ספיר כהן וסשה טרופנוב שכבו ללא תזוזה מתחת למיטה בדירת האירוח הקטנה הסמוכה לבית הוריו של טרופנוב. בחוץ, מאות מחבלים הציפו את קיבוץ ניר עוז, צועקים “אללה אכבר” שוב ושוב, קולותיהם הולכים ומתקרבים. חלקם ניסו לפרוץ את דלת האלומיניום והזכוכית. כהן התפללה בליבה, מתחננת לאלוהים שישמור עליהם מוסתרים, שיגרום לתוקפים להסתובב לאחור.
לרגע נדמה היה שתפילתה נענתה – המחבלים המשיכו הלאה. אבל כעבור שתי דקות הגיעו קבוצה נוספת. הפעם הם ירו לעבר הדלת ופרצו פנימה.
זה הרגיש כמו סצנה מסרט אימה, רק שזה היה אמיתי. בתוך שניות, המחבלים מצאו אותם – זוג צעיר מכוסה בשמיכה, מתחבא מתחת למיטה כמו ילדים שמתפללים שהמפלצות לא ימצאו אותם.
“חצי שנה קודם לכן היו לי חרדות קשות, הייתי בטוחה שאני הולכת למות ולא ידעתי למה”
רק לילה קודם לכן, ב־6 באוקטובר, הם שיחקו ג’נגה עם חברים בקיבוץ – ארבל יהוד, שני גורן ואריאל קוניו – שכולם נחטפו גם הם. החיים נראו כל כך רגילים ובטוחים; כעת חייהם עמדו להשתנות.
בראיון שערכתי אתם, כהן, בת 31, וטרופנוב, בן 30, שיחזרו את היום שהוביל לחטיפתם.
“היה לנו ויכוח קטן אם לנסוע לקיבוץ או לא,” אמר טרופנוב. “אני לא רציתי לנסוע. הייתה לי תחושה רעה משום מה. בנוסף, אמא שלי הייתה אמורה לחגוג יום הולדת בשבוע שאחרי, ולא רציתי לנסוע לקיבוץ שבוע אחרי שבוע.”
טרופנוב וכהן הכירו באפליקציית היכרויות שנה קודם לכן. הם עברו לגור יחד בדירה ברמת גן חודשיים לפני כן, אף שאף אחד מהם לא היה בטוח בקשר. “כל הזמן חשבנו שאנחנו צריכים להיפרד, אבל כל אחד שמר את זה לעצמו כדי לא להחמיר את המצב,” הודתה כהן. “אז כשסשה אמר שהוא לא רוצה לנסוע לקיבוץ, שכנעתי אותו לנסוע, כי אם היינו נשארים היינו רבים – וחוץ מזה, אהבתי לנסוע לקיבוץ.”
בדרך לתחנת האוטובוס, כהן נזכרה ששכחה את בגד הים שלה ורצה חזרה הביתה. הם כמעט החמיצו את האוטובוס האחרון, אבל הספיקו ברגע האחרון. בנסיעה הם ישבו ליד חייל, וסשה שוחח איתו על השסע בישראל – ועל כך שרק משהו קיצוני, “כמו מלחמה,” אמר, אולי יחזיר את הישראלים להתאחד מחדש.
פחות מ־24 שעות לאחר מכן, הוא נחטף. כהן שהתה 55 ימים בעזה בשבי חמאס; טרופנוב – 498 ימים בשבי הג’יהאד האסלאמי.
“חצי שנה קודם לכן היו לי חרדות קשות, הייתי בטוחה שאני הולכת למות ולא ידעתי למה,” אמרה כהן. “נשארתי הרבה בבית, וכל פעם שנכנסתי לדירה שלנו או לחדר השינה הייתי נועלת את הדלתות. בסוף, כשזה נהיה כל כך קשה, החלטתי להתפלל בפעם הראשונה בחיי. יום אחד ראיתי באינסטגרם פסוק מתהילים על ריפוי והחלמה.
למדתי את התפילה – היא דיברה על מלחמה ועל בקשה מאלוהים שיציל אותי מאויביי.”
לכהן לא היה מושג מאיזו מלחמה או מאילו אויבים היא מבקשת להינצל, ובכל זאת קראה את התפילה בנאמנות, מבלי לדעת שתסתמך עליה ברגעיה האפלים ביותר.
