ניצולות נובה מספרות על היום ששינה את חייהן

סיפורה של מיכל

עם מי הגעת למסיבה והאם זאת פעם ראשונה שלך במסיבות כאלו?
"הגעתי עם שני חברים מירושלים, תום פרץ ובן שמעוני. אני מגיל ממש צעיר יוצאת למסיבות טבע והאמת שבשנה האחרונה אני גרה בפורטוגל. המקצוע שלי זה אחות וטרינרית. הגעתי לארץ שבוע לפני השביעי באוקטובר כי אחותי הגדולה הייתה בהריון היא הייתה צריכה ללדת. באתי להפתיע אותה ולהיות איתה בלידה. חברים ששמעו שאני בארץ אושר ומיכאל וקנין היו חלק מההפקה והזמינו אותי לבוא. אמרתי אוקיי, זאת סיבה מספיק טובה כדי לראות את כל החברים שלי ביחד במסיבה".

מתי הגעת לשם ומתי התחלת להבין שמשהו לא בסדר?
"הגעתי למסיבה בשעה 1 לפנות בוקר ועד 6 וחצי בבוקר, זאת היתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה. הסימן הראשון שמשהו כאן חריג התחיל בדרך כשנסעתי עם תום ברכב והוא שם ווייז. התחלתי לראות שאנחנו מתחילים להתקרב ממש לעזה. ושאלתי אותו למה המסיבה כ"כ קרובה לגבול והוא אמר לי שזה בסדר והמסיבה מאושרת, יש אבטחה ויש שוטרים וחיילים. ובאמת כשהגענו זה ראינו המון משטרה והמון חיילים ואבטחה. אמרתי אוקיי, כאילו מה כבר יכול לקרות? ואז ב-6 וחצי בבוקר התחילו טילים. זה לא היה כמו כל פעם אלא ממש ארטילריה של טילים. הכריזו שכולם צריכים לשכב על הרצפה. לקחו כמה דקות עד שההפקה קלטה מה קורה, כיבו את המוזיקה ואמרו לכולם להסתתר או לשכב על הרצפה עם ידיים על הראש. ואז המאבטחים התחילו לרוץ ואמרו לכולם לצאת משטח המסיבה, פשוט להיכנס לרכב ולצאת מהאזור. ואז כבר נדלקה לי נורה אדומה, כי איך אפשר להגיד ל-3,500 איש שרובם שיכורים וחלקם עשו סמים לעלות על רכב ולנסוע? הם לא היו במצב של לנהוג. אז תום ובן שהגעתי איתם אמרו שבשבילנו הכי בטוח זה להישאר ברכב כי היינו ממש קרובים לגבול. הם חששו שטיל יפול עלינו. אז אמרתי אוקיי. נשארנו ברכב עד השעה 8 בבוקר ואז כבר התחלנו לשמוע יריות, כאילו בטירוף, ממש קרוב אלינו. התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה. תום ובן גם היו בצבא והם ישר זיהו את הרעש של היריות שזה קלצ'ניקוב, ירי אוטומטי. וצה"ל שלנו הוא לא יורה ככה. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע, אני עם תום ברכב ובן ברכב נפרד. אחרי כמה דקות הרכב של בן נעלם לנו ואני ותום המשכנו לנסוע."

"אחרי שתי דקות בערך טנדר עם מחבלים הגיע מלפנינו וירה לנו על הרכב אז החלטנו שאנחנו יוצאים מהרכב ומתחילים לרוץ בחזרה לרחבה. במהלך הריצה אנשים נפלו על ידי וזה היה ממש טירוף. הגענו למין חפ"ק משטרתי שהיה ממוקם בתוך שטח המסיבה ונשארנו שם בערך 20 דקות עד שמחבלים הגיעו לכיווננו. הייתה איתנו בתוך החפ"ק שוטרת ואז ראינו שמחבלים מגיעים לכיווננו רגלית. היה שם מעין חלון קטן כזה ושוטרת שהייתה איתנו בתוך החפ"ק הסתכלה ואמרה מי שרוצה להישאר בחיים שפשוט יצא מכאן ויתחיל לרוץ. בשלב הזה אני ותום מסתכלים אחד על השנייה והחלטנו שאנחנו לא מסתכלים אחורה ויוצאים מהפארק. כמו שיצאנו משם, אנחנו רואים 30 מחבלים שרצים לכיוונינו".

