מאת: אבנר גת
לפי כל קנה מידה מודרני, ילדותו של פטריק לארי אנגלנד נראית כמו מדריך הישרדות. שילוב של קשיחות, אלתור וחוסן נפשי. הוא נולד בשנת 1938 במרתף של בית חולים כפרי בעיירה לייקוויו שבאורגון, וחייו החלו ללא ארועים מיוחדים. זהו סיפור שעוצב על ידי קושי, עוני וחוסר יציבות, והוגדר בסופו של דבר על ידי חיפוש מתמשך אחר זהות, משמעות ושייכות.
זיכרונותיו הראשונים של פטריק הם מקוטעים – אור שמש על מעקה גדר, דמות רחוקה של אדם המתאבק עם סוסים, ונוכחות עמומה של קרובים ששמותיהם נשכחו עם השנים. מה שכן נותר ברור היא האווירה: כפרית, קשוחה ומבוססת על הישרדות. אמו, ויויאן "מרל", הייתה עוגן המשפחה – אישה מוכשרת שידעה לבשל, לתפור, לשיר ואפילו ליילל כמו זמרות הקאנטרי של התקופה. היא העניקה לבית סדר, משמעת ויכולת להסתדר בכל מצב, אך לא הרבה חום פיזי. אהבה הייתה קיימת, אך כמעט שלא הובעה במגע.
החסר הזה ליווה את פטריק לאורך שנותיו הראשונות. הוא גדל לצד אחיו ואחיותיו בתוך מציאות של אבות חורגים מתחלפים, שבה משמעת באה לעיתים קרובות בדמות עונש, וחום רגשי היה דבר שהיה עליו לגלות בכוחות עצמו בשלב מאוחר יותר בחייו.
מעטים האנשים שחוו בילדותם מציאות שנראית כאילו נלקחה מספר היסטוריה על אמריקה של שנות הארבעים. עבור פטריק, הישרדות לא הייתה מושג תיאורטי אלא דרך חיים. הבית היה חסר בידוד, ללא אינסטלציה וללא נוחות בסיסית. החורפים היו קרים, הרחצה נעשתה באמבטיה שהונחה באמצע הסלון והשירותים היו מחוץ לבית. צעצועים כמעט שלא היו. הילדים יצרו אותם בעצמם מחתיכות עץ שמצאו בסביבה.
העוני לא היה רק מצב כלכלי; הוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף. למרות זאת, פטריק אינו זוכר את השנים הללו במרירות. בדיעבד הוא מאמין שהחיים הפשוטים לימדו אותו שיעורים שבתי ספר ואוניברסיטאות לעולם לא יכלו ללמד: אחריות, התמדה, יצירתיות ויכולת להסתדר בכל מצב.
מה שחסר בנוחות הושלם בעצמאות. הילדים למדו לגדל ירקות, לדוג, לצוד ולטפל בבעלי חיים. אביו החורג, ורל קוק, היה אדם קשוח ולעיתים אף נוקשה, אך הוא לימד את פטריק מיומנויות שישמשו אותו כל חייו – ציד, דיג, ירי ועבודה קשה.
בגיל אחת־עשרה יצא פטריק לציד ראשון. כאשר הבחין בצבי גדול, ירה ופגע בו בדיוק בצוואר. עבור ילד צעיר זה היה רגע מכונן. לא רק בגלל ההצלחה, אלא משום שהבין שהוא מסוגל לקחת אחריות ולהשיג תוצאות בכוחות עצמו.
אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בילדותו הייתה כלב בשם נאגט. יותר מחיית מחמד, נאגט היה חבר אמת. הוא ליווה את פטריק במסעות הציד הארוכים, התריע מפני סכנות ואף הגן עליו מנחשי פעמונים. במשך שנים השניים חרשו יחד את הגבעות והיערות של אורגון. כאשר נאגט מת לאחר שהוכש על ידי נחש, פטריק איבד לא רק כלב, אלא חבר נאמן שליווה אותו בתקופה שבה לא היו לו רבים כאלה.
