אריאל למען ישראל

זהו לא סוד שישנה אנטישמיות רבה בקמפוסים רבים ברחבי ארה"ב ובכל זאת אוניברסיטת ברקלי מעמידה רף חדש לחוסר סובלנות כלפי כל מי שמגדיר עצמו כציוני, תומך בישראל או אפילו סתם אחד שמתנגד לאנטישמיות.

זה גם מה שגילתה אריאל מזרחי, 21, סטודנטית באוניברסיטת ברקלי כשישבה יום אחד בקמפוס ליד שולחן הארגון Bears For Israel אשר בראשו היא עומדת (ה-Bears, היא החיה המייצגת את ברקלי, או ליתר דיוק ה-Golden Bears ומכאן השם: דובים למען ישראל). בעוד אריאל יושבת ומשוחחת בשקט עם אישה מבוגרת שניגשה לשולחן, ניגש אליה בחור באמצע שנות ה-20 לחייו והודיע לה בחגיגיות שמה שנותן לו לישון טוב בלילה היא המחשבה שהיא ומשפחתה ימותו.

אריאל ההמומה ניסתה עוד להרגיע את הסטודנט חדור השינאה, אך לשווא. "הוא הפך ליותר ויותר אגרסיבי, זרק הערות כמו למשל שהוא רוצה שכל הציונים ימותו" מספרת אריאל "אמרתי לו: אתה יודע ש- 95% מהיהודים הם ציונים? והוא ענה: 'כן, ואני מקווה שכולם ימותו'".

ככל שאריאל גילתה יותר שליטה עצמית ורוגע, למרות מה שהתחולל בתוכה, כך נראה האיש כועס יותר, הוא התקרב לפניה והמשיך לצרוח נאצות, קללות ואיומים. "'תזהרי, את כלום, את אפס, אני יורק עליך' ועוד כהנה וכהנה.

"פחדתי נורא" מודה אריאל "לא ידעתי מה הוא עלול לעשות לי".

התקרית דווחה למשטרת האוניברסיטה ולאדמינסטרציה. האיש זוהה כסטודנט במגמה להיסטוריה אך לא ברור עדיין אלו צעדים אם בכלל ננקטו נגדו. בינתיים, אריאל שמאוד פעילה בקמפוס למען ישראל המשיכה הלאה בפעילותה. שבוע לאחר התקרית המפחידה, ניסתה אריאל ביחד עם סטודנטים יהודים להעביר את הגדרת ה-IHRA (הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה) לאנטישמיות בסנאט של האוניברסיטה. ההגדרה שפורסמה לראשונה על ידי סוכנות האיחוד האירופי בשנת 2005, משמשת את מחלקת המדינה האמריקאית מאז 2010 ומכונה לעיתים ההגדרה של מחלקת המדינה לאנטישמיות. ההגדרה קובעת: "אנטישמיות היא תפיסה מסויית של יהודים שעשויה להתבטא כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מופנים כלפי אנשים יהודים או לא יהודים ו/או רכושם, כלפי מוסדות קהילתיים יהודיים ומתקנים דתיים".

לכאורה נשמעת תוכנית פשוטה וקלה לביצוע ולמעשה אף מפתיע שהחוק הזה לא אומץ עוד לפני שנים רבות על ידי מועצת הסטודנטים של ברקלי. אלא שאז נכונה לאריאל וחבריה הפתעה לא נעימה. מסתבר שרבים מחברי הסנאט לא היו מעוניינים לקחת חלק בהצבעה מחשש אולי שתדבק בהם התווית של "אוהבי יהודים" והם עזבו את האולם או כלל לא הגיעו להשתתף בהצבעה. אחרים פשוט הצביעו נגדה.

"שבעה סנאטורים לא הגיעו כלל להצבעה וזהו משהו שמתקבל כתירוץ כשזה מגיע ליהודים אבל לא היה מתקבל בהבנה אם היה מדובר בכל קבוצת אנשים אחרת" אומרת אריאל.