מפחיד נורא
"אני אפילו לא יודעת איך אפשר לתאר את הפחד הזה. אני בת 27 ואני חושבת שבחיים לא הרגשתי פחד כמו שהרגשתי באותו יום. זאת היתה גם תחושה של חוסר אונים מטורף. רצנו אבל בשלב הזה הגוף שלי ממש בגד בי ולא הצלחתי לרוץ יותר. עבר איזשהו רכב ותום הכניס אותי לתוך הרכב אבל כבר לא היה לו מקום בתוכו אז הוא נשאר בשטח. ניסיתי ליצור קשר עם בן והבנו שהוא הצליח לצאת משטח המסיבה ולקחת חמש בנות לאשקלון. אחר כך הוא חזר עוד פעם לשטח המסיבה, הוא הוציא עוד כמה אנשים הוריד אותם בבאר שבע וחזר בפעם השלישית. בפעם השלישית הוא נרצח. זאת היתה הפעם בה היה עם רומי גונן. הוא לא הכיר אותה אבל העלה אותה לרכב והיא נחטפה ועכשיו בעזה".

"אני הגעתי מהרכב הזה לכביש ומשם הגעתי לטנק של צה"ל שעמד בשטח. עד עכשיו, חצי שנה אני לא ידעתי איך הטנק הזה הגיע. לפני כמה ימים היתה תוכנית בעובדה על החייל עידו שהצליח להביא את הטנק הזה לשם שבזכותו ניצלתי".

כל השעות האלו את התקשרת למשפחה שלך, להורים?
"המשפחה שלי שמרה שבת אותו היום שזה היה משהו מיוחד כי הם לא שומרים שבת אף פעם. אבל דווקא את השבת הזאת הם החליטו לשמור בגלל שמחת תורה. הם ידעו על מה שקרה בגלל שהתחילו אזעקות בירושלים שם הם גרים. בשלב הזה אמא שלי התקשרה אליי ושאלה אותי מה קורה ממש לא רציתי להלחיץ אותה כי אחותי הייתה בדיוק בבית חולים ובגלל ההריון. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני בממ"ד שאני במקום בטוח ושהכל בסדר איתי. כשהגעתי לטנק קיבלתי כדור לרגל ירו בי וזה השלב שכבר ידעתי שאני הולכת למות. אמרתי לה אמא אני מתחת לטנק, ירו בי, יש כאן מחבלים. היא היתה בשוק. היא אמרה: מה זאת אומרת? מבחינתה הייתי במסיבה, איך עכשיו הגעתי לטנק ואיזה חמאס?.

כמה זמן נשארת שם מתחת לטנק?
"במשך שבע שעות. הגיע מצב שהמשטרה לא הגיעה, הצבא לא הגיע ואנחנו כבר כמות של אנשים מסביב לטנק הזה והפכנו למטרה למחבלים. הם ממש כיתרו אותנו. בשעה 3 בצהריים רכב של צה"ל הגיע והמזל שלי היה שהייתי פצועה כי לקחו בתחילה רק את הפצועים כך שעליתי בנגלות הראשונות".

מיכל הובהלה לבית חולים סורוקה במסוק ובגלל שאמה אחות בהדסה עין כרם, היא ביקשה שיעבירו אותה לשם. בחצות אותו הלילה היא הועברה להדסה ואושפזה בקומה שמעל החדר בו אושפזה אחותה שילדה. בחודשים שלאחר האירועים הקשים, היא אמרה שלא תהיה מסוגלת לרקוד שוב, אבל חצי שנה אחרי היא כבר רוקדת במסיבות טבע. "אני בארצות הברית כבר חודשיים והשהייה פה עשתה לי מאוד טוב, כי את יודעת, לקחת רגע חופשה מהארץ ולהיות במקום אחר שאין בו את כל הטריגרים, אזעקות וטילים, יש שקט נפשי".

איפה הספקתן להרצות בעיר?
"בהתחלה היינו ב"ריטריט" ואחרי שבוע התחלנו לעשות הסברה באופן עצמאי. הרצנו בבתי ספר, בבתי כנסת בבתי חב"ד, בבתים פרטיים, בכנסיות, איפה שרק יכולנו. בשבילי ההרצאות האלו הן כמו טיפול פסיכולוגי וגם חובה עבור השבויים והנרצחים".

