לפני שלוש שנים וחצי כתבתי ב"אנחנו באמריקה" על חלום הילדות שלי, לנסות לטפס על ההר הגבוה בעולם-הר האוורסט (8,849 מטר/29,031 פיט). לפני כחודשיים וחצי, הגשמתי את החלום.
בשנת 1999 טיפסתי על ההר הגבוה בצפון אמריקה-הר הדנאלי (מקינלי) בגובה של 6,190 מטרים. ובכך התחלתי את אתגר שבע הפסגות. לנסות לטפס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות.
במהלך השנים טיפסתי על עוד שלושה הרים מתוך האתגר: הר אקונקגווה שבארגנטינה (6,962 מטר), הר קילמנג'ארו (5,895 מטר) שבטנזניה עם בני ארבל, והר ווינסון מאסיב שבאנטרקטיקה (4,872 מטר).
במהלך השנים חשבתי רבות כיצד אוכל להגשים את החלום לנסות להעפיל אל האוורסט, ההר הגבוה ביבשת אסיה ובעולם. קראתי ספרים וצפיתי בסרטים וסרטונים רבים.
כך תכננתי להגיע לטיפוס על ההר בשיא כושרי הגופני והמנטאלי. אך התוכנית לא יצאה לפועל כפי שתכננתי, כיוון שחודש לפני הטיפוס לאוורסט האגן המתוקן שלי מתאונת האופניים הקשה שעברתי לפני 10 שנים הציק לי מאוד, וחשתי כאבים רבים. למרות הלילות ללא השינה והמתח הנפשי הגדול החלטתי בכל זאת לצאת להרפתקה הגדולה והארוכה בחיי, עם מדריך טיפוס נפאלי-אמריקאי בשם ג'אנגבו שרפה.
עם הרבה חששות וחודש ללא אימונים בהרים, הגעתי לקטמנדו בירת נפאל. משם טסנו במסוק לעיירה בשם לוקלה שבגובה 2,680 מטר. מלוקלה עשינו טרק של תשעה ימים עד מחנה הבסיס של האוורסט. במהלך הטרק עלינו על שני הרים גבוהים, על מנת להתרגל לגובה.
במחנה הבסיס היו משלחות טיפוס מכל העולם. כולנו נתקענו שם כשבועיים, מכיוון שעמוד קרח, בגובה של שש קומות עמד לקרוס בדרך למחנה מספר אחד. מהצד הנפאלי ישנם ארבע מחנות מעל מחנה הבסיס. "רופאי הקרח" הינם המטפסים הנפאלים משבט השרפה, אשר מכשירים את הדרך לפיסגה ממחנה הבסיס, ע"י חבלי טיפוס וסולמות מעל בקעים בקרחונים ושיפועים תלולים. במשך השבועיים האלו תרגלנו טיפוס קרח וגלישה על בסיסו של קרחון הקומבו. באחד הימים כשהתאמנו ליד מחנה הבסיס הבחנתי בגופה שהייתה בזרם המים שהפשיר במהלך היום, מראה נורא שהזכיר לי כמה המקום מסוכן ביותר.
כשסופסוף, חצי מעמוד הקרח קרס, "רופאי הקרח" המשיכו להריץ חבלים מעלה, התחלנו לטפס מעלה למחנה מספר 1, בגובה של 6,060 מטר. יום לפני שעלינו מעלה, החצי שטרם קרס, נפל בפתאומיות וגרם לפציעה קשה של מטפס שרפה נפאלי ומטפס הודי, שפונו במסוק לקטמנדו.
הטיפוס ממחנה הבסיס למחנה מספר 1, הינו טיפוס מסוכן ביותר, כנראה הקטע הכי מסוכן בכל הטיפוס בהר. מתחילים לטפס בלילה, על מנת לנצל את הקור שבו קרחון הקומבו במצב קפיאה, ובכך למזער את הסיכון בנפילות לתוך בקעים בקרחונים, ושזקיפי קרח יתמוטטו עלינו. הרבה מטפסים איבדו את חייהם בקטע הזה.
כדי להתאקלם לגובה, עלינו וירדנו מספר פעמים את הדרך למחנה מספר 1, וגם עד ממש למחנה עצמו, ומשם המשכנו למחנה מספר 2, בגובה של 6,400 מטרים. העליות והירידות נועדו על מנת להתרגל לגובה, לחשוף את הגוף לגובה רם, לרדת מטה לתת לגוף להתאושש, ושוב מעלה, הגוף מייצר כך הרבה תאי דם אדומים שנקשרים למולקולות החמצן.
