ראש השנה מגיע, ואיתו הרגע הזה שבו כל אחד מאיתנו עוצר לרגע וחושב:
מה הייתי רוצה לקחת איתי לשנה החדשה?
לא הבטחה גדולה.
לא משהו שאולי נקבל על עצמנו היום ונשכח בעוד שבוע.
משהו פשוט. אמיתי. משהו שנוכל לשמור.
השנה אנחנו מציעים קבלה אחת:
קריאת שמע. פעמיים ביום.
פעם אחת בבוקר, בתחילת היום.
ופעם אחת בלילה, לפני שעוצמים את העיניים.
בכל יום יש מאות משתנים.
עבודה, משפחה, פרנסה, דאגות, שמחות, הצלחות, נפילות.
אבל מעל כל אלה יש דבר אחד שלא משתנה:
אנחנו יהודים, ויש לנו קשר עם ריבונו של עולם.
פעמיים ביום, בדיוק כפי שציווה אותנו, נעצור את המירוץ לכמה רגעים ונאמר:
״שמע ישראל, ה׳ אלוקינו, ה׳ אחד״.
לא משנה כמה אנחנו שומרים היום.
יותר או פחות.
לא משנה אם אנחנו בבית הכנסת בכל יום או שרק לעיתים רחוקות.
אין כאן מבחן ואין כאן השוואה לאף אחד.
יש כאן רק יהודי וריבונו של עולם.
אנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים.
לא תמיד אנחנו מצליחים להתגבר על עצמנו, ולא תמיד אנחנו עושים את כל מה שהיינו רוצים לעשות.
אבל אנחנו יודעים בוודאות דבר אחד:
יש לנו אבא בשמים שאוהב אותנו ללא גבול.
אז אולי השנה ניקח איתנו משהו אחד.
בבוקר – לפני שהעולם לוקח אותנו אליו, ניתן כמה רגעים לנשמה.
ובלילה – לפני שאנחנו נרדמים, נחזור שוב אל אותן מילים שליוו את עם ישראל אלפי שנים.
פעמיים ביום. כל יום.
דמיינו איזו זכות תהיה אם עוד יהודי ועוד יהודייה, ועוד אלפים ורבבות, יקבלו על עצמם את הדבר הפשוט הזה.
ואולי, אחרי מאה ועשרים, כשנעמוד לפני ריבונו של עולם, נוכל לומר מעומק ליבנו:
נכון, לא היינו מושלמים.
אבל דבר אחד שמרנו:
פעמיים ביום, כל חיינו, אמרנו קריאת שמע.
השנה מתחילים.
בבוקר ובלילה.
פעמיים ביום.
שמע ישראל.
סרקו את הקוד והצטרפו.
