מאת: שלהי גל | צילום: סיגל לרנר
הגעתי מתל אביב בתחילת שנות ה-90 בלי שום תכנון להישאר באמריקה. הייתי צעירה ישראלית, ממוצא תימני, סיימתי שירות צבאי, ורציתי לראות את העולם. טיילתי בכמה מדינות לפני שנחתתי בלוס אנג’לס, ומשהו בעיר הזאת תפס אותי ולא שחרר. בניתי כאן חיים. בניתי קריירה בנדל"ן. התחתנתי. הפכתי לאמריקאית – אבל מעולם לא הפסקתי להיות ישראלית.
במשך רוב השנים האלה, עשיתי מה שרוב הישראלים-אמריקאים עושים כשזה מגיע לפוליטיקה אמריקאית: כמעט כלום. הצבעתי לנשיא כל ארבע שנים. עקבתי אחרי מה שקורה בארץ. דיברתי פוליטיקה עם חברים על קפה – פוליטיקה ישראלית, לא אמריקאית. בית המחוקקים המדינתי? מועצת העיר? ועד בית ספר? המילים האלה לא אמרו לי כלום. לא הבנתי איך המערכת עובדת, ולמען האמת, לא חשבתי שזה משפיע עליי.
זה השתנה בשנת 2008. כשברק אובמה הכריז על מועמדותו לנשיאות, משהו בבטן שלי אמר לי שזו בעיה עבור ישראל. צפיתי ברטוריקה שלו, הקשבתי לאנשים שסביבו, ופחדתי. כשעסקת איראן יצאה לפועל שנים אחר כך, הפחד שלי התברר כנכון. נשיא ארצות הברית חתם על הסכם שסיכן ישירות את המדינה שממנה באתי – המדינה שבה המשפחה שלי עדיין חיה. זו הייתה ההתעוררות הפוליטית שלי. התחלתי לשים לב. התחלתי לדבר עם אנשים בקהילה שלי. התחלתי לעזור לישראלים-אמריקאים להירשם להצבעה ולמלא את פתקי ההצבעה שלהם – אפילו אם זה רק היה לתת להם דוגמה ולהגיד,“תתחילו מכאן.”
אבל עדיין הייתי ממוקדת בצמרת. בנשיאות. אולי בקונגרס. לא היה לי מושג שהסכנה האמיתית – וגם ההזדמנות האמיתית – נמצאות הרבה יותר קרוב לבית.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר.
אחרי הטבח, משהו נפרץ בקהילה שלנו. ישראלים-אמריקאים שמעולם לא היו מעורבים בפוליטיקה כבר לא יכלו להתעלם. לא בגלל מה שקרה בוושינגטון, אלא בגלל מה שקרה בבתי הספר של הילדים שלהם. הפגנות פרו-חמאס בקמפוסים. החלטות אנטי-ישראליות במועצות עיר. יוזמות BDS במקומות שחשבנו שהם בטוחים. האיומים לא הגיעו מרחוק. הם הגיעו מהשכונות שלנו, מבתי הספר שלנו, ממועצות העיר שלנו.
אז הבנתי: בחירות מקומיות הן לא בחירות קטנות. הן הבחירות שקובעות אם בבית הספר של הילד שלך יניפו דגל פלסטין בזמן מלחמה, אם העיר שלך תאשר החלטת “הפסקת אש” שמעודדת קיצוניים, אם הפוליטיקאים שמנהלים את חיי היומיום שלך – תכנון עירוני, היתרי בנייה, חינוך הילדים – הם חברים או אויבים של הקהילה שאליה אתה שייך.
התחלתי לדחוף את המסר הזה חזק בקהילה שלי. חלק הקשיבו. חלק רק ביקשו שאשלח להם את פתק ההצבעה שלי כדי למלא אותו דבר. אבל אחרים – קבוצה קטנה ורצינית יותר – התחילו לשאול שאלות אמיתיות. מי רץ למועצת העיר? על מה הצביע חבר האספה המדינתית שלי? איך אני בכלל מגלה איפה האנשים האלה עומדים?
לא היו לי תשובות טובות. לאף אחד לא היו. הארגונים היהודיים הגדולים, עם כל הכבוד, לא נבנו לזה. חייתי יותר משלושים שנה במדינה הזאת והרגשתי שאף אחד מהם לא מדבר אליי – לא כחלק מהחוויה שלי כישראלית-אמריקאית, כמהגרת, כאדם שאין לו ייצוג אמיתי במערכת הפוליטית. אנחנו קהילה שנתנה כל כך הרבה למדינה הזאת, ויש לה כמעט אפס קול באופן שבו היא מתנהלת.