“אני לא יודעת איך, אבל זכרתי את כל התפילה הזו כששכבתי מתחת למיטה, ואמרתי לאלוהים שאם אשאר בחיים אני מבטיחה לשמור שבת. שמעתי את המחבלים ואת חברי הקיבוץ צורחים בחוץ, והרבה ירי. הייתי בטוחה שזה הסוף. חשבתי על כל הדברים בחיים שלא ניסיתי, על כל החלומות שלא הגשמתי, ועל כך שלא עשיתי משהו חשוב או משמעותי עם חיי. אמרתי שאם תהיה לי הזדמנות נוספת, אשנה את זה. חשבתי לשלוח הודעה להורים שלי ולהורים של סשה, אבל לא רציתי לכתוב מילות פרידה, אז פשוט המשכתי להתפלל.”
המחבלים שנכנסו לדירת האירוח הקטנה החלו לחפש אותם. כהן וטרופנוב יכלו לראות את המגפיים שלהם. המחבלים הפכו את המזרן של מיטת היחיד ליד דלת הכניסה, ואז פנו לעבר המיטה שלהם.
לא הייתה להם ברירה. הם זחלו החוצה, ידיהם מורמות. מולם עמדו עשרה מחבלים חמושים. ספיר נגררה החוצה אל אופנוע שהיה מוכן לקחת אותה לעזה. טרופנוב הוכה בפניו ודימם. בדרכו החוצה, אחד האזרחים הפלסטינים דקר אותו בכתף מאחור.
“הוא לא לבש מדים, והחזיק סכין מטבח רגילה. הוא היה מוכן לדקור אותי שוב וברור שהתכוון להרוג אותי, אבל שאר המחבלים עצרו אותו. הוציאו אותי החוצה, וכשהסתכלתי סביב ראיתי עשרות מחבלים – הייתי בהלם. לא האמנתי כמה רבים הם היו. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו או שאמות. הדפתי את מי שהחזיקו בי והתחלתי לרוץ. ראיתי מחבלים רבים בכל רחבי הקיבוץ – חלקם שרפו דברים, אחרים פירקו מרפסות. הם ראו אותי והתחילו לזרוק עליי חפצים. הבנתי שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.”
עם מחבלים ואזרחים פלסטינים מכל עבר, טרופנוב הבין שאין טעם להמשיך לרוץ ועצר. מולו עמדו שני מחבלים חמושים; מאחוריו – נוספים. הוא הרים את ידיו בכניעה.
מישהו צעק עליו בערבית, אבל הוא לא הבין מה נאמר. הדבר הבא שידע – ירו עליו. הכדור הראשון פגע ברגל ימין וקרע את השריר. השני פגע ברגל שמאל, ריסק את העצמות, והוא נפל. בשלב הזה התקרבו אליו המחבלים והכו אותו בראש בקת הרובה.
“הם הורו לי לקום, אבל ככל שניסיתי לא הצלחתי. סימנתי להם שאני לא מסוגל. הרגשתי שבשלב הזה אין להם שימוש בי והם עומדים להרוג אותי, אבל הם הרימו אותי והניחו אותי על אופנוע בין שני מחבלים.”
“אמרתי להם שספיר ואני נשואים, וכשחקרו אותי ושאלו מה עשיתי בצבא, שיקרתי ואמרתי שעבדתי ביחידת האספקה הצבאית.”
האופנוע עשה דרכו לעזה, מרחק קצר מהקיבוץ. טרופנוב ניסה לייצב את רגלו הפגועה, אך היה קשה עם הידיים אזוקות מאחור. כשהגיעו לעזה, ראה מראה מצמרר – מאות פלסטינים חוגגים ומתכוננים לעשות בו לינץ’. “זה היה כמו אקסטזה, טירוף; הם התחילו להתקהל סביבי, לצרוח ולקלל. הרגשתי בעיטות ואגרופים. אמרתי לעצמי, אוקיי, עכשיו אני הולך למות, והנחמה היחידה הייתה שזה כבר לא כואב.”
למזלו, החוטפים רצו אותו בחיים והחלו להרחיק ממנו את ההמון. הם הכניסו אותו לרכב והחלו לנסוע. טרופנוב קיווה שהם נוסעים לבית חולים, אך במקום זאת לקחו אותו לבניין דירות.