אחרי שישנו במחנה 2, עלינו לכיוון מחנה מספר 3, בגובה של כ-7,100 מטר. הדרך משם כעבור כשעה וחצי מקבלת תפנית חדה והעלייה הופכת תלולה מאוד. העלייה הזאת נקראת לואצ'ה, על שם ההר הרביעי בגובהו בעולם שנמצא מימין לאוורסט. אנחנו מריצים מעלנים (אבזרי חיכוך שמחליקים על החבל כלפי מעלה, אך ננעלים כלפי מטה), לאורך מאות רבות של מטרים לכיוון מחנה מספר 3. לפני מספר ימים מטפס שרפה נפל אל מותו כאשר לא היה מחובר כיאות לחבל, הוא התגלגל במורד העצום עד שנפל לתוך בקע בקרחון.
אחרי שהגענו למחנה מספר 3, נחנו, שתינו ואכלנו משהו קטן, ירדנו חזרנו מטה, למחנה מספר 2, ויום למחרת חזרנו למחנה הבסיס.
אחרי מנוחה של מספר ימים וטקס פוג'ה (טקס טיבטי שנעשה לפני העפלה להר לבקש ברכות לבטיחות ולהצלחה), יצאנו בחצות, ג'אנגבו, אנוכי ומטפס-מדריך שרפה נוסף בשם לאקפה שעזר לנו עם סחיבת מיכלי חמצן וציוד נוסף, שוב לעבר קרחון הקומבו המסוכן. עלינו לכיוון מחנה מספר 1. שמענו מפולות סלעים ושלגים מסביבנו. שוב חצינו מספר בקעים על גבי סולמות, וגם את הבקע האדיר ש-5 סולמות קשורים יחד, מונחים מעליו. כל הלילה טיפסנו עד שהגענו למחנה בבוקר. הרגשתי גמור, סחוט מעייפות. אחרי הפסקה ארוכה, המשנו הלאה למחנה 2.
אחרי שינה מקרטעת במחנה 2 המשכנו לכיוון מחנה מספר 3. הפעם עם מסכות חמצן. שוב עלינו בעלייה המטורפת של הלוצ'ה, הגובה בסביבות 7,300 מטר, החמצן דליל מאוד. העברנו את הלילה במדרון המסוכן.
לפנות בוקר, שתינו קפה, ונקשרנו מייד לחבל האבטחה שמעוגן במדרון האדיר שמוביל מעלה לכיוון מחנה מספר 4. היו מטפסים רבים לפנינו ואחרינו, שעלו קשורים לחבלים. ההתקדמות איטית, אנחנו עם פנסים על הראשים ומגיעים לקטע ממש תלול, הקרח קשה מאוד. קרח כחול, סנדלי המסמרים בקושי נתקעים לתוך משטח הקרח, ואני מסתמך על המעלן שיחזיק אותי קשור לקרח בשיפוע האדיר שכמעט נושק ל-90 מעלות.
הגענו לקטע סלעי מפורסם בהר שנקרא "החגורה הצהובה". נתקענו בפקק של מטפסים שממאנים לעלות על הסלעים הללו, בדרך מעלה. אני משתדל לא לעשות שום טעות בין העיגונים בחבלים, בכל פעם שאני נקשר חזרה לחבל אחרי עיגון, כל טעות קטנה עלולה להטיס אותי מטה מאות מטרים, בלי יכולת להיעצר.
אחרי שעות של טיפוס, אנו מגיעים לתפנית שמאלה לעבר רכס שנקרא "ג'נבה"-זה אזור סלעי חשוף, שצריך לטפס עליו כדי להמשיך למחנה מספר 4. לאחר שעלינו עליו, אנחנו מגיעים סופסוף לישורת יחסית שמובילה אותנו למחנה 4 המיוחל בגובה של כ-8,000 מטרים. הגענו למחנה הגבוה והאחרון, אנחנו נמצאים במה שמכונה "אזור המוות", כיוון שהחמצן פה מאוד דליל, ושום דבר לא גדל פה, מטפסים, אפילו המנוסים ביותר, אינם יכולים לשהות שם לפרקי זמן גדולים. האזור נמצא במין אוכף ענק, שמצידו השני ישנה טיבט (סין של היום). אפשר לראות בבירור את האוורסט במלוא הדרו ממחנה 4, הוא נראה ענק ומאיים.
