יש מעט כנסים שבהם המשתתפים מזהים זה את זה עוד לפני שהם מגיעים לאולם הכנסים. אך במפגש הפסגה של המועצה הישראלית-אמריקאית (IAC) שנערך השנה בהוליווד, פלורידה, הזיהוי הזה התחיל כבר בשדה התעופה.
במהלך עצירת ביניים בדאלאס–פורט וורת’, הבחנתי בקבוצה קטנה של מבוגרים ובני נוער שעמדה בקרבתי. משברי השיחה ששמעתי היה ברור שהם בדרכם לפורט לודרדייל.
“אתם נוסעים לכנס של ה-IAC?" שאלתי.
הם נראו מופתעים וענו שכן. הקבוצה כללה את הרב אנדרו בלום, אשתו מיכל, מורה, מנהל בית ספר ותלמידיהם. עבור בני הנוער זו הייתה הפעם הראשונה שהם השתתפו בפסגה, שבה תכננו לקחת חלק בתוכניות ובסדנאות שנועדו במיוחד לצעירים. הם הגיעו מוכנים, עם מזוודות מלאות בממתקים, חטיפים ובגדי ים.
ברגע שנחתנו ועשיתי את דרכי לאזור הנסיעות השיתופיות, כבר המתינו שם עשרות אנשים לאובר או ליפט שלהם. רבים מהם דיברו עברית. וכמו שישראלים נוהגים לעיתים קרובות, אב ובתו שהבינו שאנחנו נוסעים לאותו יעד – מלון דיפלומט ביץ’ ריזורט – הזמינו אותי להצטרף אליהם לנסיעה.
עד שהגעתי לדלפק הקבלה של המלון, כבר פגשתי תריסר אנשים שהכרתי. היו חיבוקים, עדכונים מהירים, ועצירות חוזרות ונשנות – עוד כחצי תריסר – בדרך לחדרי.
יותר מ־3,500 משתתפים – ישראלים ויהודים אמריקאים, בני נוער ומנהיגי קהילה ותיקים – הגיעו לכנס בן שלושה ימים שטשטש את הגבולות בין כנס, פגישת מחזור וסצנה חברתית.
זו הייתה הפסגה השנתית העשירית, והיא הציעה תוכנית עמוסה שכללה פאנלים וסדנאות עם כותרות כמו “כיצד להעביר יהדות וזהות ישראלית לדור הבא ולגדל יהודים אמריקאים שלא יפנו עורף לישראל” ו“כשהעולם מתהפך: חשיפת הסטנדרט הכפול של האו״ם כלפי ישראל”. בנוסף, היה מסלול רפואי ייעודי בהשתתפות אנשי מקצוע מעולם הבריאות, לצד פאנלים רבים שהתמקדו באנטישמיות ובדרכים להיאבק בה.
בנוסף, עשרות ארגונים הפעילו דוכני מידע ברחבי הכנס, כל אחד מהם קיווה למשוך תמיכה ותרומות – כולם מאוחדים סביב מטרה לקדם יוזמות הקשורות לישראל.
הארגון ללא מטרות רווח עבר דרך ארוכה מאז הוקם לראשונה בשנת 2007 על ידי הקונסול הכללי בלוס אנג’לס, אהוד דנוך, יחד עם קבוצת אנשי עסקים ישראלים-אמריקאים מהקהילה המקומית. רבים מחברי המייסדים שלו עדיין פעילים בארגון, בהם אדם מילשטיין, נתי סיידוף, שוהם ניקולט ושון אבן חיים – כולם נכחו בפסגה.
נקודת המפנה של הארגון הגיעה בשנת 2013, כאשר מילשטיין הזמין את ד”ר מרים אדלסון ובעלה, המיליארדר שלדון אדלסון, לאירוע גאלה של הארגון. השניים זיהו מיד את הפוטנציאל והאמינו במשימה.
