ההודעה על פטירתה בטרם עת של שרון מור, היכתה את מכריה בלוס אנג'לס בתדהמה. איש לא ידע ששרון התמודדה בשלוש השנים שקדמו למותה עם מחלת הסרטן ולכן הידיעה שנפטרה בגיל 46 נשמעה הזויה. איך זה יכול להיות שאישה באמצע החיים הולכת לעולמה ואף אחד לא יודע שהיא מתמודדת עם מחלה כל כך קשה?
אחת מידידותיה בת שבע מלכה ערכה לזכרה ערב רוחני אליו הגיעו כ-45 איש שביקשו לומר לה מילות פרידה. הזמרת ליה ביי לפידות שנמנתה אף היא על ידידותיה של שרון שרה, המשתתפים ערכו מדיטציה בהדרכתה של בת שבע ושיתפו זכרונות מהאישה היפה שתמיד נראתה חייכנית ומלאת אנרגיה באירועים השונים בעיר אליהם הגיעה.
שרון הגיע ללוס אנג'לס לפני כ-12 שנים במטרה ללמוד קולנוע. קודם לכן, למדה תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. בישראל עבדה כפראמדיקית, עבודה שהפגישה אותה עם המוות לא פעם. היא עבדה בניידות לטיפול לב של חברת שח"ל (שירות חירום לב). כאישה רוחנית שהאמינה בתזונה נכונה, מדיטציה ורפואה אלטרנטיבית כדרך לרפא את הגוף מתחלואים ומחלות, אין פלא שהיא בחרה שלא לפנות לרפואה הקונבנציונאלית על מנת לטפל במחלת הסרטן בה לקתה.
בראיונות שקיימתי עם האנשים הקרובים לה, הם סיפרו כי שרון היתה קנאית לפרטיותה ולא שיתפה רבים בכך שאובחנה כחולת סרטן השד לפני שלוש שנים. יתכן שחוסר רצונה לשתף נבע מכך שחששה שיהיו אנשים שינסו להאיץ בה לעבור כימותרפיה ולא רצתה להתחיל להגן על החלטתה להירפא בדרכה שלה. היא האמינה בכל ליבה שתרפא את גופה בכוחות עצמה בדרכים הוליסטיות וטבעיות. לפני שנה וחצי, זמן קצר לאחר שפרצה מגפת הקורונה, היא ארזה מזוודות, רוקנה את תכולת דירתה ועברה למקסיקו, לפלאיה דל כרמן.
לורן לב, חברתה הקרובה בשמונה השנים האחרונות, היתה בין האנשים הבודדים ששרון שיתפה, אך גם אותה לא יותר מדי. סיפרה אז שהיא עוברת בעיות בריאות ושהיא מטפלת בעצמה.
"היא לא קראה למחלה בשמה, לא אהבה לקרוא לזה סרטן" מספרת לורן "זאת היתה הבחירה שלה לא להשתמש בלקסיקון הזה, היא גם לא רצתה לספר למשפחה יותר מדי דברים, לא רצתה להפחיד אותם ולהכביד עליהם ולדעתי גם לא רצתה שיפעילו עליה לחצים ללכת לטיפול קונבנציונלי".
"הכרתי אותה זמן קצר לאחר שעברתי ללוס אנג'לס בהופעה של רם 2 ומייד התיידדנו. כשהקורונה פרצה, כולם היו בהיסטריה מהקוביד, הילדים נשארו בבית וכולנו נכנסנו לתקופה קשה ונסגרנו בבית. ובמצב הזה קל לאבד קשר עם אנשים ולא לשים לב שהם אינם שם. שרון סוג של נעלמה לי, לא שמעתי ממנה ואז לפני שנה היו לי סיוטים כל הלילה, חשבתי מה קרה לה וכל הלילה לא יכולתי לישון, הייתי על קוצים שהלילה יעבור ואני אוכל להתקשר אליה. בבוקר התקשרתי אליה בהיסטריה ושאלתי: 'שרון, איפה את? אני רוצה לראות אותך'. היא ענתה שזה בלתי אפשרי כי היא לא בלוס אנג'לס, אמרתי לה לא משנה לי איפה את, אני מגיעה אליך והיא ענתה: את לא מבינה, אני במקסיקו. אמרתי לה: תני לי כתובת, אני מגיעה".