אחר הצהריים מגיע, ג'אנגבו מודיע לי וללאקפה שזזים לפסגה בלילה בסביבות 9 וחצי, ושהוא פותח את אנטנת האינטרנט לכמה דקות בודדות. אני מנצל את זה לשלוח הודעות לאשתי שמחכה בבית בלוס אנג'לס עם שלושת ילדינו וההורים שלי מישראל שמבקרים אותנו. ג'אנגבו ולאקפה הולכים החוצה לדבר עם מדריכים נוספים לידינו ולהכין את בקבוקי החמצן, אני מנצל את הרגעים שאני לבדי באוהל, מתפלל "שמע ישראל", ומקווה לטוב.
אנחנו יוצאים מהאוהלים בסביבות 10 בלילה ומתחילים לעלות מעלה, רוח עזה משתוללת, ואנחנו נקשרים לחבל האבטוח שמתחיל קצת מעל המחנה. אורות המטפסים הרבים נראים כמו נקודות קטנות בקו ישר מעלה. ג'אנגבו מטפס מעליי ולאקפה מתחתיי, אנחנו מגיעים למטפס שקשור לחבל ונראה שוכב וממלמל, השרפה-מדריך שלו, רוכן מעליו ואף אחד לא זז, אני מבחין בחושך וברוח העזה שידו חשופה למחצה, אני תופס את הכפפה שלו ומחזיר לו אותה שתגן על כף ידו, בקור הזה (בסביבות מינוס 25 ל-30 מעלות ורוח עזה) סכנת הקפיאה הינה מיידית. אני צורח לג'אנגבו שיאמר לשרפה שלו, בשפה שלהם, לזוז מהר למטה למחנה הגבוה, ג'אנגבו מחזיר למטפס השכוב את מסכת החמצן לפנים, ואנחנו עוזרים לו לשבת עם הפנים מטה. אני שואל את ג'אנגבו מה נעשה? הוא צועק לי דרך המסכה להמשיך הלאה.
אנחנו עולים מעלה ותקועים ב"פקק" עצום של מטפסים, שום דבר לא זז, הרוח מכה בחוזקה משמאלנו. משם אנחנו ממשיכים על גבי הרכס מעלה, תהום אדירה מתגלה בצד ימין, הצד הטיבטי. שוב תקועים מאחורי נחיל מטפסים שלא זז, אנחנו דקות ארוכות ללא שום תנועה, אני מתחיל לא להרגיש את בהונות כף רגל שמאל -הרגל ה"בעייתית" מאז התאונה שעברתי לפני 10 שנים, וכן גם אי תחושה באצבעות, אני ישר מדווח על כך לג'אנגבו, והוא אומר לי למחוא כפיים ולעשות תנועות של אגרוף בידיים ולבעוט עם רגל שמאל בקרח. אני עושה מה שנאמר לי, וחרד לא לאבד את בהונותיי ואצבעות כף ידי.
הזריחה הנפלאה מתחילה להיראות מטיבט, ואנחנו נעים בשיפועים חדים מעלה עד קרוב לפסגה, ונעצרים ב"פקק" של מטפסים במה שמכונה "מדרגת הילרי", ע"ש המטפס הניו זינלנדי האגדי שיחד עם טנזין נורגיי הנפאלי העפילו לראשונה לפסגת האוורסט ב-1953. תור המטפסים בקושי זז, ואז מצד שמאל אני מבחין בגופה של מטפס שוכבת לה בסלע שיפועי, הגופה נראתה בשלמותה, עם הבגדים, הנעליים וגם הרתמה. אני מזועזע מהמראה, מנסה לא להביט, אך יש נחיל של מטפסים שעולה מעלה, ונחיל שמנסה לרדת מטה. אלו שעולים, ואנחנו ביניהם, כמעט נועצים את סנדלי המסמרים בראש הגופה, מצד ימין ישנו קיר קרח נמוך ותהום לצד הטיבטי, ומצד שמאל היכן שהגופה נמצאת ישנם סלעים, דבר המקשה לכולם לנוע עליו, וכל זה לרוחב של בקושי מטר וחצי בנקודות מסוימות.
