תחרות ,Pebble Beach Concours d’Elegance שנערכת מדי שנה באוגוסט בחוף פבל שבקליפורניה, היא הרבה יותר מתצוגת רכב – זו חגיגה של עיצוב, מסורת ומכוניות שהזמן רק הוסיף להן ערך. מדובר באחת התחרויות היוקרתיות והמדוברות ביותר בעולם הרכב הקלאסי, שבה משתתפות מכוניות אספנות נדירות שמוזמנות בקפידה ומוערכות לא לפי מהירותן, אלא לפי דיוקן ההיסטורי, רמת השימור והטכניקה שהשקיעו בהן, וגם כמובן – האסתטיקה.
מאז שהחלה לראשונה בשנת 1950, הפכה התחרות למסורת שנתית שמושכת אליה אלפי חובבי רכב, מומחים, אוצרים ואספנים מכל רחבי העולם. המסלול שעליו מוצגות המכוניות הוא לא פחות מאייקוני: הגומה ה-18 של מגרש הגולף היוקרתי בפבל ביץ', מקום שבו הפיירווי פוגש את הים והנוף מתחרה כמעט ביופי של הרכבים עצמם. לאורך השדרה המרכזית ניצבות מכוניות שאי אפשר להסיר מהן את המבט – כל אחת מהן מספרת סיפור של תקופה, של מהפכה טכנולוגית, או של תשוקה פרטית של אספן כלשהו.
השיא מגיע עם הכרזת הזוכה בתואר הנחשק "Best of Show", פרס שמקנה לא רק יוקרה עולמית אלא גם העלאה דרמטית בערך השוק של הרכב הזוכה. בשנה שעברה, לדוגמה, קטפה את הפרס בוגאטי טייפ 59 ספורט משנת 1934, שמוצגה על ידי פריץ בורקארד מהאוסף השווייצרי היוקרתי The Pearl Collection. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האירוע שמכונית בקטגוריית שימור – כלומר לא רסטורציה מלאה אלא שימור מצב מקורי – גרפה את הפרס המרכזי. הזכייה הזו השוותה בין בוגאטי למרצדס-בנץ, שכל אחת מהן גרפה עשר זכיות בתולדות התחרות.
השנה תיערך התחרות ב-17 באוגוסט, אך החגיגות מתחילות כבר כמה ימים קודם עם "שבוע הרכב" של מונטריי – סדרת אירועים מרוכזת הכוללת תצוגות, מכירות פומביות ונסיעה טקסית בכבישים הפתלתלים והמרהיבים של כרמל ומונטריי. אלו ימים שבהם האזור כולו הופך לאולמות תצוגה פתוחים באוויר הצח, מלאים בהיסטוריה מתגלגלת על גלגלים.
אבל הפבל ביץ' הוא לא רק על תחרות. חלק מההכנסות מהאירוע – כרטיס כניסה ביום ראשון עולה 595 דולר – מועבר מדי שנה למטרות צדקה. ב-2024 צפויה Pebble Beach Company Foundation, שותפת הצדקה המרכזית של האירוע, לתמוך בכמאה ארגונים קהילתיים, ולהשפיע ישירות על חייהם של יותר מ-10,000 ילדים ובני נוער במחוז מונטריי. בשנה שעברה בלבד גויסו יותר משלושה מיליון דולר למען הקהילה, והסכום המצטבר של תרומות האירוע חצה כבר את רף 41 מיליון הדולר.
לצד השיפוט הרשמי, התערוכה היא גם מחווה חיה להיסטוריה של המותגים הקלאסיים – כמו פקארד, מזראטי ודויזנברג – שהיו פעם סמל למותרות טכנולוגיות. פקארד, לדוגמה, שנוסדה בסוף המאה ה-19 וסימלה יוקרה אמריקאית לאורך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-20, הוצגה בשנה שעברה עם שורת דגמים מרהיבים – ממכוניות חד-צילינדריות פשוטות ועד לדגמים ספורטיביים כמו Packard 734 Speedster משנת 1930 עם ה-Boattail הזכור היטב.
גם מזראטי זכתה לאהדה רבה עם תצוגת מורשת של מכוניות מרוץ ודגמי GT משנות הזוהר של המותג, כולל רפרנסים לתקופה שבה הפכה מהתמקדות במסלולים לייצור סדרתי של רכבי ספורט. העיצובים של פייטרו פרואה, שעמד מאחורי רבים מדגמי מזראטי, הוצגו כחלק בלתי נפרד מהדיון בתולדות העיצוב האיטלקי – קווים עגלגלים משנות ה-50 שהפכו בהדרגה לזוויות חדות ונועזות בשנות ה-60.
כחובבת מושבעת של רכבי עבר, גם אני לא הצלחתי להישאר אדישה. כל ביקור בפבל ביץ' עבורי הוא תזכורת לעובדה שפעם המכוניות לא נראו כמו קופסאות פונקציונליות. הן היו יצירות אמנות. כל אחת מהן נשאה עליה את החתימה של המהנדס, המעצב והבעלים. לעומת זאת, היום – כך נדמה – המכוניות כולן עונות על אותו תקן. אותן צורות, אותם צבעים. לבן, שחור, אפור ואולי נגיעה של כחול – אלה הצבעים ששולטים. אבל בפבל ביץ'? זה עולם אחר. שפע של צבעים, צלליות ייחודיות ותעוזה עיצובית שכמעט נעלמה מהכבישים המודרניים.
ואם כל זה לא מספיק – הנוף. הרכבים מוצגים במקום שמעצמו הוא גלויית נוף: מגרש הגולף של פבל ביץ', אחד המפורסמים והיפים בעולם, שגובל באוקיינוס השקט. השילוב הזה, בין טכנולוגיה של פעם, סיפור אנושי של אספנים עם תשוקה אינסופית לפרטים, ונוף שמרחיב את הלב – הוא מה שהופך את האירוע הזה למשהו שאין דומה לו. לכל חובב רכב אמיתי – זה אירוע שחייבים לחוות לפחות פעם אחת.
