25 ילדים ובני נוער השתתפו בטיול החלומות של להושיט יד בלוס אנג'לס. מזה 16 שנים מביאים ראשי העמותה בעיר ילדים חולי סרטן לעיר ומעניקים להם חוויה קסומה.
במשך עשרה ימים, מטיילים הילדים לפארקי שעשועים כדיסנילנד, יוניברסל סטודיוס ומג'יק מאונטיין, יוצאים לשייט, רוכבים על רכבי שטח בדיונות, עושים טיובינג, מוזיאון השעווה ועוד. הם גם קיבלו מתנות רבות מדודי ורד מבעלי חברת – YMI וחבריו – שהזמין אותם למסע קניות חינם במפעל הג'ינסים שלו בדאון טאון.
דודי ואסתר ורד ושותפיהם הרב נחמן ואלקי אבנד, קובי ולילך שיראזי, הם השותפים הכח המניע מאחורי העמותה ומרימים את הפרוייקט החשוב הזה מדי שנה. הם מפנקים את הילדים, עורכים עבורם מסיבות בבתים פרטיים ומרעיפים עליהם שפע של אהבה.
פגשתי אותם על גג בית חב"ד בנורת' הוליווד, שם נערכה מסיבת פרידה עבורם. הם היו מלאים בחיוכים ובהכרת תודה.
נועם בת ה-18 מלוד גילתה שהיא חולה בהוצ'קין לימפומה באוגוסט 2024 סיפרה, "אני זוכרת שכשגיליתי שאני חולה בכיתי מאוד ואז בא אלי רועי המתנדב של העמותה ודיבר אתי וזו הפכה לעמותה האהובה עלי. אני חושבת שזה קצת שונה מלבוא לכאן עם המשפחה. בעמותה יש המון שמחת חיים וצחוקם, אתה ביחד עם ילדים אחרים".
נועם התכוננה בהתרגשות להתגייס לצה"ל לפני שגילתה שהיא חולה. "החלום שלי היה להתגייס לעוקץ, התחלתי להתאמן וגיליתי שאני חולה שבוע לפני. אבל הכל לטובה והכל מכוון מלמעלה".
מילן קבטני 20, נויה אהרון, 18, ושני מזרחי, 17, נפגשו רק לפני חודשיים במהלך טיול לדובאי וכבר הפכו לחברות הכי טובות. הנערות היפות אובחנו עם לימפומה הודג'קין בהפרש של חודשים זו מזו בקיץ 2024. בעוד שהן נהנו לבקר בפארקים ולהשתתף במסיבות שאורגנו עבורן, הן אמרו שהשיא האמיתי של הטיול היה פשוט להיות יחד.
"כל הטיולים האלה נותנים לנו את הכוחות, גם מהבחינה של לחוות חוויות שנותנות לנו הפוגה מהטיפולים וגם מצד שני להכיר עוד אנשים שעוברים אותו דבר ונותנים לנו להבין שאנו לא לבד בסיפור הזה" סיפרה מילן. "אנחנו גם פוגשות בני נוער אחרים שמתמודדים עם אותו דבר כמונו ומבינות שאנחנו לא לבד בזה.
חברתה שני הוסיפה, "פתאום את שוכחת את כל מה שעברת. לא זוכרת מה היה מה קרה, אתה עם חברים ועובר אתם חוויות מטורפות וזה כאילו וואו".
"אני יכולה להגיד שבזמן המחלה הרגשתי שתלשו אותי מהשגרה שלי והכניסו אותי לשגרה אחרת לגמרי וכל החברים ממשיכים עם השיגרה שלהם" אמרה נויה. "הרגשתי שהטיולים האלו נותנים לי משהו. הנה, אני הספקתי לנסוע ללוס אנג'לס ודובאי וילדים בגיל שלי אין להם זמן לעשות את כל זה".
"הטיולים האלו נותנים לנו הזדמנות לחזור להיות ילדים," אמרה מילן. "אני מרגישה שאני מעריכה דברים יותר עכשיו. אנחנו נשארות אופטימיות. בהתחלה, זה מאוד קשה, אבל את לומדת להעריך את החיים, להבין שאת עדיין כאן ואת שמה דברים בפרספקטיבה ולומדת להעריך את מה שיש לך."
אחד המתנדבים שהצטרפו השנה לקבוצה הוא גור רפאל, בן 24. הוא אובחן עם סרקומה בגיל 17, ושוב בגיל 22. הוא הגיע לראשונה ללוס אנג'לס כחלק מאותו תוכנית זמן קצר לאחר האבחון הראשוני שלו.
"זו הפעם השלישית שלי כאן" הוא אומר. "הגעתי לכאן כשהייתי חולה והחברים הכי טובים שלי עד היום, הם אלו שהכרתי כאן לפני שש שנים. מעבר לתקווה והברייק מהטיפולים והטיולים הנהדרים, זה הקשרים שהילדים יוצרים ביניהם. הם כל הזמן בבית חולים ולא יוצרים קשרים חדשים ופתאום הם מכירים ילדים חדשים עם סיפורים כמו שלהם וזה יוצר חיבור שאין דומה לו".
גור עדיין עובר טיפול מניעתי ואומר שהטיולים האלו עוזרים לו ולילדים להרגיש טוב יותר. "שבוע-שבועיים לפני הטיול אני בהתרגשות, לא יכול לחכות לזה. זה לא רק הפוגה זה מחזק אותך. אני מרגיש עכשיו שזה מה שמחזיק אותי בריא וזה מה שאני צריך לעשות, רק להכיר את הילדים האלו ולקבל כוחות. מי שלא היה בסיטואציה הזאת, לא יבין".
