בתקופה האחרונה הרגשתי מנותק. לא הבנתי את החברים, למרות שדיברו בעברית. במלתחות של הקאנטרי קלאב כולם דיברו בהתרגשות על נסיעות לחו"ל, השוו מחירים ביורו והזכירו שמות של שדות תעופה במקומות נידחים.
גדי, חברי לטניס הסביר שמחירי הטיסות ירדו עד כדי כך שלגמלאים כמונו זול יותר לבלות סוף שבוע באיזמיר מאשר לארח ילדים ונכדים – שלא לדבר על בישולים וקניית מתנות. הוא סיפר שחזר לאחרונה מסוף שבוע שעלה לו 27 יורו. אז נכון שעל מנת להגיע לקפריסין היה עליו לטוס לאלבניה, משם להחליף לטיסה לסלובניה, אך זה נתן לו אפשרות לנחות בכריתים ולתפוס מעבורת לילית ללימסול. הוא הכין מבעוד יום כריכים עם ממרחים לדרך שניתנים להעלות לטיסה. הוא נאלץ אמנם לוותר על לקיחת מזוודה ואפילו תיק יד – בגלל המחיר – אבל התמודד עם המגבלה בעזרת לבישת שכפץ בעל כיסים עמוקים . גדי הוסיף שנסע ללא אשתו שהיא הבינה שכל דקה מחושבת היטב, יש להחליף טיסות קונקשן ואין מספיק זמן לשירותים.
תוך כדי שיחה, מישהו שהיה בדרך למקלחת, סיפר לנו שבדיוק חזר בטיסת לילה וסיפר בהתלהבות שבמסעדה המקומית בסגנון רומני שלושה אנשים יכולים לאכול עבור שבע יורו בלבד כולל טיפ, אך את יתרת ה"ממליגה" שארזו לו לקחת הביתה, לא ניתן היה לעלות למטוס בגלל המרקם הנוזלי.
הסיפורים הללו הרשימו אותי עמוקות עד שבדרך הביתה נכנסתי לסוכנות נסיעות ובקשתי דיל לאשתי ולי, לא חשוב היעד העיקר שלא יעלה על ארבעים יורו לשבוע כולל טיסה, העברות, מלון וארוחת בוקר קונטיננטלית. בעלת הסוכנות הסתכלה עלי בפליאה גיחכה קלות ושאלה אם אני פראייר שמוכן לשלם כפול הרי אפשר להשיג דילים כאלו בחצי מחיר.
לנוכח מבטי הנעלב, היא לחשה לי שיש אפשרות של קומבינה אם אני יודע לשמור סוד. התקרבתי אליה למרחק אפס, עשיתי פרצוף רציני של אחד שעובד במוסד ולחשתי לה שבלעתי את המפתח של הכספת עם סודות גדולים בהרבה. סיפרתי בגאווה לקרימינלית שמולי שאני הוא זה שפיתח שיטה להבריח למטוס תיק יד מתחת לכרית הישיבה בכיסא הגלגלים של אשתי מבלי לשלם על מטען ואני יונק בקשית ממימיה שמכניסים רוכבי אופניים מקצועיים מתחת לחולצה. קיבלתי רושם שהמסר עבר כי היא הכניסה אותי לחדר פנימי ושטחה לפני את תוכניתה.
הלילה, כך סיפרה, יוצא מטוס מלא בעובדי בזק לאזור האגמים באיטליה לגיבושון של שבוע. כלומר כמעט הכול מסובסד על ידי הועד של בזק. במקרה הורידו מהרשימה ארבע אנשים בגלל תקלה טכנית באחת המרכזיות וכך אם תצליח עד הערב לרשום אתי כעובד בזק זמני, תוכל להשחיל שלושה אנשים לרשימה בעלות של מיסי הנמל בלבד.
השארתי את הפרטים שלי ושל אשתי ופרטיו של יוסי שכני המובטל , השארתי מראש את שמונים ושמונה השקלים למיסים לאדם ודהרתי הביתה לספר לאשתי ולשכני שאנחנו עולים לטיסה הלילה כעובדי בזק לאיטליה למטרת גיבוש.
יוסי השכן היסס משום שלא רצה לאבד את דמי האבטלה שלו אך מאחר והבטחתי לו לכסות את חובו לוועד הבית, נעתר בתנאי שאבריח לו למטוס סנדוויץ' וכוס חד פעמית שיוכל לשתות מהברז של השירותים.
הטיסה הלילית עברה חלק וחיש קל מצאנו את עצמנו במבחן ההישרדות הראשון כאשר באוטובוס שאסף אותנו, גרשון מהוועד לא מצא את שמותינו ברשימה. הסברתי לו שלא הספקנו להירשם כי גמרנו משמרת ב-166, שעה בלבד לפני הטיסה.
אחרי טיסה ארוכה והתארגנות ממושכת לא היה לגרשון סבלנות לשאלות נוספות. מה גם שהמספר הכללי התאים. הוא מינה אותי בו במקום לאחד מנהגי חמשת המיניבוסים למשך כל השבוע של הגיבושון.
שבוע שלם נהנינו מכל רגע. ראינו נופים משגעים, אגמים ומפלים מרהיבים. בערבי ההווי היה שירה בציבור ומספרי סיפורים ובדיחות וחיקויים על בזק ואנשיה, אך מה שגיבש אותנו יותר מכל, היה ביום האחרון של הטיול. באחד העיירות הציוריות בסמטה צרה, שפשפתי את המיניבוס השחור לכול אורכו. רק שלוש שעות נותרו להחזרת המיניבוס השכור וכולנו נכנסנו ללחץ היות והבנו שההשתתפות העצמית בתיקון הנזק יעלה מאות יורו. נחום שבעברו שירת בשייטת, תפס יוזמה ורץ לקנות שתי קופסאות שימורים של טונה וקופסת משחת נעליים שחורה. אני מרחתי לכל אורך המיניבוס את משחת הנעלים וכך העלמתי את השריטה הגדולה ואילו נחום מרח שמן טונה על משחת הנעליים כדי לתת לה ברק נוסף.
לבסוף החזרנו את הרכב בשדה התעופה ללא תקלות ורק פחדתי שהסדרן בחניון ישים לב ויצא לברר למה חבורת כלבים מלקקים בלהט את המיניבוס.
