עמותת ״גדולים מהחיים – משפחת לוס אנג'לס״ ערכה אירוע בביתם של רקפת ואריה אהרון בוודלנד הילס, שכל הכנסותיו הינן תרומה לארגון המסייע לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם בישראל.
מגיפת הקורונה מנעה מהעמותה להביא בשנה החולפת את קבוצת הילדים בטיול החלומות השנתי ללוס אנג'לס, אבל חברי הארגון ממשיכים לערוך אירועים ולאסוף תרומות. הפעם, היה האורח המרכזי של הערב מאמן הכדורגל אברם גרנט שהגיע לבקר בעיר.
גרנט, שנידב את הרצאתו, סיפר אנקדוטות מעניינות מחייו כמאמן וממפגשים עם אושיות מפורסמות בעולם הספורט שפגש במהלך הקריירה המפוארת שלו.
"כדורגל הוא המקצוע היחיד שמתחיל מאהבה. בהתחלה, כשמתחילים לשחק, לא רק שלא מקבלים כסף, אלא אף מוציאים, ולא מעט" סיפר גרנט מה שכל הורה לכדורגלן צעיר בנבחרת ילדים יודע. "מאז שהגעתי לכאן, פנו אלי כבר עשרה הורים שהילד שלהם לדבריהם הוא הכי טוב בעולם; אבל כשיש שאיפה, זה טוב".
גרנט העניק לקהל טיפים להתמודדות עם לחצים וכשלונות. "כדורגל הוא מקצוע עם מערכת לחצים מאוד קשה. עם כל מערכת כזאת מגיעים אוהדים שנולדים ומתים עם הקבוצה, ויש להם תמיד מה להגיד; עיתונאים שחייבים לדווח בלי הפסקה, לטוב ולרע; וגם בעלי קבוצה, שמגיעים לכדורגל בלי הבנה מוקדמת, ואחרי חודשיים כבר ׳מבינים׳ הכל בטקטיקה, בדיוק כמו האוהדים".
"יש שלושה כללים שצריך לשמור עליהם. צריך להיות חזקים מנטלית כשדברים לא עובדים, צריך למצוא עוצמות גם כשאנו סופגים תבוסות וכשאנו מתמודדים עם קשיים וכשלונות. כשזה קורה, פשוט עוברים הלאה – ׳נקסט!׳ לומדים לקחים וממשיכים הלאה בלי לשקוע בעבר. זה נכון בכדורגל ונכון בעסקים: לא לשקוע בעבר ולהלקות את עצמך על מה שהיה".
בין הסיפורים המרתקים שגרנט סיפר היה מפגש עם מאמן הלייקרס האגדי, פיל ג'קסון. יום אחד כשהמאמן הישראלי הגיע לביקור בלוס אנג'לס ונסע להיפגש עם ג'קסון, הוא הזמין את בנו דניאל להגיע לפגישה. "דניאל עמד בדיוק לפני גיוסו לצה"ל והוא התעכב ולא הגיע בזמן. ג'קסון המתין לו חצי שעה לאחר שכבר סיימנו את הפגישה, וכשדניאל הגיע הוא הפציץ אותו בשאלות, איך אתה מתכונן לגיוס, כל כמה חודשים תגיע הביתה מהצבא, ועוד ועוד. הוא היה מאוד סקרן, וסקרנות הופכת אנשים לטובים יותר".
אבל אחד המפגשים שהכי ריגשו את גרנט היה לא עם אתלט או מאמן ידוע, אלא דווקא עם ילדה חולת סרטן שהגיעה עם קבוצת ילדים של ״גדולים מהחיים״ למשחק קבוצת הכדורגל שאימן גרנט במדריד. "היא היתה ילדה קטועת רגל, וביום האחרון שלנו במדריד ביקשה להצטרף אלינו למועדון. היא הגיעה עם הקביים והפכה למסמר הערב. בלי רגל, היא עמדה ורקדה, נפלה וקמה ולא ויתרה. היינו בהלם, שאלתי אותה: איך את עושה את זה? והיא ענתה לי: ׳אברם, מי אמר לך שאי אפשר לרקוד עם רגל אחת?׳ במשפט אחד, היא סידרה לי את החיים"