לורן, אם לשניים, השאירה את הילדים עם האקס ותוך שבוע הגיעה למקסיקו. "לא ידעתי לאן אני נוסעת ומה אמצא שם אבל הרגשתי שקיבלתי מסר ושאני חייבת לנסוע ויהי מה. הרגשתי כל כך רע עם עצמי שלא תקשרנו בזמן האחרון והייתי מוכנה לחצות יבשות בשביל לראות אותה. הגעתי לפלאיה דל כרמן וראיתי את שרון, היא ירדה המון במשקל, אבל עדיין היתה עם אותו חיוך והשיער. נשארתי אתה ארבעה ימים ופשוט חוויתי את מה שחוותה שם, אלו היו ימים מופלאים. טיילנו, הלכנו לים, היא היתה מאוד שזופה. ראיתי איך היא מתמודדת, מה היא מבשלת, באלו תבלינים היא משתמשת וכל אותן דרכים בהן טיפלה בעצמה".
"ידעתי ששרון עברה למקסיקו גם בגלל העניין הכלכלי כי זול הרבה יותר לגור שם ולאחר הקורונה לא היתה לה עבודה וגם בגלל שהיא רצתה להתמודד עם המחלה לבדה מבלי שאנשים ישפטו אותה ויתנו לה הרגשה לא נוחה בגלל שהיא לא עוברת טיפולים. הבנתי שעדיף שהיא לא תרגיש מאויימת ולבד ושתרגיש שהיא יכולה לשמור עלי קרובה אליה אז הנחתי לזה ולא אמרתי לה דברים שרציתי לצרוח לה שתעבור טיפולים כי אולי הם יצילו אותה. גילו לה הרי את הסרטן כשהוא היה עדיין בגודל של אפונה, אבל ידעתי שלא משנה מה אגיד, היא עשתה את הבחירה שלה. במקום, בחרתי להיות שם לצידה, לתמוך ולאהוב אותה".
בנוסף לאורח חיים בריא שכלל תזונה טבעונית ושתיית שייקים למיניהם, שרון אימצה לעצמה דרכים נוספות להתמודדות עם המחלה. "היו מטפלים שהיא היתה אתם בקשר אונליין, היא עשתה דמיון מודרך, חקרה בלי סוף באינטרנט לגבי דרכי טיפול אלטרנטיביות, צפתה בסרטונים…… היא עד הסוף האמינה שהיא תתגבר על המחלה. גם כשהמצב לא נראה טוב והיד התנפחה למשל והיה קשה לה לנשום, היא אמרה: זאת קפיצת החלמה, הגוף מגייס את כל הכוחות והמשאבים כדי להלחם בגידול הזה. היא האמינה שלאחר שתעבור את השלב הזה, היא תחלים".
לאחר אותו ביקור במקסיקו, שמרו שתי החברות על קשר הדוק. בקיץ שעבר, שרון אף הגיעה ללוס אנג'לס והתארחה בביתה של לורן שהרעיפה עליה אהבה ותשומת לב. "כשהיא נסעה בחזרה למקסיקו נשארנו לעמוד בקשר יומיומי. היא היתה צריכה לעבור דירה והיה לה נורא קשה. התחילו קשיי נשימה, היא החלה להשתעל וראיתי שהמצב מחמיר אבל שרון כמו תמיד לא דיברה על זה כהחמרה אלא כעוד שלב בדרך להחלמה".
"אני ראיתי שהיא מתדרדרת. הבנתי שהסימנים לא טובים, כבר הספקתי לאבד למחלה שתי סבתות, דוד שהיה לי כמו אח ואמי שנפטרה כשהייתי בת 30. בישראל היה לי ולאחותי עסק לארגון והפקת לוויות. שלוש פעמים ביום שמעתי הספדים וליוויתי משפחות. ידעתי שהמצב לא טוב אבל שרון כל כך האמינה בדרך שלה ואי אפשר היה לשכנע אותה לעבור טיפולים. הייתי רק מרחיקה אותה".