אנחנו מטפסים לאיטנו מעלה, אני מתקשה להאמין שאני נמצא במקום הזה, ממש כבר קרוב לפסגה. אני מנסה לא לחשוב על האיש שגסס בעליה והגופה שמונחת לפנינו, ורוצה לחשוב חיובי שאני אצא מפה בחיים ושאלוהים שומר עליי.
יש חוק לא כתוב שידוע שאם לא מגיעים לפסגה עד 1-2 בצהריים, ולא משנה אם אתה 100 מטרים מהפסגה, אתה חייב להסתובב למטה. בשל הזמן הרב שיכול לקחת לטפס את אותם 100 מטרים, בגובה שכזה, זאת משימה שיכולה לקחת כמה שעות, דבר שעלול לעלות למטפס בחייו. מזג אויר יכול להשתנות וגם החמצן עלול להיגמר.
אני נעזר בסבלנות אין-קץ ואז אנחנו מטפסים את המטרים האחרונים לפסגה. ג'אנגבו, לאקפה שרפה ואני מתחבקים, ומתעדים את ההתרגשות בתמונות ובסרטוני ווידאו. אני שולף את דגל ישראל וארה"ב המשולב שלי ומניף אותו בגאווה על הנקודה הכי עליונה בעולם. השעה היא 8:15 בבוקר, ב-21 למאי, הגענו לנקודה הגבוהה בעולם.
בדרך מטה מהפיסגה אני עוצר ליד עיגון ומזהה מטפסת גוססת, ג'אנגבו ואני מתחילים לעזור לה, אחרי דקות ג'אנגבו אומר לי להמשיך עם לאקפה לכיוון ה"מרפסת", אני יורד מטה, לאקפה מוביל ואני מגיע לעוד עיגון שם אני רואה מישהו יושב ליד עיגון ולא זז. אני צועק לעברו שיתעורר, והוא ממלמל שאין לו חמצן, אני גוער בו שעוד כמה מאות מטרים יש חמצן בוודאי ב"מרפסת", הוא מהנהן בראשו ולא זז. אני מתחבר לחבל שמשתלשל מטה, ומתקרב לאותו שרפה גוסס וממש מרים את קולי מבעד למסכה ודורש ממנו לרדת למטה עכשיו! ואומר לו שהחמצן ממש קרוב לכאן, אני מצביע בידי לכיוון ה"מרפסת". הרוח משתוללת והשלג ממש עף בחוזקה על כולם, הוא מהנהן בראשו דבר שנראה כמו הסכמה שהוא ירד מטה. לאקפה עוצר כ-200 מטרים ממני ומביט בי, אם אני מגיע?, אני מסמן לו שאני יורד. הגענו ל"מרפסת", החלפנו מכלי חמצן וישבנו על השלג. בינתיים ג'אנגבו מגיע באיטיות עם המטפסת הנפאלית שגססה יחד עם המדריך שלה. נותנים להם גישה לחמצן שהיה קבור בשלג, מתארגנים, ומתחילים לנוע מטה למחנה הגבוה.
למחרת ירדנו את הירידות התלולות והמסוכנות למחנה מספר 2. קצת לפני זיהינו את אותה גופת מטפס הודי שראינו בעלייה בלילה, נטוש למרגלות עליית לואצ'ה. מישהו הוריד אותו מטה וכנראה הוא לא החזיק מעמד. אני פרצתי בבכי, והמשכנו הלאה למחנה.
יום למחרת, המשכנו מטה למחנה הבסיס, אנחנו שוב חוצים את קרחון הקומבו המסוכן. כשהגענו למחנה הבסיס, חיכו לנו חברי "לחלום נפאל" עם צעיפי הוקרה, בירות וממתקים.
חזרתי הביתה בסוף מאי, בריא ושלם, מסתבר שאיבדתי יותר מ-10 ק"ג במהלך הטיפוס. ללא השגחה עליונה וללא התמיכה של המשפחה ובעיקר של אשתי, אירית, אין סיכוי שהייתי מצליח להגשים את החלום הזה. וכמובן בלי העזרה של כל השרפות והנפאלים לכל אורך הדרך. בבית אחרי כמה ימי התאוששות, אני כבר חושב על האתגר הבא.