אלו תגובות קיבלתן?
"זה מתחלק. קודם כל אני צילמתי את כל האירוע, גם בזמן הבריחה. אני מראה את הסרטון לפני שאני מדברת אז אנשים בשוק, לא מאמינים. התגובות מתחלקות. יש אנשים שפשוט אומרים: וואו איזה מזל שאת כאן ואנחנו שמחים ותמשיכי לספר ולהגיד מה עברתם ויש כאלה שאומרים: אוקיי אז איפה היה הצבא למה לא באו להציל אתכם? או אולי המדינה שלכם אשמה, האם זה מצדיק את מה שעושים עכשיו בעזה? אבל את יודעת, אני חושבת שהמחויבות שלי כיהודייה וישראלית גאה ושורדת נובה, זה לעמוד על כל במה אפשרית ולדבר ולספר את האמת על מה שקרה לנו. אני חושבת שאנחנו הקול של החטופים ושל האחים שלנו שנרצחו".

סיפורה של אבישג

אבישג, 30 מראשון לציון היתה גננת עד ה-7 באוקטובר, מאז היא לא הצליחה לחזור לעבודה. כמו מיכל, היא הספיקה להיות במסיבות טבע מגיל 16, ומספרת שהמסיבה בנובה היתה הטובה ביותר שהיתה בה. לפני שהגיעה למסיבה, היא שהתה בדרום אמריקה ובפסטיבל בברזיל ומספרת שהיה כיף להיפגש עם אנשים שלא ראתה זמן רב.

"רקדנו ברחבת הטראנס והיה נהדר ואז הכל פשוט נתקע בשש וחצי בבוקר. שני ההורים שהם שומרי שבת, שמעו על מה שקרה והתקשרו אליי כי רצו לבדוק מה קורה איתי. בגלל שעדיין לא הבנתי מה קורה אמרתי להם בסדר שאנו מקפלים את הדברים והולכים הביתה. לצערי, זה לא מה שקרה. התקדמנו לכיוון המכוניות ואז נפל לידינו טיל פצמ"ר שלא התפוצץ כ-100 מטר מאתנו. מי שהיה בסביבה עף מההדף ונפל על הרצפה האוזניים שלנו כבר לא שמעו כלום. כל מה שראינו זה רק אנשים פצועים. הגענו לרכב ועדיין החלטנו לעלות על האוטו בשביל לנסוע כי עדיין לא הבנו מה קורה. אחרי כמה דקות הגענו לפקק המפורסם".

עם מי היית?
"הייתי עם אושרי ושילה. שילה היה הנהג והוא פשוט זיגזג בין כל המכוניות. בחוץ חיכתה לנו המשטרה שרצתה לכוון אותנו ולהזהיר אותנו ואמרו שימינה יש מלא מחבליםואם אנחנו רוצים לחיות אנו צריכים פשוט לנסוע שאלה. אחרי כמה דקות אני מתקשרת לחברות שלי להזהיר אותם בטלפון אלונה צור דנה, צור ופייגי אילוז ומה שאני שומעת זה כבר שהמחבלים אצלם. צרחות, הרבה קריאות בערבית. זאת היתה הרגשה של חוסר אונים כי אלה חברות של 18 שנה ואני לא יכולה לעשות שום דבר. אבל בזמן הזה כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה מאחוריי שבעה טנדרים של מחבלים שרק מחכים להרוג אותנו".

כמה רחוק הם היו מכם?
"לא בטוח, אולי ק"מ. יכולתי לראות אותם במראה וראיתי שהם פשוט שיירה. הם פשוט היו על על כל הנתיבים, שבעה טנדרים דוהרים לעברנו ושולחים מלא אר.פי.ג'י. צעקתי לידיד שלי: תסע כמה שיותר מהר, הם פה. התחלנו להדביק את הקצב במהירות וכל הטילים ששלחו אלינו, אני רואה אותם פשוט נופלים לידי, ליד האוטו.

אני רואה אותם מהחלון ב"סלואו-מושן" ואנחנו עדיין לא קולטים את הסיטואציה. אחרי 10 דקות התחלנו פשוט להגיד "שמע ישראל", בלי לתכנן מראש פשוט זה יצא לנו אוטומטית ובכוונה שלמה. אחרי כמה דקות המחבלים עזבו אותנו. פחדנו שטילים יפלו עלינו אז החלטנו לעצור ולהתרחק מהאוטו. פתאום עצרה לידנו ניידת משטרה וכיוונה עלינו נשקים ואנחנו פשוט מרימים את הידיים. אמרנו להם שאנחנו בורחים מאזור המסיבה. הם הבינו, שיחררו אותנו ונסעו לכיוון המחבלים. לא אמרנו להם שרדפו אחרינו שבעה טנדרים. המחבלים חיסלו אותם. וזה היה לנו האות שלנו לנסוע ולברוח. במהלך הבריחה בכל מקום שהגענו אליו, המחבלים הגיעו אלינו לכל מקום".