על מנת להעביר את הצעת החוק נדרש לרוב של קולות, אך איך אפשר לזכות ברוב של קולות כשהסנאטורים מעדיפים להתעלם ולא להגיע להצבעה או שהם מצביעים נגדה?

ניסיתם לדבר עם הנהלת האוניברסיטה על החששות שלכם בגלל מקרי האנטישמיות הרבים בקמפוס?
"כן אבל נתקלנו באופן כללי בשתיקה. ברקלי עשתה מאמצים מסויימים אבל יש עוד הרבה מאוד שהם צריכים לעשות. דיברנו אתם לא פעם על כך שאנו, הסטודנטים היהודים לא מרגישים בטוחים בקמפוס. אנחנו מרגישים דחויים על ידי קהילת הקמפוס ומרגישים בחוסר תמיכה של האדמיניסטרציה".

אני מבינה שסבלת מלחץ גדול שהביא אותך בסופו של דבר להגיע ל-Urgent Care כשאת לא מסוגלת לנשום
"כן, זה היה אחרי שבוע מאוד קשה. עבדנו ללא לאות עם סנאטורים כדי לנסות לדבר אתם ולחנך אותם על הצעת החוק שאנו רוצים להעביר, אבל מה שקיבלנו במהלך יום ההצבעה היתה שנאה, קריאות נגדי שאני מסלפת את האמת ושאנו מנסים להשתיק את הסטודנטים הפרו-פלסטינים. והיתה כמובן התקרית של הסטודנט שאיחל לי ולמשפחתי למות, הרגשתי לחץ אדיר. אתה כל הזמן מרגיש שלאנשים לא איכפת לך ומהקהילה שלך וזה קשה. למחרת יום ההצעה קמתי עם חום והשקדים שלי היו נפוחים כל כך שהם סגרו את דרכי הנשימה שלי, לא הצלחתי אפילו לדבר. נדחפתי לנקודה בה נעשיתי חולה פיזית".

לאחר שמצבה של אריאל התאזן, הוריה המודאגים מיהרו להטיס אותה בחזרה ללוס אנג'לס כדי לעזור לה להרגע ולהתאושש. אמה, אתי אלקיס מזרחי, הגיעה לפגוש את בתה בשדה התעופה ברברנק, וזו רצה לזרועותיה ופרצה בבכי קורע לב. "וזו ילדה שאף פעם לא בוכה" מספרת לי אתי בראיון טלפוני "היא פשוט היתה שבורה ועייפה".
בפוסט שזכה להרבה תגובות תומכות בפייסבוק, כתבה אמה של אריאל:

חייתי את רוב חיי בארה"ב. אני חייבת להודות שעד לשנים האחרונות התמזל מזלי שלא חוותי שום אנטישמיות. עם זאת, בשנים האחרונות אני מוטרדת ומלאת חרדה לעתיד ילדיי בארה"ב לאור האנטישמיות העולה.

בסוף השבוע הזה תכננו טיול מהנה לאוהיו כדי לבקר את בתנו הבכורה שהיא רופאה בבית החולים היהודי בסינסינטי. סתם גיבוש משפחתי קטן. התוכניות שלנו נדחו כי נאלצנו להטיס את הבת האמצעית שלנו הביתה בגלל איום על חייה בגלל פעילותה בקמפוס כנשיאת Bears for Israel באוניברסיטת ברקלי.

תקרית איומה, מפחידה ואחת שטלטלה נפשית אפילו את אריאל שבדרך כלל לא מתרגשת מתקריות מחרידות בברקלי (אחד הקמפוסים הכי אנטישמים). אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זה לא היה סתם ויכוח פוליטי, כאן אדם איים כמה פעמים שהוא עוקב אחריה ואמר לה שהרעיון שהיא ומשפחתה ימותו נותן לו לישון טוב בלילה… למזלנו היו מצלמות ומספר עדים לתקרית והיא דווחה ומטופלת על ידי הרשויות באוניברסיטה ודרך רשויות יהודיות שעוקבות אחרי התקרית וידאגו לתהליך משפטי שהאוניברסיטה תטפל בתיק כראוי.