ואז מצאתי את ICAN – רשת הפעולה האזרחית הישראלית-אמריקאית. ולראשונה, הרגשתי בבית.
ICAN עושה את מה שניסיתי לעשות לבד – אבל עם כלים אמיתיים ואסטרטגיה אמיתית. המנכ"ל שלהם, דילון הוזייר, מבין משהו שרוב הממסד הפרו-ישראלי עדיין לא קלט: המאבק על ישראל באמריקה לא מוכרע בקונגרס. הוא מוכרע במועצות עיר, בוועדי בתי ספר, בפרלמנטים מדינתיים ובבחירות לראשות ערים. האנשים שמעבירים החלטות אנטי-ישראליות, שמזמינים דוברים עוינים לבתי ספר ציבוריים, שמשתמשים בכספי עיר לקידום BDS – הם נבחרי ציבור מקומיים. ורובנו אפילו לא ידענו את השמות שלהם.
כאן נכנס מדד ממדאני של ICAN. זוהי מערכת דירוג שעוקבת אחרי עמדות של נבחרי ציבור מדינתיים ומקומיים בנושאים הקשורים לישראל. לא דעות. לא שמועות. נתונים. רישומי הצבעה חשופים, הצהרות פומביות, קשרים ארגוניים ורשתות מימון – הכול ממופה ומדורג כך שאפשר לראות במבט אחד מי חבר ומי איום.
בשבוע שעבר עזרתי לארגן אירוע של ICAN כאן בלוס אנג’לס. כשהוצגו נתוני מדד ממדאני – כשהקהל ראה את הציונים, את האזורים האדומים במפה, את הנבחרים העוינים במחוזות שלהם – שמעתי את התגובה בחדר. אנחות. שקט. ואז כעס. ואז השאלה שחיכיתי לה: “מה עושים עם זה?”
למחרת בבוקר, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים הודו לי שפקחתי להם את העיניים. אנשים אמרו שלא היה להם מושג שחבר מועצת העיר שלהם מצביע נגד האינטרסים שלהם. אנשים אמרו שהם סוף סוף מבינים למה הבחירות המקומיות חשובות.
אהיה כנה: המרוץ לראשות העיר לוס אנג’לס מפחיד אותי. כשאני מסתכלת על הנתונים, כשאני רואה את הכיוון שחלק מהמועמדים רוצים לקחת את העיר הזאת, אני מבינה שהסיכון לא יכול להיות גבוה יותר. קארן באס, ניטיה ראמן – אלה לא דמויות פוליטיות מופשטות. הן מקבלות החלטות שמשפיעות על כל משפחה ישראלית ויהודית בעיר הזאת, כל יום.
זו הסיבה שהצטרפתי להנהלת ICAN. אחרי יותר משלושים שנה בארצות הברית, אחרי אכזבה מארגון אחר ארגון שטענו שהם מייצגים אותי אך לא עשו זאת, סוף סוף מצאתי אחד שכן. ICAN מבינה שישראלים-אמריקאים הם קהילה של מהגרים שבנו עסקים, הקימו משפחות ואוהבים את המדינה הזאת – ומגיע להם מקום ליד השולחן שבו מתקבלות החלטות על חייהם.
לחבריי הישראלים-אמריקאים: אני יודעת שפוליטיקה באנגלית מרגישה מורכבת. אני יודעת שפתק ההצבעה ארוך ומבלבל. אני יודעת שקל יותר לדלג על הבחירות המקומיות ופשוט להצביע לנשיא. אבל הבחירות המקומיות הן המקום שבו נלחמים על העתיד שלנו. ועד בית הספר קובע מה הילדים שלכם ילמדו על ישראל. מועצת העיר קובעת אם העיר שלכם עומדת לצדנו או נגדנו. המחוקק המדינתי שלכם מצביע על חוקים שמשפיעים על העסק שלכם, על הביטחון שלכם, על הקהילה שלכם.
אתם לא חייבים להבין הכול בבת אחת. תתחילו בלבדוק את מדד ממדאני של ICAN. תראו איפה הנציגים שלכם עומדים. ואז תגיעו לבחירות הבאות ותצביעו כאילו זה משנה – כי זה באמת משנה.
אינפורמציה נוספת תמצאו באתר: zioni.st/2026guide
באנו לאמריקה בשביל חיים טובים יותר. עכשיו הגיע הזמן להילחם עליהם.
שלהי גל היא מתווכת נדל"ן מלוס אנג’לס – Uniquely Real Estate,
וחברת הנהלה של ICAN – Israeli American Civic Action Network
וחברת הנהלה ב-
ISJCC – ISraeli Jewish Community Center
היא היגרה לארצות הברית מישראל בתחילת שנות ה-90.
