
הסרט התיעודי על הגברת הראשונה של ארה"ב, “Melania: Twenty Days to History” זכה בסוף השבוע האחרון לאהדה מפתיעה בקרב תומכיה של מלאניה טראמפ, ועלה על תחזיות הפתיחה כשהכניס כ־7 מיליון דולר בקופות. יחד עם זאת, זה פחות ממה שקיוו לו אולפני MGM ואמזון שרכשו את זכויות ההפצה והשקיעו בו 75 מיליון דולר, סכום חסר תקדים לסרט תיעודי, הכולל הפצה ומסע פרסום נרחב.
הסרט של Amazon MGM Studios, שעלה ביותר מ־1,500 בתי קולנוע ברחבי צפון אמריקה, הוערך תחילה כהפקה שתכניס כ־5 מיליון דולר בלבד – סכום שהיה נחשב לפתיחה מכובדת במונחים של סרט תיעודי. אולם לאחר שעקף את התחזיות, מדובר כעת בפתיחה החזקה ביותר לסרט תיעודי שאינו מוזיקלי זה למעלה מעשור, לדברי אנליסטים של תעשיית הקולנוע.
הסרט התברג למקום השלישי בטבלת שוברי הקופות של סוף השבוע, אחרי סרטו העצמאי של יוטיובר מארקיפלייר, Iron Lung, ואחרי Send Help של סם ריימי.
למרות שקווין וילסון, ראש מחלקת ההפצה הקולנועית של Amazon MGM Studios בארה״ב, שיבח את “הפתיחה החזקה” של הסרט, מוקדם עדיין להכריז עליו כהצלחה מסחרית חד־משמעית. האולפן שילם כ־40 מיליון דולר עבור רכישת הפרויקט, שביים ברט ראטנר, והשקיע סכום נוסף של כ־35 מיליון דולר בקמפיין השיווק – סכום חריג במיוחד עבור סרט תיעודי פוליטי. בין מהלכי הקידום: הקרנת הטריילר על ה־Sphere בלאס וגאס ואפילו עיצוב דלי פופקורן ייעודי לסרט.
ההצלחה בקופות נרשמה למרות ביקורות שליליות רבות. גולשים ב־Letterboxd מיהרו לקטול את הסרט עוד לפני שצפו בו, וברשתות החברתיות הופצו צילומי מסך של אולמות חצי ריקים בערים שונות. גם מבקרי הקולנוע לא חסכו בביקורת The Hollywood Reporter הגדיר את הסרט כ“סרט תעמולה יקר”, המציע “דיוקן קרוב אך לא באמת אישי” של הגברת הראשונה.

עם זאת, הקהל דווקא הגיב באהדה: הסרט זכה לציון A בסקרי CinemaScore ולציון מרשים של 99% במדד הקהל של Rotten Tomatoes. על פי נתוני קופות, הערים המובילות בצפייה היו דאלאס, אורלנדו, טמפה, פיניקס, יוסטון, אטלנטה ו־ווסט פאלם ביץ’ – אזורים שבהם דונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות 2024. כ־70% מהצופים היו נשים.
על פי נתוני EntTelligence, כ־600 אלף צופים פקדו את בתי הקולנוע במהלך סוף השבוע הראשון.
בינואר אשתקד, בעת רכישת הזכויות לסרט, הודיעה אמזון כי רכשה גם סדרת דוקו נלווית לשירות הסטרימינג שלה, בטענה אחת ברורה: “אנחנו מאמינים שהקהל יאהב את זה”. העסקה נחתמה זמן קצר לאחר שג’ף בזוס סעד עם דונלד טראמפ במאר־א־לאגו.
לדברי וילסון, “המומנטום הזה הוא צעד ראשון חשוב במחזור חיים ארוך של הסרט ושל סדרת הדוקו העתידית, הרבה מעבר לחלון ההקרנות הקולנועי”.
שבוע לפני עליית הסרט בבתי הקולנוע, ערך הבית הלבן הקרנה מוקדמת פרטית של הסרט, ובהמשך התקיימה פרמיירה רשמית בוושינגטון, ב־Kennedy Center, על שטיח שחור שארגנה אמזון.
כשנשאלה למי מיועד הסרט, אמרה מלאניה טראמפ: “כל אחד יוכל להתחבר אליו ברמה מסוימת. בני נוער, נשים צעירות – ולקבל השראה לכך שאפשר לשלב משפחה ועסקים”.
הפרמיירה משכה חברים של משפחת טראמפ, אנשי ממשל ויוצרי הסרט, בהם הבמאי ברט ראטנר ויועץ התקשורת מארק בקמן. ראטנר הואשם בעבר בהתנהגות מינית בלתי הולמת על ידי מספר נשים, אך הכחיש את ההאשמות ולא הועמד לדין. בשנים האחרונות הפך לדמות קבועה במעגל הקרוב של טראמפ, ואף שהה תקופה ממושכת במאר־א־לאגו במהלך צילומי הסרט.
בסוף השבוע שיתף ראטנר בסטוריז שלו באינסטגרם פוסט מחשבון X בשם End Wokeness, שבו נכתב: “זו הסיבה שאיש כבר לא סומך על המבקרים”, בצירוף צילום מסך של דירוגי Rotten Tomatoes.
“מלאניה" מתעד את 20 הימים שקדמו להשבעתו של דונלד טראמפ לקדנציה שנייה. הסרט מציע הצצה אינטימית, אל שגרת יומה של הגברת הראשונה: פגישות סגורות, שיחות אישיות ורגעים מאחורי הקלעים בתקופה רגישה ומכרעת.
דרך קטעים אישיים ושיחות בינה לבין בעלה, מוצג טראמפ באור חיובי וממלכתי – כמי שמבקש לאחד ולפייס. הסרט אינו עוסק בעימותים פוליטיים, אלא מנסה לשרטט דיוקן רגוע ומבוקר של מלאניה עצמה ושל מערכת היחסים הזוגית במרכז השלטון האמריקאי.
אדם המקורב להפקה טען כי כשני שליש מאנשי צוות ההפקה ביקשו שלא להיות מזוהים עם הסרט וששמם לא יופיע בקרדיטים. בשיחות עם Rolling Stone סיפרו חלקם כי מדובר במחאה על מדיניות הנשיא, אך אחרים הדגישו שהסיבה אינה פוליטית כלל. לדבריהם, ההחלטה נבעה מהעבודה עם הבמאי ברט ראטנר ומהתנהלותו על הסט. “ברט ראטנר היה החלק הבעייתי ביותר בפרויקט הזה,” אמר אחד מאנשי הצוות.
מבקרי הקולנוע לא התלהבו במיוחד מהסרט. רוב הביקורות הגדולות העניקו לו ציון נמוך ותיארו אותו כפורטרט מלוטש ומבוקר מדי, שממעט לחדש או להעמיק. מבקר USA TODAY כתב כי הסרט אינו מתפקד היטב כסרט תיעודי, משום שהוא מציג גרסה מחמיאה מאוד של הגברת הראשונה מבלי לספק גישה אמיתית לעולמה הפנימי. גם Variety ו-The Hollywood Reporter טענו כי מדובר ביצירה מתוזמרת ומייפה, שגולשת לעיתים לתעמולה, בעוד The Atlantic ביקר את הקצב האיטי והיעדר הדרמה. מנגד, ב-London Evening Standard ציינו כי אם רואים בסרט דיוקן עצמי ומכוון של מלאניה טראמפ – הוא מצליח להעביר את המסר שהיא מבקשת להציג.

























