ניצולי השואה ההולכים ומתמעטים בעולם, הביאו למיזם בשם: זיכרון בסלון שהפך בשנים האחרונות לאירוע זיכרון חשוב ופופולארי ברחבי ישראל והעולם. באמצעות מפגשים אלו נחשפים מאות אלפי משתתפים לעדויות מגוף ראשון. בארץ משתתפים ביום השואה חצי מיליון ישראלים. הם מגיעים לבתים פרטיים ומקשיבים לסיפוריהם של ניצולי שואה. הראשונה שהתחילה את המסורת היתה היזמית החברתית עדי אלטשולר שלפני שמונה שנים הזמינה לדירתה מספר חברים להרצאה מפי ניצול שואה. מאז, הערב הספונטני הלך וגדל והיום קיימים עשרות בתים המקיימים את הערב המוכר בשם: "זיכרון בסלון".
בלוס אנג'לס והוואלי התקיימו כתריסר מפגשים דומים שזכו להיענות גדולה מצד הקהילה. בוודלנד הילס פתחו בני הזוג רקפת ואריה אהרן את דלתות ביתם היפה ורחב הידיים לכ-180 איש שהגיעו להקשיב לעדותו של יצחק (ארני) האקר, ניצול שואה מאוסטריה.
"אפריל הוא חודש קשה במיוחד עבורי" פתח האקר, 89 "בחודש הזה אבי ואמי נולדו, יום ההולדת שלי גם חל באפריל ואני שוחררתי ממחנות ההשמדה באפריל". גם היום, למעלה מ-70 שנה לאחר השחרור, האקר עדיין מתקשה להאמין כשהוא חושב על האכזריות הבלתי תאמן של הגרמנים. "בכל פעם שאני חושב על זה אני מזדעזע. איך ממשלה יכולה לקרוא למהנדסים הכי טובים שלה לבוא להקים עבורה בתי חרושת למוות?" הוא אומר בכאב.
האקר הינו בין הבודדים במשפחתו שניצלו. כמעט כל משפחתו נרצחה במחנות ההשמדה והוא עצמו אינו מבין כיצד שרד את התופת. "אני חי, נושם וזוכר כל יום את מה שעברנו שם במחנות ההשמדה. זה לא יוצא לי מהראש".
האקר סיפר על ילדות מאושרת באוסטריה בה נולד. הוא חי בכפר קטן, מחוץ לוינה. למשפחת האקר היה בית בן שלוש קומות ובו התגוררו אמו, אביו ואחיו. המשפחה היתה אחת מתוך שתי משפחות יהודיות בלבד בעיירה ולמרות זאת, הוריו תמיד הקפידו על כשרות. על מנת להגיע לבית הכנסת בחגים, הם היו לוקחים את העגלה הרתומה לסוסים וכך היו מגיעים לתפילות בימים הטובים. בחורף כשכל הדרכים היו מכוסות בשלג, הם היו רותמים מזחלה לסוסים והיו עושים את הדרך לעיירה הקרובה ביותר שם שכן בית הכנסת שהוקם בשנת 1660. "היו לנו חיים נהדרים" סיפר האקר בנוסטלגיה על אותם ימי תום לפני שהנורא מכל קרה. "ב-1939 היטלר נכנס לאוסטריה והאס.אס הגיעו לעיירה שלנו וציוו עלינו לעזוב את ביתנו ולעלות על משאית כדי לקחת אותנו לוינה. לקחנו מזוודה והסיעו אותנו לוינה. אבי השכיר דירה עם שלושה חדרים והתחיל לעבוד במאפיה של השוק השחור". בדירה גרה אתם גם הדודה שבעלה נרצח על ידי הנאצים. בת דודתה שהיתה נשואה ואם לתינוק, לא החזיקה מעמד והתאבדה.
האקר שהיה אז ילד בן 13 זוכר כיצד יום אחד נשלחו היהודים לגטו טרזנשטט. "אני נשלחתי לעבוד במפעל לנעליים ואת הורי הייתי רואה רק פעם בחודש. בגטו היינו למעלה משנה וחצי היה קשה מאוד. היה לנו מעט מאוד אוכל. ישנתי עם 40 ילדים בחדר אחד".
