ראה את המוות מול העיניים וניצל

קרוב לארבעה חודשים לאחר אותו יום נורא, ה-7 באוקטובר, הגיע דניאל בן גוזי ללוס אנג'לס. הוא אחד מ-110 ניצולים של פסטיבל המוסיקה נובה ברעים שזכה בהגרלה להגיע ל"רטריט" באזור אוהיי. ניפגשתי אתו לראיון בו סיפר לי על היום בו ניצלו חייו, כיצד מחבל חמאס עמד לירות בו אך לא הצליח וכיצד הצליח לחסל מחבלים ביחד עם קבוצת צעירים שנמלטו כמוהו מהמסיבה.

"בכלל לא תיכננתי ללכת למסיבה. עבדתי עד שלוש בלילה במסעדה ולמחרת גם הייתי אמור לעבוד. 12 עובדים במסעדה כבר היו שם ובסביבות חמש בבוקר החלטתי בכל זאת ללכת להפתיע אותם. בשעה 5:50 בבוקר לקחתי מונית ונסעתי למסיבה ברעים. בשעה 6:30 חבר שלי שהיה שם מתקשר ואומר לי: אין לך מה להגיע, תחזור בחזרה. אין מסיבה יותר. היו טילים, צבע אדום אבל הייתי אז די קרוב איזה שבע דקות משם. אז החלטתי להמשיך לנסוע. חשבתי טוב, עוד פעם צבע אדום."

ונהג המונית הסכים להמשיך להסיע אותך?
"לא השארתי לו הרבה ברירות. הוא הוריד אותי בכניסה לפסטיבל ויצא משם כמה שיותר מהר. בשעה 7:15 הגעתי לשם וראיתי אנשים שבורחים, פקק גדול של מלא מכוניות. נכנסתי למיגונית, הייתי שם עד עד שחבר שלי אמר: שומע, יש עוד 20 דקות עד שנצא מפה. אז החלטתי ללכת למצוא את החברים שלי".

בשביל מה? נכנסת בחזרה כשאנשים בורחים מולך?
"כן, רציתי לשבת אתם. לא הבנתי שזה כל כך חמור. ראיתי אנשים בורחים אבל חשבתי בגלל האזעקות. הגעתי לחברים שלי שהופתעו לראות אותי. ישבתי אתם בקנטה. זה מקום ישיבה שאתה בונה לעצמך במסיבות האלו. ישבנו עד שאפשר יהיה לצאת משם. בינתיים אנו רואים טילים. בסביבות 7:30 הלכנו לכיוון של האוטו, שומעים צרור של יריות. אמרתי טוב מה להתרגש? הייתי בעזה בצבא. עלינו על האוטו ויצאנו לחולות, איפה שהמסיבה היו שם מלא אנשים והתחבאנו אתם. עדיין לא הבנו את סדר האירוע עד שמישהו אמר: יש חדירת מחבלים לשטח ישראל. באותו רגע כל אחד רץ לנפשו. אני רצתי לכיוון עזה".

הבנת בכלל לאן אתה רץ?
"לא, כל אחד רץ לכיוון אחר. כששמעתי שוב פעם צרור של יריות, חזרתי לשטח המסיבה. באותו שלב ראיתי שלושה מחבלים. הם היו בערך 150 מטר ממני. אחד היה עם סרט מסביב למצח, אחד רעול פנים. הם ראו אותי והתחילו לירות לכיוון שלי ושל אנשים שהיו לידי. התחלתי לרוץ ואנשים נופלים מסביבי. כדורים נפלו לידי. עצרתי לעזור למישהי שנפלה לידי ושמתי לב שהם מתקרבים אלי והיא לא בחיים יותר. דילגתי לאיזה שיח והתחבאתי שם מאחורי הענפים. הייתי אז בציר של 232. ראיתי אותם מבין השיחים מדליקים מכוניות ואת האנשים שבתוך המכוניות".