לורן מספרת שהיא ושרון ניהלו שיחות יומיומיות והיא תכננה את הנסיעה שלה בחזרה למקסיקו לבקר אותה שוב. דרך שיחות הטלפון והפייסטיים, יכלה לורן להבחין במצבה של שרון שהלך והתדרדר בהדרגה. "היא היתה מאוד עייפה, לא ישנה בלילות והיתה משתעלת כל הזמן. באפריל האחרון כשאמרתי לה שאני מגיעה היא אמרה לי: לא, אל תבואי, אי אפשר לעשות כלום. היא פחדה שתאכזב אותי. אמרתי לה: אני באה להיות אתך, לא לטייל ולא לעשות שום דבר. מבטיחה שלא אומר לך שום דבר שיגרום לך להרגיש רע, בלי שום שיפוט".
בשלב הזה, אחיה של שרון כבר הגיע למקסיקו כשהבין שמצבה של אחותו קשה. כשלורן נחתה וראתה את חברתה היא הבינה כבר שזה כנראה הסוף. "היא בקושי יכלה לעמוד על הרגליים, הבאנו לה מכשיר חמצן כי החמצן בדם ירד והיקשה עליה את הנשימה. איך שהגעתי אחיה איציק אמר לי: זהו, יש לנו טיסה לארץ ביום חמישי. זאת היתה משימה בלתי אפשרית כי היינו צריכים להכין אותה לנסיעה ולארוז את כל הדירה שלה. אלו היו שלושה ימים מהגיהנום. לקחנו אותה למרפאה כדי להוציא לה נוזלים (תהליך הוצאת נוזלים מהבטן לחולי סרטן הנקרא Paracentesis – א.א.) כך שתוכל לעלות על הטיסה. יום לפני כן, לקחנו אותה לחברה לעשות אמבטיית מלח, היא האמינה שהמלח יעזור לה להוציא את הנוזלים מהגוף. שמנו לה קילו מלח במים ומוסיקה ברקע. למחרת נסענו לקליניקה לעבור את הניתוח והייתי אתה שם בחדר הניתוח. למחרת היום היא קמה עם כאבי תופת אבל לא הסכימה לקחת אף משככי כאבים כי היא היתה נגד כדורים. היו לנו שלוש שעות לארוז לה את הבית ולהכין אותה לטיסה. היא בעצמה לא האמינה שתוכל לעשות את זה, איך היא תעלה על טיסה במצבה? אלו היו מהשעות הכי קשות בחיי".
איציק, אחיה הצעיר של שרון, עלה אתה על הטיסה בחזרה הביתה. בשיחה טלפונית אתו מבית המשפחה בישראל הוא מבקש להבהיר: "שרון לא היתה לבד אף פעם. היא היתה מוקפת בתמיכה של המשפחה שהיתה שם תמיד בשבילה, מתחילת הדרך. המון מהחברים והקהילה הוכו בתדהמה כי היא לא שיתפה וזה לא כי לא אהבה אותם, אלא פשוט כך היא היתה. היא היתה בטוחה שתשוב בריאה כאילו לא קרה כלום, זה היה הויז'ן שלה. חשוב לי להדגיש שהיא לא היתה קורבן של הנסיבות, היא בחרה את הדרך שלה ונהנתה מכל רגע. הסוף שדמיינה לעצמה למרבה הצער, רק השתנה".
כששרון אובחנה כחולת סרטן השד לפני שלוש שנים, היא שיתפה את אחיה אך דאגה לחסוך מאמה פרטים רבים על מנת לא להדאיגה. "אני כמובן רציתי שהיא תלך ותעשה טיפולים, דיברתי אתה, ניסיתי להסביר לה את הסטטיסטיקה, אבל באיזשהו שלב הייתי צריך לבחור אם אני תומך בה ונשאר לצידה או לא כי היא לא מסכימה אתי".