אחרי שנה וחצי הודיעו הנאצים ליהודים שהם נשלחים לעבוד במקום אחר. להם שאנחנו נוסעים לעבוד ולקחו אותנו לאושוויץ. "לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. לא אמרו לנו, אבל בכל פעם קבוצה אחרת של יהודים היתה נשלחת לשם. השנה היתה 1942 ובמשך חמישה ימים נסענו בלי שירותים ורק היה לנו גיגית לעשות בה צרכים. היינו תשעה אנשים מהמשפחה על הרכבת. כשהרכבת הגיעה לתחנתה האחרונה, הבנו שהגענו לגיהנום עלי אדמות, אושוויץ. קציני האס. אס צעקו עלינו: 'שנל, שנל' (בגרמנית: מהר) והפרידו בינינו. את הנשים שלחו לבלוק אחד, את הגברים לבלוק שני"
משהגיעו למחנה ההשמדה הידוע לשימצה, הבחין האקר בתמרות עשן עולות מהקרמטוריום. "בהתחלה לא ידעתי מהו העשן הזה, אך אחרי יומיים כבר הבנתי. היו אלו אחי ואחיותי שעלו באש". האקר זוכר רעב נורא, התעללות מזעזעת וגופות של יהודים. אלו שלא מתו, נראו כמתים מהלכים, כה רזים הם היו. ויחד עם כל התופת הזאת, הוא זוכר גם רגעי עדנה מקסימים כמו למשל הרגע הבא: "יום אחד, בחצות הלילה, אמי הגיעה לבלוק בו אני ואבי היינו. היא היתה צריכה ללכת מרחק גדול ולהסתכן על מנת להגיע אלינו והיא באה כל הדרך, כדי להביא לאבי חתיכת לחם קטנה, כדי שיאכל ולא ירעב. לא אשכח את זה בחיים".
יום אחד, האקר ביקש לראות את אמו. הוא היה אמנם חלוש ורזה אבל רצה להעביר אליה פתק שתדע שהוא עוד חי. בשארית כוחותיו הוא צעד אל בלוק הנשים שגדר גדולה הפרידה בין שני האיזורים. הוא לא הצליח לראות את אמו אך ראה אישה הונגריה-יהודיה שעמדה ליד הגדר. האישה התבוננה בילד וליבה נכמר בקירבה. הוא שאל אותה אם היא יודעת איפה אמו, אך היא לא ידעה. מאוכזב, הוא השליך לעברה את הפתק עם המכתב שכתב לאמו, כך שתדע ששלום לו והוא אוהב אותה. האישה אספה את המכתב ולפתע הוציאה מכיסה משהו והשליכה אל עבר האקר. חתיכת לחם קטנה ששמרה לעצמה. הילד אסף את האוצר היקר ודמעות בעיניו. "אם היו נותנים לי היום מיליון דולר זה לא היה משמעותי עבורי כמו אותה חתיכת לחם" סיפר האקר וקולו נשנק. "שאלתי את האישה לשמה, היא ענתה ששמה אגנס גנץ פריד. לא שכחתי את שמה ולא אשכח אותו לעולם".
ימים ספורים לאחר מכן, אמו כבר נלקחה לקרמטוריום ונרצחה וכך גם אחיו ואביו. עובדות אלו הגיעו אליו רק מאוחר יותר. בינתיים האקר נאבק להישאר בחיים. מאבק כמעט חסר תקווה במיוחד לאחר שד"ר מנגלה החליט לבחור בו לניסויים אכזריים בקליניקה. האקר זוכר את המאורעות לפרטי פרטים ואת התאריכים המדוייקים. "היה זה ה- 6 ביולי 1944 ד"ר מנגלה הגיע לבחור ילדים לניסויים שלו. סך הכל הוא בחר 89 בנים ואותי ביניהם. מנגלה לקח אותנו לבית החולים שם הזריקו לנו כל מיני זריקות שגרמו לי לחלות מאוד. היה לי חום גבוה וקדחתי. למזלי, לידי שכב אסיר צרפתי והוא נתן לי לשתות כל יום מעט מרק שהציל אותי. אני לא רציתי להישאר שם, כל הזמן צעקתי שאני רוצה לחזור לעבודה. פחדתי שאם אשאר שם ואהיה חולה, הם יהרגו אותי. אחרי כשבוע, יצאתי מבית החולים. כל מי שנשאר בבית החולים, כ-400 איש, נשלחו לתאי הגזים".
האקר שהיה בן 10 כשהמלחמה פרצה התבגר טרם זמנו. כילד הוא היה עד לזוועות איומות כמו האסיר הרוסי שאשת אחד מקציני האס.אס חשקה בעורו המקועקע. האיש נרצח ועורו קולף מעליו על מנת ליצור ממנו תיק עבור הגברת וגם כיסוי לאהיל בביתה. והוא לא היה היחיד שנאלץ להיפרד מעורו על מנת שזה ישמש כתיק או ארנק אופנתי. או למשל האיש שביקש להמלט או אולי כך רק נראה היה לקצין האס אס שהורה לחתוך את שתי ביציו, כך בפשטות, ללא הרדמה כמובן.