כעבור מסע של 3-4 שעות, הצליחו החברים להגיע למושב אחיעזר כדי להוריד את שילה בבסיס. "הורדתי אותו שם וכל הזמן הזה עדיין המדינה עם טילים ורקטות. המשכתי משם לאור יהודה לרכב של אושרי. זו היתה נסיעה של 17 דקות מאור יהודה לראשון לציון אבל הנסיעה הזאת לקחה לי קרוב לשעתיים. כי אני נוהגת, יורדת מהאוטו בגלל האזעקות, עולה על האוטו, יורדת. ובמקביל אני רואה שהמשטרה עושה את החסימות בכביש ואני לא יודעת אם זה בגלל המחבלים. פניתי למשטרה ואמרתי להם יש לי את הלוקיישנים של חברות שלי, הן תקועות".

מה הם ענו לך?
"תתפללי כי אין מה לעשות. הגעתי הביתה וחסמתי את כל היציאות של הבית, אם זה חלונות, אם זה דלתות אם בידיעה שמסתובבים מחבלים בארץ. בינתיים גם קיבלתי חדשות לטלפון על אנשים שנחטפו ונרצחו. כשהגעתי הביתה ניסיתי לספר לאמא שלי אבל לא ידעתי איך להסביר לה את הסיטואציה. למרות שהיא שומרת שבת, הדלקתי טלוויזיה ושתינו פשוט צפינו בחדשות והתחלנו לבכות".

מה קרה לחברות שלך, הן הצליחו לצאת משם?
"כן אבל רק בסביבות 9 בלילה. הן שלחו להורים שלהן את המיקום. אבא שלהן פשוט התחמק מכל המחסומים ונסע על כבישי עפר רק בשביל להציל אותן. ממש דקות לפני שהוא בא להיכנס לאזור המסוכן, הן סימסו לו שהצבא הוציא אותן החוצה."

איך את מתפקדת היום?
"לא חזרתי לעבוד בגלל כל הסטרס. היום אני באמת מבינה את כל התסמינים של פוסט טראומה שזה אי תיאבון, סיוטים בלילות, מפחדת מהצל של עצמי שזה לא אני בכלל. אני מתרחקת מהחברים הקרובים שלי כי הם לא מבינים אותי, רבה עם ההורים שלי גם כי הם לא יודעים איך להכיל אותי. היום אני קצת יותר מאוזנת כי התחלתי ללכת ל"חיבוק ברזל" שנפתח לאחר ה-7 באוקטובר עבור אנשים שנפגעו בצורה זו או אחרת באותו יום".

אבישג ומיכל אומרות כי הן מאוכזבות מהמדינה בגלל חוסר התגובה המהירה של כוחות צה"ל, אבל לא רק. "הרבה מהחברים שלי יכלו להנצל כי היו להם פציעות שאם היו מטפלים בהם בזמן, הם לא היו מתים" אומרת מיכל. "וגם בגלל כל מה שקורה אתי עכשיו. בשביל להגיש תביעה לביטוח לאומי לוקח המון זמן ואני צריכה להוכיח שנפצעתי ולהוכיח שאני בטראומה ולהוכיח שאני לא כשירה לעבודה שזה נורא קשה. יש הרגשה שמכרו אותנו".

אבישג מוסיפה: "אני מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי, לא רק למדינה עצמה אלא לאנשים ששואלים אותי למשל למה אני תוקפנית. אחרי מה שקרה אנשים התקשרו ושאלו: ראית מחבלים? ואני כמו, תנו לי להכיל את הסיטואציה תנו לי רגע להבין מה קורה איתי לפני שאתם שואלים אותי שאלות. תראי אין כמו מדינת ישראל אבל המצב כרגע הוא מאוד מפחיד. מאז שאני פה, אני באמת ישנה טוב ואוכלת טוב ואני כמו שהייתי לפני השביעי באוקטובר כי אין לי את כל רעשי רקע מסביב. אני מאוד חוששת לחזור לארץ ולחזור למי שהייתי אחרי השביעי באוקטובר. אני צריכה להשלים שזה מה שקורה במדינה, אין לי משהו אחר. אין לי תשובה, אני לא יודעת אם אעזוב או אשאר, מוקדם מדי להגיד. אנחנו סומכות על השם יתברך".