מאת: נטלי אור
בעידן שבו חתונות הפכו לא פעם להפקות עתירות תקציב, יש מי שבוחרים ללכת בכיוון ההפוך – אינטימי, שקט, אישי, ולעיתים גם מעורר מחלוקת. לא מתוך התנגדות למוסד הנישואים, אלא מתוך רצון לייצר טקס שמדבר את שפת הלב שלהם. הנה כמה סיפורים על אנשים שבחרו להתחתן אחרת, וגם על הדרך שבה הסביבה הגיבה.
חתונה בסלון: עשרה אנשים, רגע אחד אמיתי
כשנועה ואיתמר החליטו להתחתן, היה להם ברור דבר אחד: הם לא רוצים אירוע. “עצם המחשבה על אולם, רשימת מוזמנים ולחץ כלכלי גרמה לנו להרגיש שזה כבר לא שלנו,” מספרת נועה. במקום זאת, הם הזמינו עשרה אנשים בלבד – ההורים, שני אחים, ושני חברים קרובים במיוחד – לדירת שני החדרים שלהם.
בערב החתונה הוזזו הספות הצידה, שולחן האוכל נפתח, ועליו נרות קטנים, פרחים שנקטפו בגינה ציבורית סמוכה, ויין שנקנה במכולת השכונתית. נועה לבשה שמלה פשוטה בצבע שמנת, “משהו שאוכל ללבוש גם שוב,” ואיתמר הגיע בחולצה לבנה ומכנסיים כהים.
הרב היה חבר משפחה ותיק שנידב את שירותיו ללא תשלום.
"זו היתה חוויה אינטימית ומרגשת" אומרת נועה. "ידענו שאנו מעדיפים לחסוך את הכסף כדי להשקיע בקניית דירה ולא לשלם על חתונה גדולה ומפוארת".
אמא של נועה הודתה שבהתחלה התקשתה עם הרעיון. “דמיינתי חתונה גדולה לבת שלי,” היא אומרת. “אבל כשהייתי שם, הרגשתי שזה מדויק להם. בכיתי מהתרגשות.” גם החברים סיפרו שהאינטימיות הפכה את הרגע לעוצמתי במיוחד.
אחרי הטקס הוגש מרק שאיתמר בישל בעצמו ונועה הכינה מספר סלטים ופשטידות. “זה היה הכי טעים והכי ביתי שאפשר".
נשואים, אבל כל אחד בבית שלו
מיכל ויואב נשואים שבע שנים, אך מעולם לא גרו יחד. הם הכירו בשנות ה־40 לחייהם, כל אחד עם הרגלים, שגרה וחיים שלמים שכבר נבנו. “הבנו מהר מאוד שאהבה לא מחייבת לוותר על מרחב,” אומרת מיכל.
החתונה שלהם הייתה צנועה, עם כ־30 אורחים, בגן קטן. כבר אז הם הצהירו בפני כולם שהם לא מתכוונים לעבור לגור יחד. “הייתה דממה,” נזכר יואב. “אנשים לא ידעו איך לעכל את זה.”
אמא שלו חששה שהקשר לא יחזיק. “זה לא נישואים ככה,” אמרה אז. היום, שבע שנים אחרי, היא מודה שטעתה. “הם יותר מחוברים מרוב הזוגות שאני מכירה.” היא אומרת.
הם נפגשים כמעט כל יום, נוסעים יחד לחו”ל, חוגגים חגים – אבל כל אחד חוזר לבית שלו. “אנחנו מתגעגעים אחד לשני,” אומרת מיכל. “הגעגוע הזה שומר על הקשר חי.”
חברים מספרים שהמודל הזה גרם להם לחשוב מחדש על זוגיות. “זה נתן לנו לגיטימציה לשאול שאלות,” אומרת חברה קרובה. “לא כל קשר צריך להיראות אותו דבר.”
חתונה בלי אורחים: רק הים היה עד
לירון ושחר החליטו לוותר על קהל לגמרי. בלי הזמנות, בלי משפחה ובלי חברים. הם נסעו למאליבו, עלו על צוק קטן מול הים, ובשעת שקיעה החליפו טבעות. את החלק הרשמי והחוקי, הם עשו ב-County Clerk בלוס אנג'לס.
“רצינו רגע שאין בו אף אחד חוץ מאיתנו,” מספרת לירון. “בלי מבטים, בלי ציפיות.”
לירון לבשה שמלה לבנה קלילה, ושחר מכנסיים וחולצה לבנה. הם הקריאו זה לזה טקסטים שכתבו בלילה שלפני. “לא היה מי שימחא כפיים,” אומר שחר, “אבל הרגשנו שזה שלם.”
את המשפחות הם עדכנו רק אחרי שחזרו. התגובות היו מעורבות. חלק נעלבו, אחרים כעסו, והיו גם מי שאמרו: “אם זה מה שעשה לכם טוב – אנחנו מקבלים.”
עם הזמן, גם הביקורת נרגעה. “אמא שלי אמרה בדיעבד שהיא שמחה שלא הייתה שם,” מספרת לירון. “זה איפשר לה לשחרר את הציפיות.”
היום הם אומרים שהבחירה הזו חיזקה את הקשר. “זה היה רגע רק שלנו,” אומר שחר. “וזה מלווה אותנו עד היום.”
חתונה מאוחרת
רותי התחתנה בגיל 58, בפעם הראשונה. לא הייתה שמלה לבנה, לא היו חלומות ילדות ולא הייתה התרגשות של “התחלה”.
החתונה נערכה בפארק, עם כמה עשרות חברים, מוזיקה ישנה משנות ה־60 ושולחן פיקניק עמוס מאכלים שכל אחד הביא. “זה הרגיש יותר כמו חגיגה מאשר טקס,” היא מספרת.
המשפחה קיבלה את זה באהבה, אבל גם בפליאה. “לא הבנתי למה להתחתן עכשיו,” אומר אחד מקרוביה. “אבל ראיתי כמה היא שלמה.”
רותי מדגישה שלא הייתה שם דרמה. “אין לחץ להביא ילדים, אין ציפיות חברתיות,” היא אומרת. “יש רק שני אנשים שבחרו להיות יחד.”
חברים מספרים שהחתונה שלה נתנה להם השראה. “זה הוכיח שאהבה לא נגמרת בגיל מסוים,” אומרת חברה ותיקה.
לא חתונה – אלא ברית
תמר ודניאל לא רצו חתונה, לפחות לא בשם הזה. הם ערכו טקס שהם קראו לו “ברית”, בלי חופה, בלי רב ובלי רישום רשמי.
“לא רצינו מוסד,” מסבירה תמר. “רצינו משמעות.”
הטקס נערך בחצר בית של חברים, עם מעגל של כ־40 אנשים. כל אחד מהאורחים הקריא משפט קצר על אהבה, קשר או חברות. תמר ודניאל הקריאו נדרים אישיים, והתחייבו זה לזו בדרך שלהם.
“זה היה מאוד חשוף,” אומר דניאל. “אבל גם מאוד חזק.”
התגובות מהמשפחה היו מורכבות. חלק חששו מהיעדר מסגרת רשמית. אחרים התרשמו מהכנות. “זה היה הטקס הכי מרגש שהייתי בו,” אמר אחד האורחים.
עבור תמר ודניאל, זו הייתה התחייבות מלאה – גם בלי חותמת. “הברית הזו מחייבת אותנו יותר מכל מסמך,” אומרת תמר.