“נכנסנו לדירה, ובפנים הייתה משפחה עם ילדים, הורים וזקנים. הם לקחו אותי לאחד החדרים וסגרו את הדלת. בעל הבית נכנס לחדר והביט בהם כאילו שואל, מה אני אמור לעשות איתו?"
טרופנוב, שלימים יגלה שנחטף בידי הג’יהאד האסלאמי, סבל מכאבים קשים. תקוותו לקבל טיפול רפואי נופצה לחלוטין כשצפה באיש קשיש שובר מקל מטאטא לשניים וקושר אותו לכף רגלו השמאלית המדממת.
“אמרתי להם שספיר ואני נשואים, וכשחקרו אותי ושאלו מה עשיתי בצבא, שיקרתי ואמרתי שעבדתי ביחידת האספקה הצבאית.”
מה שטרופנוב לא ידע אז היה ממדי האסון בישראל, ושהוא אחד מ־76 חטופים שנלקחו מניר עוז – ביניהם אמו וסבתו. הוא גם לא ידע ש־47 מחברי הקיבוץ נרצחו, ובהם אביו, ויטלי, בן 50. על גורל אביו ילמד רק עם שחרורו.
בינתיים, בחלק אחר של העיר, קיבלה כהן קבלת פנים דומה לזו של בן זוגה. “כשהגעתי לעזה, ראיתי הרבה אזרחים ברחוב. היה צפוף, והרבה אנשים החזיקו מצלמות ומקלות. הסתכלתי על כולם, ורציתי שיצלמו אותי כדי שהמשפחה שלי תדע שנחטפתי. הסתכלתי לכל הכיוונים וניסיתי לחייך כדי שאמא שלי לא תיבהל. ואז כולם התחילו למשוך לי בשיער ולגעת בי.”
רגע לפני שהמצב יצא משליטה לחלוטין, המחבלים שמו חולצה על ראשה של כהן והובילו אותה במהירות אל רכב.
כשהיא נזכרת בתחושותיה אז, כהן אמרה שהיא דווקא חשה הקלה. “הכי פחדתי כשהייתי בדירה, מתחבאת מתחת למיטה. אחרי זה, כשהגעתי לעזה, הייתי במין אופוריה, כאילו ‘וואו, אני חיה’.”
בדרך לדירה שבה הוחזקה בשבי, מחבלי חמאס לקחו אותה לסיבוב קצר בעיר – מעין סיור ביזארי של ‘ברוכים הבאים לעזה’.
“הם אמרו, תראי מה ישראל עשתה לנו, תראי איך היא הרסה את עזה.”
כהן הובאה תחילה לדירה ואז למנהרות באמצעות מעלית מאולתרת שהורידה אותה עמוק מתחת לאדמה. “המנהרה הראשונה הייתה מרוצפת באריחי קרמיקה. בהתחלה לא הבנתי שאלו המנהרות שמדברים עליהן בחדשות. משם הועברתי לדירה, ובכל פעם שאני והחטופים האחרים הועברנו למקום חדש, עברנו דרך המנהרות האלה.”
בדירה הראשונה הייתה עם שני חטופים נוספים – גבר בן 35 ונערה בת 16. “הם דאגו למשפחות שלהם ולא ידעו אם הן בחיים או לא. אני ידעתי שהמשפחה שלי חיה ובריאה, חוץ מסשה. אז הייתי במצב טוב יותר מהם.”
במהלך השבי בידי חמאס, כהן ניסתה לקחת על עצמה תפקיד של מנהיגה, אף שמעולם לא הרגישה כך קודם. “לקחתי אחריות לוודא שכל מה שצריך מטופל – אוכל, מים, בגדים. ברגע שעשיתי את זה, גם הרגשתי טוב עם עצמי. לא ידעתי מה יקרה לי, אבל לפחות אלוהים נתן לי הזדמנות לעשות משהו חשוב, ואם אמות – לפחות אדע שלפני כן עשיתי משהו משמעותי בחיי,” אמרה.
התקשורת עם המחבלים לא הייתה קלה. רק אחד מהם דיבר אנגלית, ואחר דיבר מעט עברית. הם השתמשו בהרבה שפת גוף. “הם היו בני 23 עד 37, וככל שהיו צעירים יותר – כך שנאתם וכעסם היו גדולים יותר. היו ימים שאכלנו רק פיתה אחת וקצת מים, ובימים אחרים היה יותר.”
