במשך שנים הצליחה הפוליטיקה הפרוגרסיבית בארה"ב להחזיק בתוכה קואליציה רחבה של קבוצות מיעוט, פעילי זכויות אדם וקהילות דתיות – ובהן גם לא מעט יהודים.
אבל בניו יורק, שבה מתגוררת אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, הולך ומתחדד קונפליקט לא פשוט: האם אפשר להיות יהודי פרוגרסיבי, לבקר בחריפות את ממשלת ישראל ולהזדהות עם המאבק הפלסטיני – ועדיין להרגיש שיש לך מקום במחנה הפרוגרסיבי?
שתי התרחשויות מהחודשים האחרונים מציבות את השאלה הזו במרכז.
באוגוסט נפגש ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, עם קבוצה של עשרה רבנים, בפגישה שיזם המשרד העירוני למאבק באנטישמיות. הרבנים, שהגיעו מזרמים שונים – רפורמי, קונסרבטיבי, רקונסטרוקציוניסטי ואורתודוקסי מודרני – לא ניסו לשכנע את ממדאני לשנות את עמדותיו בנוגע לישראל. המסר שלהם היה אחר: הם ביקשו ממנו להבין כיצד דבריו על ישראל משפיעים על יהודי ניו יורק.
"המסר על ישראל, על המנהיג שלה ועל סוגיות שונות, מגיע לא כמתיחת ביקורת על מדיניות או על אירוע מסוים, אלא כדה־לגיטימציה של ישראל", אמר הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, לאחר הפגישה. לדבריו, הרטוריקה הזו גורמת ליהודים בניו יורק "לא רק להרגיש פחות בטוחים, אלא ממש להיות בסיכון".
גם הרבנים עצמם לא הגיעו מאותה נקודת מוצא. חלקם תומכים בזכותו של ממדאני לבקר את ישראל, אך ביקשו ממנו לעשות זאת באופן מורכב ומאוזן יותר. אחרים ביקשו ממנו להתמקד יותר בהגנה על יהודי ניו יורק, ולהבהיר שוב ושוב שממשלת ישראל והמדיניות שלה אינן מייצגות את יהודי ניו יורק.
מבחינת ממדאני, הפגישה הייתה ניסיון להידבר עם הקהילה היהודית. מטעם עיריית ניו יורק הגדירו את הפגישה "פתוחה, חיובית ובונה", והדגישו כי ממדאני ימשיך לקיים קשר עם הקהילה היהודית בעיר. אבל עבור חלק מהמשתתפים, השאלה האמיתית היא לא רק מה נאמר בחדר – אלא מה יקרה בפעם הבאה שממדאני יעלה על במה ויתייחס לישראל.
ואז הגיע סיפורו של בראד לנדר.
לנדר, יהודי ומועמד דמוקרטי פרוגרסיבי לבית הנבחרים, מזוהה עם הקו החריף נגד ישראל במחנה הפרוגרסיבי. הוא מתח ביקורת קשה על ממשלת ישראל, הגדיר את המלחמה בעזה כ"רצח עם", התנגד למה שהוא מכנה "שותפות אמריקאית" במלחמה ותמך בהפסקת הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. במקביל, הוא ממשיך להגדיר את עצמו כ"ציוני ליברלי", תומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומתנגד לתנועת החרם על ישראל.
אלא שהגדרתו העצמית כציוני לא מנעה ממנו להפוך למטרה בעצמו.
בסוף אוגוסט הגיע לנדר להפגנה מחוץ למדיסון סקוור גארדן נגד אירוע של תנועת הלאומנות ההינדית RSS. במהלך ההפגנה זיהו אותו כמה מהמפגינים כ"ציוני", דרשו ממנו לעזוב והטיחו בו קללות. האירוע חשף את האבסורד שבמציאות הפוליטית החדשה: גם מי שמאמץ חלק מהרטוריקה החריפה ביותר נגד ישראל אינו בהכרח מקבל הכשר מהמחנה האנטי־ציוני.
לנדר אולי הגיע להפגנה מתוך התנגדות ל־RSS, אך עבור חלק מהמפגינים עצם היותו יהודי המזוהה כציוני הספיק כדי להפוך אותו לבלתי רצוי. מבחינתם, לא היה די בכך שהוא מחזיק בעמדות קשות כלפי ממשלת ישראל. התווית "ציוני" הייתה חזקה יותר מכל שאר עמדותיו.
עם זאת, חשוב לציין כי לא כל המפגינים קיבלו את היחס כלפיו. חלקם ניסו להתערב ולהגן עליו, ואחד מהם אמר לו: "בראד, בבקשה, כולנו כאן למען אותה מטרה". גם ארגונים מוסלמיים ופרוגרסיביים שהיו קשורים למחאה התנערו מההתנהגות כלפיו והתנצלו.
אבל ההתנצלות אינה מעלימה את השאלה שהאירוע מעלה: האם בתוך חלקים מהשמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, ובמיוחד סביב השיח על ישראל, יהודים נדרשים כיום להוכיח שוב ושוב שהם "מספיק אנטי־ישראלים" כדי להיחשב בעלי ברית לגיטימיים?
המקרה של לנדר אינו הופך אותו לתומך ישראל, ובוודאי אינו מוחק את ההתבטאויות הקשות שלו נגד ישראל. אבל דווקא משום כך, האירוע מחדד תופעה רחבה יותר: כאשר עצם הזיהוי כ"ציוני" הופך לסיבה לסילוקו של יהודי מהפגנה, גם כאשר הוא מזוהה עם המחנה הפרוגרסיבי, קשה שלא לשאול היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין עוינות כלפי עצם קיומה של ישראל – והיכן נכנסת האנטישמיות לתמונה.
וזה בדיוק המקום שבו שני הסיפורים – הפגישה של הרבנים עם ממדאני והעימות עם לנדר – נפגשים.
הרבנים אמרו לראש העיר שהאופן שבו הוא מדבר על ישראל עלול להשפיע על האופן שבו יהודים נתפסים ומרגישים בעיר. לנדר, מצדו, חווה באופן אישי כיצד המילה "ציוני" יכולה להפוך אדם שהיה אמור להיות בעל ברית פוליטי למטרה של התקפה.
הם אינם טוענים את אותו הדבר, ואפילו לא מגיעים מאותה נקודת מוצא פוליטית. אבל שניהם מצביעים על שאלה שהולכת ונעשית קשה יותר להתעלמות ממנה: האם השמאל הפרוגרסיבי בניו יורק מסוגל להכיל יהודים עם מגוון רחב של עמדות ביחס לישראל – או שהוויכוח על ישראל הופך בהדרגה למבחן שייכות עבור יהודים?
השאלה הזו חשובה במיוחד בעיר שבה חיים יותר ממיליון יהודים, ובתקופה שבה המתיחות סביב ישראל והמלחמה בעזה הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי האמריקאי.
ייתכן שהמבחן האמיתי של ממדאני ושל המחנה הפרוגרסיבי בניו יורק לא יהיה בשאלה אם הם תומכים בישראל או מתנגדים למדיניות שלה. המבחן יהיה פשוט יותר – ועמוק יותר: האם הם יכולים להילחם באנטישמיות גם כשהיא מגיעה מתוך המחנה הפוליטי שלהם, ולהבטיח שגם יהודי שמחזיק בדעה שאינה תואמת את הקו האידיאולוגי של הרגע עדיין מרגיש שיש לו מקום בשיחה?