האדלסונים לקחו את הארגון תחת חסותם והוא שינה את שמו ל–Israeli-American Council כדי לשקף את התרחבותו הארצית. זמן קצר לאחר מכן הוקמו סניפים אזוריים ברחבי ארה"ב והארגון יזם אירועי קהילה, תוכניות מנהיגות ויוזמות חינוכיות – כולם נועדו לטפח זהות ישראלית-אמריקאית, לחבר בין הקהילה הישראלית ליהודית-אמריקאית ולעודד מעורבות אזרחית ותרבותית.
ברחבי המדינה פועלים אינספור ארגונים יהודיים וישראליים המתחרים על תשומת לב ותמיכה, כל אחד מהם מציע שירותים חשובים ומקווה להשפיע. מה שמבדיל את ה-IAC הוא המשימה הקהילתית שלו: הוא מבקש להעניק תוכניות והזדמנויות משמעותיות, ולא רק לבקש תרומות.
מנכ”ל ה-IAC בשנתיים האחרונות הוא אילן קאר, עורך דין ודיפלומט שכיהן כשליח המיוחד של ארצות הברית למאבק באנטישמיות תחת הנשיא טראמפ בשנים 2019–2021.
בראיון שערכתי אתו הוא הדגיש את חשיבות הגאווה, המעורבות והחינוך בהתמודדות עם האתגרים שעומדים כיום בפני הקהילה.
“הילדים שלנו לא יודעים מספיק מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו או מה הקשר שלנו לישראל. זו הסיבה שה-IAC מפעיל תוכניות לילדים, לבני נוער ולמשפחות. אי אפשר להגן על עצמך אם אתה לא יודע מי אתה, ואי אפשר להגן על ישראל אם אתה לא מבין את ישראל,” אמר.
בשנתיים האחרונות, מאז 7 באוקטובר, מצא עצמו ה-IAC נאבק באנטישמיות יותר מאי פעם. הארגון קיבל מאות תלונות מתלמידים על אירועים אנטישמיים בבתי ספר, והכשיר מורים בבתי ספר ציבוריים להבין טוב יותר מהי אנטישמיות.
“אני רואה את זה כבר עשרות שנים. הייתי מעורב בחיי הקמפוס שנים רבות, ואני יכול לומר שזה רק הולך ומחמיר,” אמר קאר, שבשנות לימודיו בקולג’ כיהן כנשיא הבינלאומי של אחוות אלפא אפסילון פי.
“המאבק באנטישמיות בבתי הספר אינו רק המפתח להגנה על הקהילה שלנו ועל העתיד שלנו – הוא קריטי להגנה על העתיד האמריקאי. כי אם נאבד את בתי הספר, נאבד את העתיד. וזה לא יהיה רק ממדאני שייבחר; יהיו גם תפקידים בכירים הרבה יותר. אנחנו חייבים לנצח במאבק הזה,” הוסיף.
בין הדוברים הרבים בערב הפתיחה היתה התובעת הכללית של ארה״ב, פאם בונדי, שנשאה מסר תקיף לגבי עמדת הממשל נגד אנטישמיות. כשהיא מדגישה אפס סובלנות להטרדה ולאיומים, “הימים שבהם היה מקובל להציק לסטודנטים יהודים בקמפוסים רק בגלל שהם יהודים – הסתיימו. זה לא יקרה תחת הנהגתו של הנשיא טראמפ. לא נאפשר עוד לאנטישמיות באמריקה להישאר ללא עונש.” אמרה בונדי
דוברים נוספים שהשתתפו בפאנלים או על הבמה בערבי הפתיחה והסיום היו דמויות בכירות כמו סטיב ויטקוף, שמילא תפקיד משמעותי במשא ומתן לשחרור החטופים; ספרה כץ, סגנית נשיא בכירה באורקל וחברת דירקטוריון; דובי פרנסיס, יזם הון סיכון ישראלי-אמריקאי ולשעבר “כריש” ב–Shark Tank ישראל; קייטלין ג’נר; ואלי ביר, מייסד ונשיא איחוד הצלה.