כהורים מאוד מודאגים מהמצב, אביה ואני דיברנו איתה על צמצום הפעילות שלה למען ביטחונה. אבל כל מי שמכיר את אריאל יודע כמה היא אסרטיבית ושנונה להציג את הנקודות להחלטתה לא לסגת. החלטה שאנחנו כהורים לא הסכמנו איתה.

לא יכולתי להירדם. הייתי כל כך עצובה, מפוחדת ולא החלטית. האם להתעקש שתפחית את פעילותה בקמפוס למען ביטחונה?

המחשבות לא הפסיקו… ״מה אני מלמדת אותה כאשר דברים מתחילים להיות קשים פשוט עוזבים ופורשים? זה יהיה בניגוד לכל העקרונות שלימדתי אותה כל חייה. זה גם נגד כל מי שאני כאדם. אבל היום אני לא חושבת כאדם, היום אני חושבת כאמא שצריכה לנווט את הגבול הדק הזה בין מה שנכון ומה שבטוח לבת שלי.

ואז המחשבות עברו לקונפליקט פנימי אחר. עוד שלוש וחצי שעות יש לנו טיסה. האם אני מבטלת את הטיול לבקר את בתנו הבכורה? כמנתחת צעירה בתחילת הקרירה שלה אין לה ימי חופשה. יש לי חלון הזדמנות קטן להיות איתה במשך 48 שעות בחודשים הקרובים. איך מחליטים מה לעשות? מה יותר חשוב? שתי בנותי צריכות אותי בו זמנית.

הערתי את שאול משינה והחלטתי שהוא נשאר עם אריאל כי היא עוד לא מרגישה טוב, ואני עולה על הטיסה מוקדם בבוקר עם הבת הצעירה שלנו לעשות שבת עם הבכורה. הרגשתי את הצביטה שלו בלב.

הזמנתי מונית וניגשתי למיטה של אריאל לחבק אותה חזק , ‏כמו שרק אמא יודעת לחבק, ולומר לה שאני עוזבת לאוהיו. כשאחזור ביום שני, אריאל כבר תהיה חזרה באוניברסיטה (דבר שממש מלחיץ אותי).

אריאל מתעוררת ומבינה שאני לחוצה.. ואז היא מתחילה “מאדריי שלי״ – שם כינוי שלי אצלה – "אל תבקשי ממני לעשות משהו שלא היית עושה בעצמך. נו אמא, אצל אנשים כמונו לפרוש זו פשוט לא אופציה. כל עוד שיש אנטישמיות אני אלחם בה״.

היא עצרה, ואז היא המשיכה: ״אני יודעת את הגבולות שלי והתקרית הזו רחוקה מהמקום שבו הגבולות שלי נמצאים. פשוט הייתי צריכה להיות בבית כדי להטעין את הסוללות שלי… נו קטן עלינו… האנטישמים האלו ממש לא מבינים כמה יהודייה אני באמת".

דיברנו כמה דקות והגענו להסכם שאני אטוס לאוניברסיטה בימי רביעי בכל פעם שהיא תנסה להעביר חוק חשוב. סתם לשבת שם עם קהל ענק ששונא אותנו לצפות ולתמוך בילדה הזאת שלנו שנילחמת על הזהות שלה כיהודייה, על המדינה שלה, על העם שלה, ועל כל מה שהיא באמת מאמינה בו.

עזבתי את הבית מודאגת אבל גאה באדם שגידלנו. אנשים כל כך טובים ואמיצים הילדים שלנו חשבתי לעצמי. מודה לאל שבמשך חייהם רוויתי המון נחת מילדיי. עד היום רגעי הנחת האלו באו בלי דאגה. זאת הפעם הראשונה שרגע של נחת וגאווה בא עם המון המון דאגה.