הם היו בחיים בשלב הזה?
"חלקם כן וחלקם ירו בהם. הם חתכו להם את הידיים והרגליים והכל מול העיניים שלי. זה היה כמו סרט שלא נגמר."

היה לך טלפון אתך? יכולת להתקשר למישהו?
"לא, הסוללה שלי נגמרה. הם צעקו בערבית, הסתלבטו, אמרו: נרצח את היהודים, נשרוף אותם. כשהיה שקט, אמרתי אני חייב לצאת מפה, לא הרגשתי בטוח. יצאתי מהשיחים, הלכתי דקה, שתיים פתאום ראיתי חברה שלי מתחבאת. אמרתי לה בואי נהיה ביחד. נכנסנו לאחת המכוניות שהיו שם והסתתרנו שם, אני במושב הקדמי והיא באחורי. ואני בחור גדול כזה אז זה לא היה פשוט. אחרי שתי דקות אני שומע קולות בערבית. הסתכלתי רגע למעלה לראות מה קורה מסביבי וראיתי שני מחבלים על המכסה של המנוע של המכונית ואמרתי לידידה שלי שתהיה בשקט. אחרי דקה-שתיים משהו כזה, אני שומע רכב ענק נוסע, הרמתי את הראש וראיתי טנק נוסע לכיוון שלנו ולא עוצר. המחבל נבהל, הסתובב וראה אותי ואני מסתכל עליו והוא עלי, אני זוכר את הפנים שלו טוב. העיניים שלו היו בוהקות כאילו לקח סמים. הוא אחז בקלצ'ניקוב. הסתכלתי עליו כמו: יאללה, בוא נגמור עם זה. תירה בי. הוא הרים את הרובה לירות בי אבל היה לו מעצור והוא לא הצליח וברח משם. בשלב הזה איבדתי את זה לגמרי והתחלתי לבכות מלא, מלא."

ראית את המוות בעיניים
"כן, כל הזמן ראיתי את המוות בעיניים. אחרי איזה 10 דקות ירו עלינו המחבלים 10-20 דקות ואר.פי.ג'י פגע ממש ליד האוטו. יצאנו מהאוטו כי הבנו שזה לא בטוח שם. התחלנו לרוץ עד שאחרי איזה שתי דקות עלינו על אוטו של ישראלים שעברו שם. נסענו עד שראינו את הטנק מושבת מצד ימין. לידו היו אזרחים ושוטרים ואיש צבא תת אלוף. יצאנו מהאוטו והצטרפנו אליהם. בשלב הזה איבדתי את עצמי בגלל כל מה שעברתי. אחרי איזה חמש דקות, היה לי סוויץ' בראש ואמרתי לעצמי: אני צריך להתאפס ולעשות משהו ולא להיות מכונס בעצמי. אני ועוד שני חברים שהכרתי שם, דניאל ונריה לקחנו נשקים שמצאנו בטנק. החיילים שהיו שם כבר נהרגו. מצאנו אם 16 ומאג. אני והאיש צבא שהיה שם לקחנו את הנשקים שמצאנו. ידעתי איך לתפעל מאג בצבא. עלינו על איזו עמדה שנוכל לירות ממנה והתחלנו להלחם."

המחבלים כבר הגיעו לשם?
"כן, הם התחילו לתקוף אותנו. היו שם יותר מ-40 מחבלים וכך נלחמנו בהם חמש שעות".

היו לכם מספיק כדורים?
"כן. אמרתי לכולם להתחבא מתחת לטנק, סובבנו את הטנק במכוניות במעגל של 360 מעלות כך שאם הם יורים, יפגעו במכוניות. בסופו של דבר היינו בערך 40-50 אזרחים וכמה שוטרים אבל היינו רק שישה אנשים עם כלי נשק ולשוטרים היו אקדחים, שהם לא פוגעים לרחוק אבל מרתיעים."