אחד הדברים שהאקר אינו מצליח להבין – ויש הרבה כאלו בכל הקשור לאותן שנים שחורות – הוא כיצד האמריקאים והעולם לא נחלצו לעזרתם עוד קודם. "אני זוכר מטוס אמריקאי טס מעל הקרמטוריום, אבל לא הטיל אף פצצה על אושוויץ. אחר כך שמעתי אותם אומרים שזה היה נגד מאמצי המלחמה אבל אני לא מבין את זה. הם היו יכולים להציל אותנו ולא עשו זאת בזמן".
כשהרוסים החלו להתקרב לבירקנאו, הבינו הנאצים שהסוף מתקרב והחליטו להעביר את כל היהודים שעוד נותרו בחיים במחנה למחנה שני. אז התחילה צעדת המוות שנמשכה שלושה שבועות. האקר ובן דודו וולטר, היחיד שנותר מבני משפחתו במחנה ההשמדה, הצטרפו לשלדי האדם שצעדו בקור מקפיא, ללא אוכל וללא מים. רבים כשלו ונפלו מתשישות ומתו שם בדרך הקשה. האקר ובן דודו נמלטו באמצע הדרך ליער, שם פגשו איש מיגוסלביה שאמר להם שיראה להם את הדרך לוינה, אך לרוע המזל, בשוגג הוביל אותם הישר לידי האס אס. "קציני האס אס נתנו לנו את המזוודות שלהם שנסחוב אותם. לא מבין כיצד עשינו את זה. היינו הרי מזי רעב ולא היה לנו כח, אנשים מסביבנו נפלו ומתו על ימין ועל שמאל".
בשלב מסויים כשקציני האס אס הבינו שהסוף כבר קרוב ואולי גם כי נמאס להם מלצעוד עם שלדי האדם, הם התחילו לרסס אותם ביריות. בנס, האקר ובן דודו וולטר, היחיד מבין משפחתו שהיה אתו במחנה ההשמדה וניצל, נמלטו מהכדורים שפגעו באנשים מכל עבר.
דווקא לאחר השחרור כשנדמה היה לרבים שהסיוט מאחוריהם, רבים מאוד מתו. "הם אכלו כל מה שהביאו להם, בשר חזיר מלא שומן ואוכל שהקיבה שלהם לא הצליחה לעכל אחרי שנים של רעב. הם אכלו ואכלו והקיבה שלהם לא עמדה בזה. אנחנו הילדים, הסתפקנו בשוקולדים שנתנו לנו, בישלנו לעצמנו ביצים ולא הלעטנו את עצמנו יתר על המידה".
האקר הרגיש שהוא נשאר לבד בעולם, למעט בן דודו וולטר. היה לו ברור שהוא רוצה לנסוע לישראל, אז פלשתין, אבל קודם לכן הוא רצה להגיע לגטו בוינה לראות אם מישהו מבני משפחתו שרד. ובאמת בוינה הוא מצא שתי דודות ובן דודה ששרדו את המלחמה בדרך לא דרך. על מנת להתחקות על בני משפחה נוספים, הוא התנדב לשבת במרכז היהודי ולערוך רשימה של כל הניצולים שיגיעו לעיר. באחד הימים, ניגש אליו חייל בריטי ושאל אותו אם הוא מכיר מישהו ששם משפחתו: ריגלר. "שם משפחתה של אמי הוא ריגלר" ענה האקר מופתע וכך גילה בן דודה נוסף.
האקר הוא אחד מבין אחרוני הניצולים החיים בלוס אנג'לס ואשר הביעו את נכונותם להשתתף באירועי "זיכרון בסלון". הזכרונות אינם קלים ומעוררים בכל פעם מחדש את הכאב של אותם ימים נוראיים ואת רצח משפחתו ואובדן ילדותו. ובכל זאת, הוא וניצולים רבים מבינים את החשיבות במפגשים האלו. לאחר שהם ילכו לעולמם, לא ישאר עוד מי שיספר וספריות וידיאו כמו זאת שסטיבן ספילברג טרח להקים, עם אלפי עדויות של ניצולים, לא יהוו אף פעם תחליף להאזנה לניצול המספר במפגש אישי את זכרונותיו מאותם זמנים.
עם תום האירוע, ניגשו רבים מהמשתתפים להאקר, שאלו שאלות וביקשו להצטלם. האקר שהגיע עם אשתו ניצה לאירוע, הצטלם עם כל מי שביקש כשהוא מקפיד שזרועו עם המספר המקועקע עליה, יראו היטב בתמונה.
את הערב ארגנו יאיר גבריאלי ורן יניב שאף הכינו מצגת עם תמונות ממחנות ההשמדה ושל משפחתו של האקר, ביניהן תמונות של האקר בין עשרות האסירים שוכב על אחד הדרגשים במחנה ההשמדה.
פורסם לראשונה בגליון מאי 2018