איציק בחר לעמוד לצד אחותו. לא היתה כל אופציה אחרת. הוא הכיר את אחותו וידע עד כמה היא נחושה בדעתה להירפא בתנאים שלה, באמונה שלה ולא באף צורה אחרת. גם שתי אחיותיה של שרון הביעו את תמיכתן ושלושתם עמדו אתה בקשר רצוף.
"שרון מאוד אהבה את מקסיקו ותמיד דמיינה את עצמה חיה שם, אבל עברה לשם בעיקר כדי לטפל בעצמה. עד חודש לפני מותה, היא חיה חיים מלאים וכמו שכל בן אדם חי את חייו. היינו אתה בקשר יומיומי, גם עם אמא שלי, אבל היא לא שיתפה בכל, לא אמרה: כואב לי, אני לא מרגישה טוב. האחיות שלי ביקרו אותה בינואר האחרון. גם אז היא עוד נראתה בסדר ותפקדה ב-90 אחוז, לא היה קל להבחין שמשהו השתנה חוץ מזה שלאחר שהן הלכו לטייל ובילו בים, הן שמו לב שהתעייפה אחרי כמה שעות".
באפריל גילי, האחות הצעירה דיברה עם שרון והבינה מייד שחלה התדרדרות רצינית ושהיא זקוקה לעזרה. היא כבר הפסיקה ללכת לים, לא הלכה לקנות פירות וירקות, היתה חלשה ורוב הזמן במיטה. "רגע אחרי שהיא ניתקה עם שרון, היא הרימה אלי טלפון ואמרה: אתה חייב לנסוע אליה למקסיקו. חשבתי שהיא מגזימה ואמרתי לה: לא יכול להיות, דיברתי אתה לפני כמה שעות והיא היתה בסדר, אבל היא התעקשה ואמרה: אם אתה לא נוסע, אני נוסעת עכשיו. הייתי בדיוק בפורטוגל לשם עברנו אני ואשתי. זה היה בדיוק לפני הפסחא וחג הפסח, קניתי כרטיס טיסה והגעתי בדיוק לפסח. חגגנו עם רקל ואריה שהגיעו מלוס אנג'לס לחגוג אתה בפלאיה. שרון היתה כבר חלשה מאוד ונזקקה לחמצן. היה ברור שצריך להחזיר אותה הביתה".
"בעזרת רופא מקומי היא עברה פרוצידורה לשאיבת נוזלים מהבטן. למזלנו מצאנו רופא מדהים במכון אונקולוגי פרטי שגם צייד אותנו בכל המסמכים הנחוצים לטיסה".
שבועיים לאחר ששבה הביתה לישראל, שרון הלכה לעולמה, מוקפת במשפחתה האהובה. "היא היתה זוהרת, מצחיקה ומלאת חיים עד הרגע האחרון. כל מה שאני אגיד, לא יספיק על מנת לתאר את האישה הזאת. בשבעה ישבנו ודיברנו עליה המון. שרון היתה בעשר מקומות בו זמנית. היא יצרה מהרגע שאני מכיר אותה. אני זוכר את המצלמה הראשונה שקיבלה לבת מצווה והיא היתה מביימת אותנו מגיל צעיר וכשיצאו מצלמות הוידיאו הביתיות בתחילת שנות ה-90 היא רכשה אחת ומאז לא הפסיקה לצלם".
לורן שארגנה ביחד עם בת שבע מלכה את הערב לזיכרה של שרון, מתפרצת בבכי כשאני שואלת אותה איך היא מתמודדת עם האובדן. "אני כבר שבועיים בוכה, מדי יום מאז היום שהיא הלכה. היא היתה מאוד חשובה בחיי, למדתי ממנה המון. אני מאוד עצובה כי איבדתי חברה אמיתית ואין להרבה אנשים דבר כזה".
שרון קבורה בחלקה הספרדית בתל רגב, יהיה זכרה ברוך.
שרון מור
5.5.2022 – 30.7.1975
