עבור 22 ילדים ובני נוער המתמודדים עם סרטן, הטיול השנתי של עמותת “להושיט יד” ללוס אנג’לס הוא הרבה יותר מחופשה. זהו מרחב נדיר שבו הם לא מוגדרים על פי תיק רפואי, תוצאות בדיקות או טיפולים מתמשכים, אלא פשוט כילדים בחופשה ארוכה מלאה באטרקציות, חברים חדשים ואנשים שמבקשים רק דבר אחד: לגרום להם לשמוח.
כבר 17 שנה מובילים את המסע הזה דודי ואסתר ורד, לילך וקובי שירזי והרב נחמן ואלקי הבנד. מה שהתחיל כיוזמה קהילתית הפך עם השנים למסורת של ממש בקהילה הישראלית בלוס אנג’לס – מסורת שמושכת עשרות מתנדבים, משפחות ותורמים שמלווים את הילדים לאורך כל הביקור.
מספר ימים לאחר שנחתו באל איי והספיקו לבקר בפארקי שעשועים ובמסיבות בבתי פרטיים, נערכה לכבוד הילדים קבלת פנים חגיגית על גג בית חב״ד בנורת’ הוליווד אז גם נערך טקס הכנסת ספר תורה שהוקדש לילדים שהלכו לעולמם וכן לזכר אדיר ורד, בנם של דודי ואסתר שהיה חלק מהטיול הראשון של העמותה. אדיר נהרג בתאונת דרכים בשנת 2010, חודשים ספורים לפני הטיול הבא שתוכנן. במקום לעצור, המשפחה בחרה להמשיך את הפרויקט ולהקדיש אותו לזכרו – על חולצות הילדים מוטבעת דמותו של אדיר מהטיול הראשון שלו עם ילדי להושיט יד.
עבור ליאת שנקמן, בת 28 מאור יהודה, הטיול הזה מגיע אחרי שנים ארוכות של התמודדות מתמשכת עם מחלת הסרטן. מאז 2004 היא נעה בין אבחונים שונים – לימפומה, לוקמיה וסרטן השחלות – ובכל פעם נדמה היה שהמאבק הסתיים, רק כדי להתחיל מחדש. גם המשפחה כולה חיה בתוך מציאות רפואית מורכבת, כאשר שניים מאחיה נפטרו מהמחלה.
דווקא כאן, רחוק מבית החולים ומהשגרה המתישה, היא מרשה לעצמה לנשום. לפני הנסיעה, היא דאגה להסדיר את כל העניינים הרפואיים והבירוקרטיים כדי “להתנתק מהכול” ולצאת לטיול באמת.
“כאן אני פשוט נהנית,” היא אומרת. “מדהים אותי כמה חושבים עלינו, על כל פרט קטן. זה נותן תחושה שמישהו רואה אותנו, ולא רק את המחלה.”
גם שאר הילדים מדברים על אותו רעיון, כל אחד בדרכו. יש מי שסיים לאחרונה טיפולים, יש מי שחזר לבית הספר אחרי חודשים ארוכים בבית החולים, ויש מי שעדיין נמצא באמצע הדרך. אבל בלוס אנג’לס, השיחות על תרופות ובדיקות כמעט נעלמות. במקומן מגיעות רכבות הרים, נסיעות ברייזרים, שיט, פארקי שעשועים ומפגשים עם הקהילה המקומית.
ביום אחד הם נוסעים בלימוזינות, ביום אחר הם עולים על מתקנים במג’יק מאונטיין, ובערבים מחכות להם מסיבות בבתים פרטיים של מתנדבים. בכל תחנה במסע הזה יש מי שדואג לפרטים הקטנים – לפעמים אפילו ברמה של ביגוד חם שחולק במקום למי שלא היה מוכן למזג האוויר.
עמרי, בן 13 מגבעת זאב, שסיים לאחרונה טיפולים בלוקמיה, עדיין מתקשה לעכל את המעבר החד מהשגרה בארץ לחוויה האמריקאית. “שמעתי על הטיול הזה מילדים אחרים והתפללתי שאגיע לפה,” הוא אומר. “עכשיו אני פה, וזה פשוט מטורף.”
לצדו נמצאים גם אביב ויהלי, שניהם מתמודדים עם מחלה שאובחנה בשנתיים האחרונות. הם מספרים על הטיולים, על החוויות החדשות, ובעיקר על החברים שנוצרו תוך ימים ספורים – קשרים שמבוססים על הבנה הדדית עמוקה, גם בלי הרבה מילים.
אחד הרגעים המיוחדים בטיול השנה הגיע כשבר קופרשטיין, ששב משבי חמאס לאחר 738 ימים, הצטרף לחלק מהפעילויות בעיר במסגרת מסע הרצאות שהוא עורך בארצות הברית. בתחילה לא תכנן לקחת חלק במסע הילדים, אך כשגילה שהם נמצאים בלוס אנג’לס באותו זמן, החליט להצטרף.
“זה יצא משמיים,” הוא אומר. “המטרה היא לעשות להם טוב, לתת להם כמה ימים של ניתוק ושמחה.”
קופרשטיין, שמרבה להרצות בפני קהלים שונים, מצא עצמו הפעם בצד אחר – לא מול במה, אלא בתוך קבוצה של ילדים שמבקשים בדיוק את אותו הדבר: רגע של חיים רגילים בתוך מציאות מורכבת.
בסוף כל יום, אחרי האטרקציות והטיולים, חוזרת הקבוצה לבית חב״ד או לבתי המתנדבים, שם מתקיימות מסיבות נוספות, ארוחות וחגיגות קטנות שממשיכות את התחושה שאין רגע אחד מבוזבז. כל יום מתוכנן לפרטי פרטים, מתוך מטרה אחת ברורה: למלא את הזמן בשמחה.
ובין כל אלה, כמעט באופן טבעי, נוצר רגע שבו הכול נעצר. הילדים עומדים יחד, צוחקים, שרים, רוקדים במעגלים, וסביבם אנשים שלא רואים בהם “חולים”, אלא פשוט ילדים.
לרגעים קצרים אך משמעותיים, המחלה נדחקת הצידה. לא נעלמת – אבל מפסיקה להיות המרכז.