לטיול השנה הצטרפו גם שלושה מתנדבים מיוחדים – חטופים שישבו בשבי חמאס: איתן יהלומי, בן 13, יגיל כהן, בן 14 ואליה כהן, בן 28.
פחות משלושה חודשים עברו מאז שחרורו של כהן מהשבי שם ישב 505 ימים עד שהגיע עם משלחת להושיט יד ללוס אנג'לס כמתנדב. במהלך תקופת השבי, הוא עבר ניתוח להוצאת כדורים מגופו ללא הרדמה, תוך אזהרה שלא להוציא קול במהלך "הניתוח". הוא עבר עינויים ועדיין סובל מפציעת ירי ברגלו. אין לו רצועות בכתפיים, והן נפרקות אפילו בזמן שינה. בנוסף, הוא מתמודד עם בעיות בברכיים ובשמיעה.
למרות כל מה שכהן עבר, כולל אובדן של עשרות חברים טובים, הוא אחד מהאנשים האופטימיים ביותר שתפגשו.
"רציתי להתנדב" סיפר לי כהן, "זה משהו שחשבתי עליו הרבה בזמן השבי. הרגשתי שאני רוצה להחזיר לקהילה. אז, לאחר שחרורי, נפגשתי עם אברהם עטר, מייסד העמותה ואמרתי לו שאני רוצה להתנדב. הוא אמר לי, 'אנחנו יוצאים לטיול ללוס אנג'לס בקרוב עם הילדים — אתה מוזמן להצטרף אלינו.'"
כהן מיד הסכים. "כשחזרתי מהשבי, הוצפתי באהבה וזה הרגיש כל כך טוב שרציתי להחזיר בדרך כלשהי. בנוסף, זה היה יום ההולדת של ארוסתי, אז זה הרגיש כמו הזמן הנכון, ושנינו הצטרפנו לטיול."
כהן, למרות פציעותיו הרבות, סייע בדחיפת כיסאות גלגלים ובילה זמן בישיבה ושיחה איתם. השבי שלו כמעט שנה וחצי לא היה נושא מרכזי. במובן מסוים, הוא אמר, יש להם הרבה במשותף, גם הוא וגם הם עמדו מול המוות ושרדו אותו.
"הם מאוד בוגרים לגילם," אמר. "זה גרם לי להרגיש נהדר לבלות זמן איתם."
קשה לנחש כשפוגשים אותו שעד לא מזמן הוא ישב בשבי בתנאים לא תנאים, סובל מרעב קיצוני והתעללות שוביו. כשאני שואלת אותו מאיפה קיבל את הכוחות לעבור את השבי, הוא עונה: "האמונה שלי באלוהים נתנה לי כוח מדהים. הוא המשיך להראות לי סימנים שאחזור הביתה ובטחתי בו בכל ליבי," אמר.
"הייתי בשבי עם שלושה אנשים שלא האמינו באלוהים. כשהכרתי אותם לראשונה, הייתה לי שגרה — הייתי מתעורר בבוקר, מתפלל, קורא תהילים ובכל יום שישי הייתי עושה קידוש לבד. הטקס הזה באמת שמר עליי ממוקד ומרוכז."
בהתחלה, בני הערובה האחרים הופתעו מהנחישות שלו. הם הופצצו מלמעלה, הבניין שלהם נהרס, הם פשוט ניסו להישאר בחיים ובכל זאת, כהן היה מתעורר כל בוקר ומתפלל.
זה מאוד בילבל אותם ופתאום קלטו שאני נשאר אותו דבר ולא מאבד את עצמי ובשלב מסויים הם הצטרפו אלי וישבו וקראו אתי תהילים והתפללו אתי בבוקר. הם אמרו: אנו רואים שהדבר הזה מאוד מאוד מחזק אותנו ומשאיר אותנו חזקים במקום הזה ועד היום הם מניחים תפילין ומתפללים. זה היה מרגש לראות איך האמונה נותנת תקווה גם למי שלא האמין קודם".
אני שואלת אותו אם תמיד היה כזה אופטימי, כהן עונה: "גם כשמשהו רע קורה, אני מאמין שזה לטובתי ושהוא יודע מה טוב לי ובסופו של דבר אני אסתכל על זה בגדול ויגיד, זה בשבילי. קרו לי הרבה פעמים דברים כאלו בחיים שנראו לי שזה סוף העולם ובסוף ראיתי שאשכרה זה היה לטובתי איך לא ראיתי את זה באותו זמן? אני רואה בכל דבר, משהו טוב ותמיד אופטימי, להגיד שזה דבר טוב שזה קרה לי [שהייתי בשבי]? לא בטוח אבל קיבלתי גם הרבה מתנות ותובנות. אני תמיד בוחר להסתכל על הדברים הטובים"
כהן הוסיף שהוא מקווה להמשיך להתנדב, להרצות ולהיות מקור השראה לאנשים אחרים. "אני לא שוכח את החברים שלא חזרו. אני חי בשבילם עכשיו, ומנסה להפיץ אור בכל דרך שאני יכול."
למחרת המסיבה בחב"ד הקבוצה עזבה לישראל עם מזוודות מלאות במתנות וזכרונות שילוו אותם כל חייהם.
כהן נשאר בארה"ב ונסע לחוף המזרחי כדי להרצות על חוויותיו בשבי חמאס. חשוב לו להעלות מודעות ולדבר על מה שחווה בעזה, האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס ומה שעזר לו לשרוד.
תמונות באדיבות להושיט יד
