חייה של סימה פרלה השתנו בין רגע. בגיל 64, לאחר שנים של בריאות טובה, הקפדה על תזונה נכונה ופעילות גופנית, היא אובחנה עם סרטן המעי הגס. האבחנה הגיעה כהפתעה והחדשות הללו לא רק זעזעו את חייה, אלא גם דרשו ממנה להסתכל על המציאות בעיניים אחרות.
"אני בריאה עם מחלה", היא מספרת כשהיא מארחת אותנו לקפה בביתה מואר השמש בחיוך גדול "וזה מה שאני עדיין אומרת עכשיו, חמש שנים אחרי שהסיפור התחיל".
"האבחנה הפתיעה, למרות שכשקראו לי אחרי בדיקתי קלונסקפיה שיגרתית כבר הייתה לי תחושה, אני זוכרת שאמרו לי את האבחנה ואחרי השוק והשאלה מה זה אומרת, המחשבה הייתה מה עכשיו? לבעלי זה היה מאד קשה, ידעתי שאני צריכה תוכנית פעולה, שאני צריכה להתמודד עם משהו שלא חשבתי שיקרה לי. אני שתמיד רציתי וחייתי את החיים במלואם, ללא פחד, תמיד טיילתי, התנסתי במלא חוויות, ללא פחד תמיד אני הייתי אני. ופתאום סרטן? תמיד חשבתי שאני בלתי מנוצחת. הפחד, חוסר הוודאות דיי הציפו אותי אך מהר מאוד הבנתי שעלי לבחור איך להתמודד עם המצב הזה. בחרתי ללכת על אומץ ושקט נפשי, להאמין. בחרתי להקשיב לצוות הרפואי, ולאמץ תזונה נכונה, אבל זה רק חלק ממה שאנחנו יכולים לעשות. הסרטן מביא הרבה התמודדויות שלא מדברים עליהם, בגלל זה כל כך חשוב להקיף את עצמכם באנשים הנכונים. "
"בהתחלה לא רציתי לדעת, פשוט עושה מה שהרופאים אומרים אבל די מהר הבנתי שזה קורה לי ואני צריכה לדעת. אז שאלתי, קראתי, התעניינתי," היא נזכרת. "הבנתי שאני צריכה להכיר את הגוף שלי טוב יותר, להקשיב לו ולדעת איך לטפל בכאב ואיך להתמודד עם תופעות הלוואי, ומה הנפש שלי צריכה."
לא סיפרתי, לא שיתפתי, כי גם היום יש אנשים שנרתעים כשהם שומעים את המילה סרטן, אנשים שלא יודעים מה להגיד וזה בסדר, אבל לצערי היו חברים וחברות שפשוט נעלמו מהשטח, וזה קורה הרבה. היום אני יודעת שמי שנשר כנראה היה חבר לתקופה אחרת ולשמחתי גיליתי חברים חדשים ויש הרבה אנשים, חברים וחברות שהתגלו במלוא יופיים"
אחרי הניתוח והטיפולים הכימותרפיים, חזרתי הביתה וניקיתי את הבית כאילו לא קרה דבר. זה היה חלק מהגישה שלי – להמשיך בשגרת חיי, להתמודד עם האתגרים בצורה פרקטית ורגועה, ולא לתת לסרטן להשתלט עלי.
אני מבינה היום כמה חשוב להקשיב לגוף. אני למדתי על בשרי שאסור להתעלם מסימנים מוקדמים ושיש לפנות לטיפול רפואי בזמן. אני רוצה לעודד את כולם להיות קשובים לגופם ולפנות לרופא כשהם חשים שמשהו לא בסדר.
תמיכת המשפחה והקהילה הייתה קריטית במסעי. בעלי היה לצידי בכל רגע, אבל הרגשתי לבד, לא הייתי בטוחה מה לעשות. שמעתי על עמותת סטאנד ביי מי, אבל לא רציתי לפנות. אני? אני אפנה לבקש עזרה? מה פתאום! אני לא רוצה להיות נטל.
