הרבה אנשים בתעשית הסרטים נפגעו כתוצאה ממגפת הקורונה, הפקות שתוכננו התבטלו, סרטים שעמדו לצאת לקולנוע נאלצו להמתין בסבלנות חודשים ארוכים עד שבתי הקולנוע יפתחו מחדש. למפיק מוריס פדידה דווקא אין תלונות. שני סרטים שהפיק דווקא עשו חיל בנטפליקס והוא בכלל לא חשב שהם יצליחו כל כך. "מכרתי סרט שהפקתי בשם "ג'ון הנרי" לחיים סבן. הסרט לא יצא בדיוק כפי שחשבתי אבל סבן אהב וקנה אותו. המשקיעים היו מבסוטים וכולנו שמחנו. את צריכה להבין כשכאתה מוכר סרט למפיץ, הסרט כבר לא שלך אלא שלו. אחרי ארבעה חודשים, חבר שלי מתקשר אלי ואומר לי: 'היי, הסרט שלך בנטפליקס מככב במקום חמישי". אמרתי: איזה סרט? לא ידעתי שיש לי בכלל סרט בנטפליקס. והוא אמר לי: ג'ון הנרי. הסרט פתאום תפס חיים משלו, עלה למקום השלישי בנטפליקס ואחר כך לראשון והתחרה בסרטים של 100 מיליון דולר וזהו סרט שההפקה שלו עלתה רק מיליון. מי היה מאמין?".
סרט נוסף שהפיק Bloodshot בכיכובו של וין דיזל, אף הוא הצליח לככב במקום הראשון בשירות הוידיאו של אמזון (ברכישה) למרות שבתחילה הוא היה בטוח שהפסיד עליו הרבה מאוד כסף. "שלושה ימים לאחר שהוצאנו את הסרט לקולנוע, סגרו את בתי הקולנוע. התקשרתי לשותפים שלי ובישרתי הם את בשורת האיוב שזהו, הפסדנו את כל הכסף שהשקענו כי חיי סרט בקולנוע הם 90 יום בלבד אבל מה לעשות שהכל סגור? הייתי בטוח שזהו זה, הסרט גמור. ואז פתאום קרה הבלתי צפוי, הסרט הפך למספר אחד באמזון במשך שישה שבועות. הוא היה הלהיט שלל הקורונה. ממש מזל".
האמת היא שפדידה, 38, בכלל לא תכנן להיות מפיק סרטים והתגלגל לזה לגמרי במקרה. לאחר השחרור הוא הגיע לבוסטון ומשם ללוס אנג'לס לתפוס גלים ונשאר. בתחילה הוא עבד כאיש מכירות עד שהחליט שזה לא בשבילו והוא יכול לעשות הרבה יותר כסף כמפיק. "בהתחלה לא ידעתי מה זה בדיוק אומר להיות מפיק" הוא מודה "היה לי בהתחלה שותף לדירה, ג'וש הנדרסון, שחקן ששיחק בסדרות טלוויזיה, בחור נאה ומצליח. היינו חברים מאוד טובים. הוא אמר לי: בוא, תעזור לי לעשות סרט, זה תפור עליך. הלכתי אתו לכמה פגישות אבל לא הצלחנו להרים את הפרוייקט. נפגשנו עם אנשים בתעשיה והם שמו לב שאין לי מושג על למה אני מדבר. לא ידעתי מושגים שאנשים בתעשיה משתמשים בהם. אני זוכר במיוחד פגישה אחת עם חברת הפקה והרגשתי שמסתכלים עלינו בעין עקומה כאילו אומרים: אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. הם חיפפו אותנו מהר מאוד. באותו הרגע הבנתי שאני חייב ללמוד את המקצוע כמו שצריך לפני שאני ממשיך. התקשרתי לאנשים שהכרתי בתעשיה, מפיקים, שחקנים, בימאים וביקשתי מהם להתלוות אליהם לפגישות בשביל ללמוד את המקצוע כמו שצריך. וככה עשיתי במשך מספר חודשים, עזבתי הכל והתרכזתי בללמוד את המקצוע כמו שצריך. אמרתי להם: תנו לי להיות הצל שלכם ליום".
רובם הסכימו, מיעוטם לא. וכך, בלי ללכת לבתי ספר יוקרתיים לקולנוע ובלי שום קשרים מיוחדים בתעשיה, למד פדידה איך להיות מפיק. "היום אני מרגיש כבר שהתפקיד הזה תפור עלי. להיות מפיק זה בעצם לחבר בין אנשים, לפעמים להיות קצת גננת כשצריך ולהרים פרוייקטים".
"יש אנשים ששואלים אותי: בתור מפיק אתה מבלה הרבה על הסט? אבל העבודה על הסט היא חלק קטן מכל תהליך ההפקה. אנו מצלמים סרט בכ-45 יום, אבל אני עובד על הסרט במשך שנתיים ורוב העבודה לא נעשית על הסט, אלא לפני ההפקה ואחריה. קחי למשל את פסטיבל המוסיקה קאוצ'לה. הפסטיבל נערך במשך שלושה ימים בלבד אבל לוקחים 4-5 חודשים להכין אותו. וזה אותו דבר עם סרטים. פעם חשבתי שה"סקיל" הטוב יותר שלי הוא לדעת איך לטפל בבעיות, אבל היום אני יודע שכדי להיות מפיק טוב באמת הוא להמנע מלהיכנס לבעיות מלכתחילה ולא איך לפתור אותן. אם התכוננת טוב לקראת ההפקה, לקחת את האנשים הנכונים, עברת על כל פרט ופרט בהפקה, אז הכל צריך לדפוק כמו שצריך".