במשך 55 ימים הועברה כהן בין דירות למנהרות. כמה ימים לפני שחרורה, ראתה את יחיא סינוואר, מנהיג חמאס. היא זיהתה אותו מיד.
“הוא אמר, אני לא רוצה להרוג אותך, אבל זה המקום שלנו והאדמה שלנו. אתם (הישראלים) צריכים לעזוב.”
סינוואר היה צריך לבחור נשים עם ילדים קטנים ונשים מבוגרות לשחרור, ומשום מה חשב שכהן מתחת לגיל 18. “הוא הצביע על כל מי שהיה אמור להשתחרר ואמר שגם אני אשתחרר,” סיפרה כהן. “אבל אחד המחבלים אמר לו, ‘לא, היא לא יוצאת. היא בת 29. היא זקנה מדי".
אך רגע לפני שהקבוצה הראשונה עמדה להשתחרר, ישראל דחתה את העסקה, שכן שניים מהחטופים ברשימה מתו. היה צורך לשחרר חטופים חיים תחילה. כך מצאה את עצמה כהן משתחררת ב־30 בנובמבר 2023.
טרופנוב היה בן שלוש וחצי כאשר הוא ומשפחתו עלו מרוסיה. זיכרונו הראשון, לדבריו, היה מקיבוץ ניר עוז, לשם עברו הוריו וסבתו. הוא בילה שם את כל ילדותו. בעת חטיפתו עבד כמהנדס חשמל בחטיבת הענן של אמזון (AWS), בצוות שפיתח שבבי בינה מלאכותית.
“הוחזקתי לבד לחלוטין. היו רגעים שבהם הייתי דופק את הראש בקיר רק כדי להרגיש משהו. אתה מרגיש קבור חי בלי שום אור…"
בשבועות הראשונים לשבי הוחזק טרופנוב בדירה. רגלו קיבלה קיבוע מאולתר – סד עשוי רשת מתכת שנכרכה סביב רגלו בתחבושות. הוא ננעץ בעורו וגירה את הפצע הפתוח. לאחר שבוע החליטו שאין ברירה ולקחו אותו לבית חולים, שם קיבל סוף־סוף גבס – שנשבר זמן קצר לאחר מכן. ואז החזירו אותו לדירה אחרת והעבירו אותו בין מקומות שונים. “אתה מבין שסיכויי המוות שלך עולים. שמרו עליי כך שאם הצבא הישראלי יגיע – יהרגו אותי,” אמר.
ברפיח הוחזק טרופנוב בדירה שבה בנו כלוב עץ בגודל של כ־90 ס״מ על כ־2 מטר. הם כיסו את הכלוב בשטיח עבה, ובידדו אותו לחלוטין. הוא ניסה להישאר חיובי ואמר לעצמו שלפחות יוכל לזוז קצת בתוך הכלוב, כי לא יכלו לראות אותו.
ביוני 2024 הרגישו המחבלים שמסוכן מדי להחזיק אותו מעל הקרקע והעבירו אותו למנהרות. “הגענו לחלל בעומק 30 מטר מתחת לאדמה. הוא היה בנוי בצורה גרועה מאוד – גרגירי חול ועפר נפלו כל הזמן על הראש שלי. אני בגובה 1.90, והמנהרה הייתה נמוכה, כ־1.65 מטר, כך שנאלצתי להתכופף כל הזמן. היא גם הייתה צרה מאוד; אי אפשר היה אפילו למתוח את הידיים לצדדים,” נזכר טרופנוב.
“המקום היה מלא בתיקנים, עכברים ויצורים רבים שלא ידעתי בכלל שקיימים. היית צריך לעשות את הצרכים קרוב למקום שבו ישנת, והסירחון היה נורא. לא הייתה גישה למקלחת, פרט לכך שכל עשרה ימים נתנו לי קצת מים בדלי כדי להתרחץ, אבל הייתי צריך למדוד ולחשב בדיוק כמה להשתמש.”
גם מי השתייה היו בעיה – מועטים, מלוכלכים ומלוחים.