תחושת נאמנות וחיבור לישראל מגיעה לעיתים קרובות באופן טבעי למי שנולדו וגדלו בארץ, אך היא שונה עבור מי שנולדו בארצות הברית, ואינם תמיד חולקים את אותן חוויות חיים או קשרים כמו הוריהם. כמובן שיש יוצאים מן הכלל. קאר, למשל, נולד בארה״ב להורים ישראלים, דובר עברית שוטפת ומרגיש ישראלי בכל נימי נפשו. הוא מגדל את ילדיו על אותם ערכים ואהבה לישראל שקיבל מהוריו. עם זאת, זה לא תמיד המצב אצל ילדיהם של מהגרים ישראלים.
וזו, לדבריו של קאר, הסיבה לכך של-IAC יש תפקיד כה חשוב: לשמר את הקשר לישראל ולחנך את הדור הבא באמצעות תוכניות לילדים ולהורים, וכן יוזמות ייעודיות לבני נוער.
המארגנים דאגו לכלול לא רק נאומים ארוכים על הבמה – והיו רבים כאלה – אלא גם לא מעט בידור, כולל הופעות של עידן רייכל, עברי לידר, הסטנדאפיסט יוחאי ספונדר, והופעה מרגשת של שגיא דקל-חן, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז והוחזק 498 ימים בידי חמאס. מאז שחרורו הפך לדובר בנושא חוסן והסברה.
במהלך האירוע סופרו סיפורים מעוררי השראה רבים, כמו זה של יעל ועדי אלכסנדר, שבנם עידן, ששירת כחייל בודד, חזר הביתה לאחר 548 ימים בשבי.
“בשנה שעברה היינו במקום אחר לגמרי כשהיינו כאן,” אמרה יעל.
יעל, שמתגוררת עם משפחתה בניו ג’רזי, נזכרה שזה היה בוקר יום ראשון, ביום האם, כאשר בעלה הבחין בעשר שיחות שלא נענו מוויטקוף, שאיתו היו בקשר יומיומי. הם הבינו מיד שמשהו קרה.
הם חזרו אליו, והוא אמר: “תפתחו את הטלוויזיה. חמאס עומד להודיע שהם משחררים את הבן שלכם. תקנו כרטיסי טיסה עכשיו.”
ויטקוף סיפר כי “נושא החטופים היה אישי מאוד עבור הנשיא טראמפ,” אמר. “כשה־20 החטופים החיים הגיעו לבית הלבן, הנשיא ניגש אליי וראיתי דמעות בעיניו – והוא לא אוהב שאנשים רואים אותו בוכה. הוא אמר לי: ‘זה היה היום הכי גדול שהיה לי אי פעם בבית הלבן.’”
ויטקוף דיבר על תחושת הזכות שיש לו לעסוק בעבודתו ולהיות שותף למאמצים לשחרור החטופים.
ויטקוף איבד את בנו בן ה־22, אנדרו, ממנת יתר של אופיואידים בשנת 2011. לעזור לאחרים להציל את ילדיהם מידי חמאס, אמר, היה ברכה.
“זה היה כל כך משמעותי עבורי. אני מרגיש שהבן שלי מניח את ידיו על כתפיי ומוביל אותי. אלוהים לקח אותו בגיל 22, אבל גרם לי לפגוש את המשפחות האלה – וזו הברכה הגדולה ביותר בחיי.”
אחד הסיפורים המעניינים שסופרו באירוע היה של בר אסרף וקרני גץ, שתי חיילות ישראליות צעירות, שביחידת הטנקים הנשית שלהן עשו היסטוריה ב־7 באוקטובר כנשים הראשונות בישראל – ואולי בעולם – שלחמו בטנק. בקרב גבורה הן חיסלו עשרות מחבלים והצילו קיבוץ שלם. כעת סיפורן המדהים מגיע למסך הגדול בסרט “טנקיסטיות”, בכיכובה של אסרף, שמגלמת דמות בהשראת חווייתה האישית.
“רצינו להראות שנשים יכולות וצריכות להיות ביחידות לוחמות,” אמרה אסרף. “הוכחנו את עצמנו.” היא הוסיפה שההשתתפות בסרט הייתה עבורה חוויה טיפולית. הסרט הופק על ידי המפיק הישראלי אהוד בלייברג, המתגורר בלוס אנג’לס.