סימה צוחקת ושותה מים קרים, "זאת הייתה השיחת טלפון הכי חשובה שאי פעם עשיתי. והמסר שלי פשוט, לא להתבייש, אי אפשר להתמודד עם משהו אם אנחנו מסתירים, מתחבאים. השיחה עם סטנד ביי מי, ישר נתנה לי את ההרגשה של אני לא צריכה לבקש עזרה, המסר מהעמותה זה: את לא לבד. הם אמרו לי והם הראו לי שהם לא בשביל "לעזור" אלא באמת ללוות אותי לאורך כל הדרך, עם כל העליות והירידות ליווי על ידי אנשים מקסימים, מתנדבים, שמטוב לבם נתרמים אנשים שהם עכשיו משפחה וחברים.
המסע של סימה עם המחלה היה רצוף אתגרים פיזיים ונפשיים.
"הטיפולים הכימותרפיים היו קשים, בדיקות, אישפוזים. החיים משתנים. אבל היה לי על מי להשען. חברים וחברות חזרו לחיי כי גם אני למדתי איך להיות ואיך ולהתמודד, העמותה הקיפה אותי בעטפת של אכפתיות ועזרה, וסיפקה תמיכה קריטית".
היא מתארת איך הכוח להתמודד עם המחלה לא נובע רק מעצמה, אלא גם מהסביבה התומכת, העמותה והחברים שלצידה בכל שלב. היא יודעת שכאשר יש תמיכה, גם ברגעים הקשים ביותר, ניתן למצוא כוח להמשיך להיאבק. "החמימות והחיבוק שאני מקבלת הם פשוט מושלמים," היא אומרת. "בכל רגע קשה יש לי על מי לסמוך. אני לא צריכה לחשוב מי יטפל בי או מי ידאג לי. זה מרגיע מאוד לדעת שיש מי שידאג לך."
הארגון עזר לה לא רק במילים טובות אלא גם בעזרה ממשית – מתנדבים שהגיעו לבקר, שיחות טלפון תומכות ומפגשים חברתיים שהעניקו לה תחושת ביטחון וידיעה שהיא לא לבד במאבק הזה. "זה מאוד עוזר לנפש כשאני יודעת שיש שם מישהו בשבילי," היא אומרת. "אפילו אם זה רק להביא לי אוכל או לשבת איתי לכוס קפה. הבנתי שמה שעוזר לי, זה להיות עסוקה. לצאת מהמיטה, לקום, להתלבש, להראות טוב. "כל יום אני עושה משהו," היא אומרת. "אם אני לא יכולה, אני נחה. זה בסדר, זה בסדר להגיד היום לא, אבל בכל הזדמנות אני הולכת למרכז של סטאנד ביי מי עושה יוגה…."
כשהיא מסתכלת אחורה על תחילת המסע שלה עם המחלה, סימה נשארה אופטימית תמיד. לאחר תקופה קשה של טיפולים, היא נסעה לטייל באירופה, ומצאה דרכים להתחדש ולצמוח. גם כשהמחלה חזרה, היא בחרה לא להיבהל ולא לפחד. "לא לפחד, לא לפחד, לא לפחד," היא אומרת. " תאמינו, תהיו באמונה, באהבה לעצמכם ובתקווה."
כיום, סימה ממשיכה להתמודד באופטימיות ובתקווה, כשהיא משתפת את סיפורה כדי לעודד אחרים עם מסר פשוט אך עוצמתי: לא לוותר ולא לפחד. היא מזכירה לנו שהחיים מלאים במכשולים, אבל גם בהזדמנויות לצמוח ולהתחזק. "יש אנשים שרוצים למות מהפחד", היא אומרת. "אבל אני אומרת – לא לפחד כלל, תהיו באמונה, תאהבו את עצמכם ותתנו לעצמכם את ההזדמנות לחיות, תהיו קשובים לגוף".
יותר מחמש שנים לאחר האבחנה הקשה, בלי שיער, יפה ועם ברק בעיניים, סימה לא נותנת למחלה להגדיר אותה או לעצור אותה.
"החיים הם מתנה," היא אומרת. "בכל יום שאני מתעוררת, אני מודה על מה שיש לי. אני ממשיכה קדימה עם חיוך ועם אמונה גדולה שהטוב עוד לפנינו".
סיפורה של סימה הוא סיפור של עוצמה, תקווה ואמונה, והוא מהווה השראה לכל מי שמתמודד עם אתגרים בחיים, שזה בעצם כולנו. זה לא קל אבל אפשרי.