“הוחזקתי לבד לחלוטין. היו רגעים שבהם הייתי דופק את הראש בקיר רק כדי להרגיש משהו. אתה מרגיש קבור חי בלי שום אור, חשוך לגמרי לפחות חצי מהיום. למנהרה גם אין קול, כך שאתה מרגיש בדידות מוחלטת.”
זה דבר אחד להיות בשבי עם אנשים אחרים, ודבר אחר לגמרי להיות לבד לחלוטין – בלי עם מי לדבר, בלי עם מי לחלוק כאב, זיכרונות או תקוות. בלי מי שינחם אותך. קבור מתחת לאדמה, בחושך ובשקט – שם מצא טרופנוב את אלוהים.
הוא מעולם לא האמין באלוהים קודם לכן, אבל היה צריך להיאחז במשהו, שתהיה תקווה. אז הוא התפלל – לא בטוח למה, ולא בטוח אם אלוהים בכלל אכפת לו או קיים.
“הייתי צריך לעשות משהו כדי לשחרר את הכעס שהרגשתי, וככל שיצאתי מהבועה שלי והפסקתי להתמקד רק בסבל שלי, כך הכעס והמרירות דעכו,” אמר טרופנוב.
“במקביל הגעתי למצב שבו דיברתי עם עצמי, ובהדרגה זה הפך לסוג של תפילה. אני לא מכיר פרקי תהילים אז התפללתי ישר מהלב ומהנשמה וזה נתן לי כל כך הרבה כוח.
זה ייצב אותי, טיהר אותי, עזר לי לראות דברים באור חיובי ולהחזיק בתקווה.”
“בהתחלה ביקרתי את עצמי – שאלתי למה אני עושה את זה, אם זה רק מתוך ייאוש וניסיון לברוח מהמציאות? אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שזה חיזק אותי. אז המשכתי, וככל שהתפללתי יותר, כך חשבתי יותר על מהו אלוהים ואיפה זה מופיע בחיים. חשבתי על כל מה שעברתי, על הנסים שקרו לי, על כך שהייתי קרוב כל כך למוות פעמים רבות ושרדתי, ואז אתה מתחיל להאמין שהכול חלק מתוכנית.”
במהלך השבי למד טרופנוב ערבית בהאזנה לשוביו. הוא ניסה להתיידד איתם, בתקווה שלפחות יהיה לו עם מי לדבר ואולי יתייחסו אליו יפה יותר. רובם לא התעניינו, והוא שם לב לדבר אחד ברור: ככל שהיו צעירים יותר, כך נטו להיות אכזריים יותר.
“אתה מנסה להיות חביב, לייצר אינטראקציה חיובית גם אם היא לא הכי כנה. אתה לא רוצה לשחק את הגבר הקשוח ואז לקבל כדור בראש – זה לא עוזר לאף אחד. היו כאלה שלא רצו לדבר איתי, אבל למזלי היו כאלה שנתנו לי פתח. לפעמים הם אמרו דברים קשים כדי לפגוע בי, וכל מה שאתה יכול לעשות זה להנהן. הם אמרו שספיר מצאה גבר אחר אחרי ששוחררה, ושישראל לא רוצה להחזיר אותי – כל מיני דברים.”
טרופנוב למד להקשיב ולשתוק. הוא לא רצה לעורר אנטגוניזם או להתווכח. חלק מהדברים שנאמרו לו – הוא האמין להם. הוא לא היה בטוח אם כהן עדיין מחכה לו. בהתחשב בקשר הלא מושלם שלהם, היה הגיוני שהיא אולי המשיכה הלאה. חוץ מזה, הוא היה בשבי זמן רב מדי.
שוביו צילמו אותו בווידאו כמה פעמים, לעיתים נתנו לו טקסטים מדויקים לקרוא, ולעיתים רק קו כללי. אם לא עבר את ה“אודישן” בהצלחה, הכריחו אותו לעשות טייק נוסף.
“זה היה קשה רגשית – לא היה אולי, לא הייתה אי־ודאות, זה היה חד־משמעי: אבא שלי מת…”
זמן קצר לפני שחרורו נאמר לו שהושגה עסקה, אך הוא לא רצה לפתח תקוות רק כדי שיתרסקו. חודש לפני שחרורו הועבר לדירה בחאן יונס. הוא היה רזה מאוד ומלוכלך.