החיים באזור הכפרי סיפקו גם רגעי סכנה שלא היו מביישים סרט הרפתקאות. באחד הימים יצא פטריק עם חבר לחפש משהו לצוד. הם הבחינו בנחש פעמונים המשתזף בשמש וירו בו. מה שקרה בשניות שלאחר מכן נחרת בזיכרונו לכל החיים.
האדמה החלה לנוע,עשרות נחשים החלו לזחול מכל עבר מתוך מאורה נסתרת. זמזום האזהרה המפורסם של נחשי הפעמונים נשמע מכל כיוון. שני הנערים קפאו לרגע, ואז נמלטו בריצה מטורפת, משאירים מאחור אפילו את הרובים שלהם.
שנים לאחר מכן, גם לאחר שירות צבאי מסוכן וצניחות חופשיות רבות, נהג פטריק לומר שזה היה אחד הרגעים המפחידים ביותר שחווה בחייו.
האחריות הגיעה מוקדם מאוד. כבר בגיל חמש או שש שמר על אחיו הצעירים. בגיל תשע החל לעבוד כשוטף כלים במסעדה המקומית בעיירה ניו פיין קריק. השכר היה חמישים סנט לשעה, ורק כאשר היו כלים לשטוף. בזמן ההמתנה קרא חוברות קומיקס וחלם על חיים אחרים.
בהמשך עבד בחקלאות, בקציר חציר ובמגוון עבודות כפיים. בגיל צעיר כבר הצליח להרוויח כמו מבוגרים. הוא קנה לעצמו אופניים, אחר כך מכונית ראשונה, ואף סייע ברכישת בגדים וציוד לבית הספר עבור אחיו ואחיותיו.
למרות המעברים התכופים בין תשעה בתי ספר שונים, הצליח פטריק למצוא השראה בכמה מורים יוצאי דופן. אחת מהם הייתה מורתו לאלגברה.
היא הייתה הראשונה שגרמה לו להאמין שהוא מסוגל להצליח בלימודים. הביטחון שהעניקה לו שינה את חייו. בעוד שאנגלית נותרה עבורו אתגר, במתמטיקה הפך למצטיין.
בתיכון חווה פציעה ששינתה את חייו. במהלך משחק בייסבול נפגעה אצבעו בצורה קשה. טיפול רפואי לקוי גרם לזיהום חמור ולבסוף לאובדן חלק מהאצבע. עבור נער צעיר זו הייתה מכה קשה. אך גם כאן הוא מצא דרך להתגבר. אמו לימדה אותו תפירה ורקמה כדי לשקם את יכולת התנועה ביד.
היא דרשה שלמות בכל תפר. המשמעת הזו הפכה לכלי נוסף בארגז הכלים שלו.
בשנת 1955, בגיל 17 בלבד, מצא פטריק את הכיוון שחיפש. מגייס של חיל הנחתים האמריקאי נכנס לתחנת הדלק שבה עבד. המדים המגוהצים, היציבה, הביטחון והכבוד שהקרין הרשימו אותו עמוקות.
למרות התנגדות המשפחה, הוא התגייס.
זה היה הרגע ששינה את מסלול חייו.
עבור פטריק, המארינס לא היו רק שירות צבאי. הם היו בית.
לראשונה בחייו הוא מצא מסגרת ברורה, סדר, משמעת ושייכות. הקשיחות של האימונים התאימה לאופי שהתעצב בילדותו. הוא התקדם במהירות בדרגות והפך לסמל של מקצועיות ומנהיגות.
שירותו כלל משימות סודיות שעל רבות מהן מעולם לא דיבר. הוא איבד חברים קרובים, נפצע בעצמו וחווה מצבים שאנשים מעטים מסוגלים להבין.
אך מתוך כל אלה נבנתה זהותו.
הוא כבר לא היה הילד העני מאורגון.