אריאל נולדה בלוס אנג'לס להורים ישראלים שתמיד היו מעורבים ופעילים בקהילה. כשהתקיימו הפגנות או עצרות תמיכה למען ישראל, אמה היתה בדרך כלל בין המארגנים. עשרות תלמידים מבתי ספר שונים היו מגיעים לבית המשפחה, מכינים כרזות תמיכה ויוצאים להפגין. מה הפלא אם כך שכשהגיעה לאוניברסיטת ברקלי, היא הפכה עד מהרה לפעילה מוכרת בקמפוס בכל הקשור לתמיכה בישראל ומאבק באנטישמיות.

אריאל, את מתחרטת שבחרת ללכת לברקלי?
"לא. התקבלתי להרבה אוניברסיטאות אחרות אבל אם אנחנו, הסטודנטים היהודים לא נהיה שם, אז לא יהיה אף אחד שילחם את המלחמה שלנו. חשוב שנהיה שם ונשמיע את הקול שלנו. בסך הכל זהו בית ספר מדהים ויש לנו קהילה יהודית מאוד הדוקה ותומכת, למרות שכן, יש גם סטודנטים יהודים שאינם תומכים בישראל".

האם את נתקלת גם באמירות אנטי-ציוניות או נגד ישראל מצד הפרופסורים?
"יש פרופסורים שמעירים הערות כמו: היהודים שולטים על כל הכלכלה ועוד הערות מהסוג הזה והסטודנטים היהודים מפחדים להגיד משהו ולהגיד כמו למשל שזה לא ממש נכון. יש גם סטודנטים שמתבטאים נגד ישראל והיהודים ואילו היו מתבטאים בצורה הזאת נגד כל בני קבוצה או דת אחרת, זה לא היה מתקבל בהבנה ושתיקה אבל כשזה מגיע ליהודים, זה בסדר ומקובל”.

אריאל מוצאת עצמה מותקפת לא אחת בגלל תמיכתה בישראל, אבל את אותו היחס לא מקבלים סטודנטים פלסטינים או פרו-פלסטינים המביעים את תמיכתם בפלסטין ושינאתם לישראל.

יש כאן צביעות מסויימת, את לא חושבת? זו אוניברסיטה שמגינה על זכויות שחורים, קהילת הגייז, אבל לעולם לא תתמוך בישראל או נגד האנטישמיות.
"אני חושבת שמשום מה לעמוד לצד ולמען העם היהודי לא נופל תחת המטריה של הליברליזם כאן וזה כל כך מוזר. ברור שזה בגלל שאנשים ניסו ליצור את הרטוריקה הזאת שאנשים מגינים על ישראל או על מה שזה לא יהיה. כמות ההתנגדות שקיבלנו ואנו מקבלים על כל צעד שאנו מנסים לעשות כדי לתמוך בעם היהודי, היא מדהימה. אני באמת מקווה שאף סטודנט אחר לא יצטרך להתמודד עם כמות כזאת של שנאה בחייו. הייתי בכנות בהלם שזה קורה. אני חושבת שאנחנו הסטודנטים היהודים כל כך רגילים לכל התקריות האלו שזה פשוט חולף על ידינו עד שקורה מקרה כמו שקרה לי עם אותו סטודנט שאיחל לי ולמשפחתי למות. אבל את יודעת מה? זה רק מניע אותנו יותר להמשיך הלאה ולא לוותר".

אז מה, תמשיכי לנסות להעביר הצעות חוק בסנאט שברור שאינו תומך בסטודנטים היהודים?
"כן, המאבק לא נגמר כאן. הגשתי את מועמדותי לסנאט (הסטודנטים) ואמשיך לנסות להעביר את הצעות החוק האלו. זהו הזמן בו אנו צריכים לאסוף את הקהילה שלנו יחד ולהילחם. יש הרבה סטודנטים שכל כך מפחדים מלנקוט פעולה בגלל שהם רואים את הלך הרוח כאן, אבל אני מקווה לראות יותר סטודנטים מצטרפים אלינו ולא מוותרים על הזכות שלהם להשמיע את קולם".