האם מישהו שהיה שם אתך נהרג?
"אף אחד אבל מלא נפצעו. ירו עלינו אר פי ג'י, פגעו בטנק פעמיים וברכב משטרה. היה איזה שלב שהרובה שלי היה תקוע, ניסיתי שוב ושוב ושום דבר לא עזר. נתתי לאיזה שוטר שינסה, איזה 6-7 דקות. הוא לא הצליח. הסתכלתי למעלה ואמרתי: אבא שבשמיים קח אותי או שתעזור לי לדרוך את הנשק. בסוף הצלחתי לשחרר אותו. עלינו על איזה עמדה ושוטר זיהה עוד עשרה מחבלים שהתחילו לירות עלינו. השוטר ואנחנו ירינו לעברם. בסך הכל חיסלנו את רוב המחבלים שהיו שם. אנשים שמרו שם על קור רוח. דניאל שפגשתי שם עזר לכולם בשקט הנפשי שלו, טיפל בפצועים".

מתי הבנתם שהכל נגמר ואפשר לצאת משם?
"עד שהצבא הגיע, בערך חמש שעות אחרי. השעה היתה כבר 2:30-3 אחה"צ".

הבנתם למה לקח כל כך הרבה זמן לצבא להגיע, יש לכם כעס על המדינה?
"לא. לא הבנתי למה לקח לצבא כל כך הרבה שעות להגיע. יש כעס על המדינה, על הצבא. למה הם נתנו לעשות שם מסיבה. עושים שם מסיבות אבל שיש מודיעין שהולך לקרות משהו, זו רשלנות. הם שחררו את כולם הביתה באותו יום. אני יודע מה קורה בגדר, הייתי בגולני. תוך שניות, כל מה שעובר מעל וליד הגדר, כולם קופצים. היתה רשלנות של המדינה, של הצבא".

יש תביעות של נפגעי נובה, אתה ביניהם?
"לא אבל עוד מעט אהיה. צריך לתת תשובות. איש הצבא שדיברתי אתו, נתן לי הסברים שהם חשבו שתהיה פלישה קטנה".

למי התקשרת טלפון ראשון?
"לחברים שלי שהיו אתי במסיבה. איבדתי 22 חברים במסיבה הזאת. שמונה מהם ממש קרובים. לא כל החברים שהלכתי לפגוש אותם שם שרדו. בשבוע הראשון לאחר מה שקרה, הלכתי ללוויות, לא הספקתי ללכת לכולן כי היו כל כך הרבה".

מה אתך מאז?
"אני הולך להרבה שיחות. הייתי הלום קרב איזה חודש וחצי קיבלתי הלם קרב חזק ולאט לאט אני מנסה לשקם את עצמי. מאוד קשה. עדיין סובל מחרדות ופלאשבקים. אני לוקח כל יום ביומו".

עוזר לך להיפגש עם ניצולים אחרים?
"ברור. זה המקום הנח שלי הם מבינים את מה שעברתי".

היו לך מחשבות כמו, מה היה קורה אם לא הייתי נוסע לשם?
"שאלתי הרבה את השאלות האלו. מה אם לא הייתי נוסע, מה היה קורה אם הייתי מסתובב כשהייתי במונית וחוזר הביתה. לא יודע".

ואולי היית אמור להיות שם כדי להציל אנשים אחרים
"ככה יצא. אני מסתכל על זה ככה. בחודשיים הראשונים לא יכולתי להסתכל על זה בצורה הזאת. הייתי בטראומה".

תמשיך ללכת למסיבות כאלו?
"ברור. הלכתי כבר. אם היו גורמים לנו להפסיק לרקוד, זה היה הניצחון שלהם. אנחנו צריכים להמשיך הלאה בשביל כל הנופלים, המלאכים שלנו. הנצחתי את זה על הגוף שלי עם קעקוע של טנק והמילים: נרקוד לנצח. אנחנו לא נפסיק לרקוד".