הסרט התיעודי "נז"א" ("נזק אגבי") מעורר סערה גדולה בישראל מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס חבר השופטים וזכה לכ-25 דקות של מחיאות כפיים.
"שנינו אסירי תודה על כך שאנחנו כאן", אמר יובל אברהם, שיצר את הסרט ביחד עם רחל שור, כשעלה על הבמה לאחר הזכייה. "למען האמת, לא קל במיוחד לעמוד כאן.
אני חושב על כל האנשים, על הפוליטיקאים הישראלים ועל העיתונאים בבית שתוקפים עכשיו את הסרט הזה, מכחישים אותו מבלי שאפילו ראו אותו. נעשה כל כך הרבה כדי לא להביט במציאות".
הסרט מציג "עדויות" לכאורה של 24 אנשי צבא ומודיעין ישראלים לשעבר ובהווה, העוסקים באופן שבו ניהל צה"ל את המלחמה בעזה.
בין היתר, המרואיינים, שאינם מתראיינים בפנים גלויות, טוענים כי נעשה שימוש במערכות מבוססות בינה מלאכותית לצורך זיהוי מטרות וכי אושרו תקיפות שבהן נלקח בחשבון מספר גבוה של נפגעים אזרחיים. הסרט אף מעלה טענות שלפיהן מדובר במדיניות רחבה ולא בחריגות או במקרים בודדים.
כל הטענות נדחו בתוקף על ידי צה"ל.
אני בספק רב אם הדברים והטענות המוצגים בסרט אכן נכונים. אבל מרגע שהם מוצגים בסרט שזכה בפרס בפסטיבל ונציה וזכה לכ-25 דקות של מחיאות כפיים, הם כבר אינם רק טענות של 24 מרואיינים. עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, הם עלולים להפוך לתמונה של המציאות. ועכשיו לך תוכיח אחרת. וזו בדיוק הסכנה.
יש נזקים תדמיתיים שאפשר לתקן, ויש כאלה שקשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, להשיב לאחור. ברגע שסיפור חד-צדדי מתקבע בתודעתם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, הוא כבר אינו רק סרט. הוא הופך לחלק מהאופן שבו אנשים מבינים את המציאות.
אי אפשר לספר את הסיפור של עזה בלי לספר את הסיפור של שבעה באוקטובר. אי אפשר לדבר על תוצאות המלחמה בלי לדבר על האויב שמולו נלחמה ישראל ועל הדרך שבה הוא בחר לנהל אותה. אי אפשר למחוק מהסיפור את הטבח, את החטיפות, את הרצח של תינוקות וקשישים ואת הזוועות שנחשפו באותו יום – ואז להציג בפני העולם תמונה כאילו המלחמה התחילה בחלל ריק.
שיח שמציג רק צד אחד של המציאות אינו שיח אמיץ או מורכב. הוא שיח מוטה. וכאשר הוא מוצג לעולם כאילו הוא האמת כולה, הוא אינו רק מבקר את ישראל, הוא מעוות את המציאות ופוגע במדינה ובלוחמים שנשלחו להגן עליה.
מה שמקומם במיוחד הוא שהסרט נוצר בידי ישראלים. אנשים שגדלו בישראל, שחיו במדינה הזאת, שמכירים את החברה הישראלית מבפנים ושאינם יכולים לטעון שלא ידעו מי פתח במלחמה הזאת ומה התרחש ב-7 באוקטובר. ובכל זאת, הם בחרו לספר את הסיפור באופן שמעניק משקל עצום לסבל הפלסטיני, בעוד שההקשר שהוביל למלחמה ומי באמת אחראי לסבל הזה, נדחק לשוליים.
יש משהו מטריד במיוחד בשנאה עצמית שמתחפשת למוסר. ביקורת עצמית היא כוח. היכולת להכיר בעוולות ולדרוש תיקון היא חלק מחברה דמוקרטית בריאה. אבל כאשר ביקורת הופכת לשלילה גורפת של המדינה שלך, מסלפת עובדות ומעלימה את הפשעים של מי שנלחם בה – זו כבר אינה ביקורת שמבקשת לתקן את הבית. זה נראה יותר כמו כתב אישום.
מבחינתי, יוצרי הסרט הם בוגדים. כמובן שהם אינם רואים את עצמם ככאלה. הם יצרו לעצמם סיפור שלפיו הם פועלים בשם המוסר, האמת והצדק, אבל בעיניי, דווקא המעשה שלהם הוא מן המעשים הלא-מוסריים ביותר. הם בגדו בחיילי המדינה שהקריבו את חייהם כדי להגן עליהם, ובאלה שעדיין נלחמים.
אבל יובל, כמובן, אינו מבין מהי הקרבה. הוא שירת בצה"ל שבועיים בלבד, לפני שעזב מסיבות פוליטיות ואישיות.
יש אשליה שתחושת עליונות מוסרית גורמת לאדם לחשוב פעמיים לפני שהוא חוצה קווים. לעיתים קורה ההפך. תחושת עליונות מוסרית יכולה להפוך להיתר שאדם מעניק לעצמו לחצות כל קו.
האנשים המסוכנים ביותר אינם בהכרח אלה שמפרים את הכללים. לפעמים אלה האנשים שכל כך משוכנעים בעליונותם המוסרית, עד שהם מאמינים שהכללים אינם חלים עליהם.
היוצרים של "נז"א" אולי משוכנעים שהם עומדים בצד הנכון של ההיסטוריה. ייתכן שהם רואים בעצמם לוחמים למען הצדק. אבל כוונות אינן מוחקות תוצאות. מוסר אינו נמדד רק בכוונה שמאחורי המעשה, אלא גם באחריות לתמונה שאתה יוצר, למה שאתה משמיט ולדרך שבה העולם ישתמש בסיפור שאתה מספר.
והסיפור הזה מסוכן במיוחד משום שהוא מגיע מתוככי ישראל.
העולם אינו זקוק לעוד סרט שמלמד אותו לראות את ישראל דרך עדשה אחת בלבד. הוא זקוק לאמת מורכבת שיכולה להכיר בסבל הפלסטיני בלי למחוק את 7 באוקטובר. אמת שיכולה לבקר את ישראל בלי למחוק את האיום שממנו היא ניסתה להגן על אזרחיה. אמת שיכולה להכיר בטעויות של ישראל בלי להפוך את ישראל עצמה לאשמה הבלעדית בכל מה שהתרחש.
כי אי אפשר לדרוש מהעולם להבין את המלחמה אם מספרים לו רק חצי מהסיפור. וחצי אמת, כשהיא מופצת לעולם כתמונה שלמה, יכולה להיות הרסנית יותר משקר.