הוא היה מארינס.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורו הגיע כאשר קצין בכיר עצר אותו יום אחד ואמר: "אם אי פעם יהיה לי בן, הייתי רוצה שיהיה בדיוק כמוך".
זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבל בחייו.
כאשר השתחרר בשנת 1958, חזר הביתה עם חלומות ותוכניות לעתיד. אך המציאות הכתה בו שוב במשך כל שירותו שלח כמעט את כל משכורתו לאמו כדי שתפקיד אותה עבורו בבנק. כאשר הגיע למשוך את חסכונותיו, גילה שבמקום 3,200 דולר נותרו בחשבון רק 180 דולר.
זו הייתה בגידה קשה.
אבל פטריק עשה את מה שעשה תמיד – המשיך קדימה.
הוא עבד במנסרות, בחוות ובמקומות עבודה שונים, הקים משפחה, רכש השכלה ובנה קריירה מצליחה בתחום הביטוח והבנייה. בהמשך גילה גם אהבה חדשה לצניחה חופשית.
האירוניה הייתה ברורה – אדם שפחד מגבהים מצא את עצמו קופץ ממטוסים.
מה שהחל כסקרנות הפך לתחביב של שנים רבות. הוא ביצע מאות צניחות ואף הפך למדריך. באחת מהן הציל חייה של תלמידה שאיבדה את הכרתה במהלך צניחה. הוא זינק אחריה, פתח את המצנח שלה ברגע האחרון והציל אותה ממוות בטוח.
גם מחוץ לשירות הצבאי נותר פטריק אדם של פעולה ואחריות.
בהמשך חייו פגש את סוזן, האישה שתהפוך לשותפתו לחיים. השניים בנו יחד משפחה, עסק מצליח וחיים מלאים בפעילות קהילתית, התנדבות וחברות עמוקה.
כיום, בגיל 87, פטריק מביט לאחור בענווה ובגאווה. הוא אינו מתיימר להיות מושלם. הוא מדבר בגלוי על טעויות שעשה ועל חרטות שנותרו עמו. אך הוא מבין אמת אחת פשוטה: החיים אינם מוגדרים על ידי נקודת ההתחלה, אלא על ידי הדרך שבה אנו מתמודדים עם האתגרים שבדרך.
סיפורו של פטריק "לארי" אנגלנד מובא כאן לראשונה כאות תודה לאדם שהוא גם איש וגם אגדה.
כלוחם במארינס הוא השתתף במשימות סודיות רבות, שחלקן נגעו גם לנושאים הקרובים אלינו כישראלים. אנו חברים כבר למעלה משלושים שנה.
נפגשנו לראשונה כאשר נשלח מטעם חברת ביטוח כקבלן במטרה להוכיח שהערכת התיקונים שהגשתי הייתה שגויה. במקום יריבים מקצועיים, הפכנו לחברים לחיים – ומאז השאר הוא היסטוריה.
לארי הוא אוהב ישראל אמיתי, פטריוט אמריקאי גאה ואדם יקר ללבי. במהלך השנים למדתי להכיר אדם בעל יושרה נדירה, נאמנות בלתי מתפשרת ויכולת יוצאת דופן לראות את הטוב באנשים.
בעולם שבו גיבורים אמיתיים הולכים ומתמעטים, סיפורו של לארי מזכיר לנו שגבורה אינה נמדדת רק בשדה הקרב. לעיתים היא נמדדת ביכולת לקום אחרי כל נפילה, להישאר נאמן לערכים שלך, להמשיך קדימה למרות האכזבות – ולעולם לא לוותר.
נירה, אני והילדים מאחלים ללארי ולסוזן, רעייתו האהובה, עוד שנים רבות של בריאות טובה, אושר אהבה ונחת ממשפחתם.
כי אם יש אדם שהרוויח ביושר את הזכות ליהנות מפירות חייו – זהו פטריק "לארי" אנגלנד.