“פתאום התחילו לתת לי שלוש ארוחות ביום ונעלי ספורט,” אמר טרופנוב. זה היה סימן שאולי, אכן, יש סיכוי שישלחו אותו הביתה.
חמאס והג’יהאד האסלאמי נוהגים לעיתים לפטם את החטופים לקראת שחרורם כדי שלא ייראו כחושים.
ב־15 בפברואר חצה את הגבול והתקבל על ידי אמו, סבתו וספיר. אז למד שאביו לא שרד. “זה היה קשה רגשית – לא היה אולי, לא הייתה אי־ודאות, זה היה חד־משמעי: אבא שלי מת,” אמר. האיחוד עם משפחתו ועם ספיר תועד במצלמות והביא רבים לדמעות.
“החזרה לחירות אחרי תקופה ארוכה בשבי היא תהליך מורכב. אתה נושא הרגלים מסוימים של אסיר, ולוקח זמן להסתגל לחופש,” אמר טרופנוב. “פתאום אתה אדם מוכר – משהו שלא ציפיתי לו. צריך להבין איך להתמודד עם זה, מה לעשות עם הזהות החדשה הזו. זה תהליך אישי: לנסות להבין מה הייעוד שלך עכשיו.”
דבר אחד שהוא וספיר לא ציפו לו היה שהם יתאהבו זה בזו שוב. הם בילו את הלילה הראשון בשיחות עד עלות השחר, והחוויה קשרה אותם לנצח. הם גילו זה את זו מחדש. ביולי, חמישה חודשים לאחר שחרורו, הוא הציע נישואין. ספיר אמרה כן, והזוג מתכנן חתונה במרץ 2026.
באוגוסט עבר טרופנוב ניתוח לתיקון הנזק ברגלו. העצמות התאחו בצורה לקויה, והרגל התקצרה ביחס לשנייה. ההחלמה תימשך חודשים. כשפגשתי אותם, טרופנוב השתמש בקביים וקיפץ על רגל ימין. הוא מקווה שהרגל תבריא כראוי.
הזוג הגיע לארצות הברית להרצאות, במסע ממערב למזרח. חוויית השבי גרמה להם לשקול מחדש מה הם רוצים לעשות בחייהם. כהן סיימה תואר בהנדסת תוכנה ולמדה ארבע וחצי שנים במכללה בכרמיאל, אך לא חזרה לעבוד בתחום.
“האמת היא שהעדיפויות שלי השתנו,” אמרה. “הבנתי שהנדסת תוכנה לא מעניינת אותי וזה תסכל אותי לחשוב שזה מה שאעשה. לקח לי הרבה זמן להשיג את התואר, אז פחדתי להתחיל מחדש. בעבר לא היה לי האומץ לעשות שינוי, אבל אחרי שחזרתי – חזרתי אמיצה יותר. אני לא הולכת ללכת בדרך שלא מתאימה לי. עדיין אין לי תוכנית ברורה, אבל אני חושבת שהצעדים הבאים שלי יכללו יותר אנשים ופחות מחשבים. אני מחפשת משהו משמעותי.”
“יש לי רצון לחבר אנשים לישראל,” אמר טרופנוב על תוכניותיו לעתיד. “היה חשוב למחבלים להגיד לי שוב ושוב שלא אחזור לחיות בישראל, והם רמזו שאולי עליי לנסוע לרוסיה. הם לא רוצים אותנו בישראל.”
לכן, לדבריו, הוא רוצה לעודד יהודים בתפוצות לקנות בית בישראל.
טרופנוב משתף פעולה עם RHF (Roots Heritage Future), המתמחה באיתור ופיתוח נכסים ייחודיים ללקוחות. הוא עדיין מגבש את תוכניותיו לטווח הארוך, אך לעת עתה מתמקד בהחלמה ובעתידו עם ספיר.
שניהם שומרים שבת כיום – הבטחה שספיר נתנה כששכבה מתחת למיטה.
“אנחנו מקווים לבנות בית בישראל ולהביא כמה שיותר ילדים, במיוחד בנות,” אמר טרופנוב. “זה מרגיש כמו ניצחון. עברנו משהו קשה, ואנחנו בוחרים לצמוח ולהתקדם, להתמקד בעתיד במקום לתת לזה להרוס אותנו.”