בכל פינה אנשים עצרו ללחוץ ידיים, להציג את עצמם או לבקש סלפי. חלקם כלל לא היו מודעים שהפכו לסלבס עד הפסגה, כמו ד”ר אבי אלמוזלינו, יו”ר משותף של הארגון לצד טל שוסטר. במהלך ראיון בלובי ניגשו אליו מספר פעמים אורחים שביקשו להצטלם. אלמוזלינו, המשמש גם כנוירולוג הראשי בבית חולים באזור בוסטון, נענה בשמחה. המטופלים שלו מעולם לא ביקשו ממנו סלפי.
עברי לידר, אחד הזמרים הבולטים בישראל, נאלץ לעצור שוב ושוב לצילומים עוד לפני שנכנס למלון. דניאל-ראיין ספולדינג, הקומיקאי ואושיית הרשת הפופולרית, התמודד אולי עם האתגר הגדול מכולם: לנסות לסיים את הסנדוויץ’ שלו בלובי בזמן שמעריצים מקיפים אותו. עם פה מלא אוכל, הוא הצליח לחייך ולהנהן בנימוס – איזון כמעט בלתי אפשרי בין אכילה אלגנטית לשמירה על כריזמה.
המפגשים עם ידוענים לא הוגבלו ללובי. בירידה מהקומה ה־27, שתי נשים פלירטטו עם גבר גבוה ומרשים במעלית.
“אתה נראה כמו ג’ורג’ קלוני,” אמרה אחת.
“תודה,” הוא חייך. “זו מחמאה נחמדה.”
“לא,” התערבה חברתה. “אתה הרבה יותר חתיך. אנחנו לא אוהבות את קלוני בגלל הביקורת שלו על ישראל.”
“אתן כבר מוצאות חן בעיני,” הוא אמר וצחק.
כשהגיעו ללובי, הוא נפרד ויצא.
“את יודעת מי זה היה?” הן שאלו אותי.
“ברור,” אמרתי. “זה הגנרל מייקל ‘אריק’ קורילה – גנרל בעל ארבעה כוכבים בצבא ארצות הברית.”
בערב הסיום של הפסגה, שני מיליארדרים ישראלים-אמריקאים – משני קצוות מנוגדים של המפה הפוליטית האמריקאית – התיישבו לראיון בהנחיית אבן-חיים, חבר דירקטוריון ויו”ר אמריטוס של ה-IAC. חיים סבן, תומך ידוע של המפלגה הדמוקרטית ותומך בקמלה האריס בבחירות האחרונות, וד”ר מרים אדלסון, תומכת מרכזית של הנשיא טראמפ, דנו במעמדה של ישראל מול ממשלת ארה״ב, במצב האזורי ובהשפעת הקהילה היהודית.
סבן הזהיר מפני חוסר ההבנה בארה״ב לגבי הסיוע הביטחוני לישראל, והדגיש כי הוא משרת גם אינטרסים אמריקאיים.
“אנחנו מדברים על 3.8 מיליארד דולר בשנה… שהוסכמו לעשר שנים, בתנאי שישראל תוציא את כולו בארה״ב,” אמר. “זה מסבסד את כל תעשיית הביטחון, יוצר מקומות עבודה, ואפילו בקרב מחוקקים המודעות לכך נמוכה. זה התפקיד שלנו להמשיך להזכיר להם עד כמה הברית הזו חשובה.”
לאחר הדיון הוענקו לשניים פרסים על תרומתם ארוכת השנים לקהילה. סבן התלוצץ שזה צריך לעבור למישהו אחר: “שמעתי שפרס נובל עובר מאחד לשני.”
“אולי אובמה יכול להעביר אותו לטראמפ,” הציעה אדלסון.
“אני חושב שזה רעיון מצוין,” השיב סבן – והותיר את האולם לצחוק ולתהות: האם הוא עבר צד?
Photos by Noam Galai