היום הוא כבר מפיק משופשף עם עשרות קרדיטים לשמו ושיתופי פעולה עם קולנוענים ידועים כמו הבימאי- תסריטאי אהרון סורקין, השחקנים וויל סמית' וג'ררד באטלר. "זאת היתה זכות גדולה מבחינתי להיות על הסט של הסרט The Trial of the Chicago 7 עם סורקין ולראות את המאסטרו עובד" מספר פדידה "היה מדהים להיות חלק מההפקה הזאת אני מאוד מאמין בסרט ובמה שהוא מייצג". הסרט בכיכובם של אדי רדימן וסשה בארון כהן מספר את סיפורם של שבעה אנשים שעמדו למשפט ב-1968 בזמן הועידה הדמוקרטית.
עם חלק מהשחקנים אתם הוא עבד, הוא פיתח מערכת חברית קרובה, כמו למשל השחקן ג'ררד באטלר. הסרט שהפיק בכיכובו של באטלר The Vanishing זכה לביקורות מצויינות. עבור באטלר שבבשנים האחרונות השתתף בעיקר בכשלונות קופתיים וסרטים שאף אחד לא ממש זוכר, זה היה שינוי מרענן לזכות סופסוף בהערכת המבקרים והקולגות. "אני לא יכול להתיימר שעשיתי לו משהו בקריירה אבל אני כן יכול להגיד שב-12 שנים האחרונות הוא נקטל בכל הסרטים שעשה כשחקן ראשי. מה שרציתי לעשות הוא לקחת את השחקן הזה ולתת לו תפקיד שיראה כמה הוא מוכשר ושיש לו יכולת משחק מדהימה. הוא היה מועמד לבאפטה על התפקיד הזה".
פדידה לא שוכח עד כמה היה לו קשה כשהוא התחיל בביזניס ולכן הוא גם מקפיד לשכור לעבודה בימאים מתחילים. "אני חושב שעשיתי כעשר סרטים עם בימאים שזו הפעם הראשונה שלהם לביים סרט. הרוב בורחים מהם ולא נותנים להם צ'אנס אבל אני עובד עם כאלו שאני מאמין בהם ויכול בהמשך להנות מההצלחה שלהם. הייתי רוצה לגלות את קוונטין טרנטינו הבא. יש לי חבר, משקיע לבנוני, לפני שבוע הוא התקשר אלי וסיפר לי על בימאי צעיר שעשה סרט קצר על מה שקורה בעירק. הסיפור הוא על בחור בעל תשוקה לנגינה בפסנתר אבל שם זה אסור אז הוא מחביא את הפסנתר. הסרט זכה בפרס באפטה. בשביל מישהו שזו הפעם הראשונה שלו לביים והוא מצליח על הסרט הראשון שלו, זה אדיר. אז עכשיו אני הולך לעשות אתו גם סרט".
פרוייקט נוסף עליו ה
וא גאה מאוד הוא הפקת הסרט Rise העוקב אחר סיפורה של נסיכה אפריקאית שמשפחתה נרצחת ואחותה נחטפת על ידי ארגון איסלמי קיצוני. הסרט מבוסס על רקע סיפור אמיתי בעקבות חטיפתן של 276 ילדות מבית ספר בניגריה בשנת 2014 על ידי ארגון הטרור בוקו חראם. מנהיגי מדינות מכל העולם קראו לשיחרורן וגם מישל אובמה יצאה בקריאה לשחרר את הבנות. "צילמנו את הספר בגאנה. יצא סרט מדהים. אני רוצה שהוא יהווה השראה לאנשים ובעיקר בנות צעירות לעמוד על שלהם ולא לוותר אף פעם. יצרתי קשר עם נכדו של נלסון מנדלה, קווקה מנדלה שהוא פעיל למען זכויות אדם והבאתי אותו כדי לעזור לי בהפקת הסרט. אחת הילדות שנחטפו היתה ג'וי בישרה,23 שהצליחה להשתחרר מספר חודשים לאחר חטיפתה ועברה לארה"ב. היא כתבה לי מכתב מרגש עד כמה הא שמחה ומרוצה שהסרט יוצא. היא בחורה מדהימה ולומדת היום רפואה בפלורידה. יש לה סיפור מטורף. היא עברה טלטלת ילדות חזקה ובכל זאת לא נשברה. היא סיפרה לי שהיא רוצה להציל חיי אדם ולכן בחרה ללמוד רפואה. זהו מסוג הסיפורים שאני רוצה לספר, סיפורים שנותנים לנו השראה ומלווים אותנו גם לאחר שאנו מסיימים לצפות".
אחד הסרטים או למעשה סדרת טלוויזיה שמוריס חולם לעשות הוא משהו שליווה אותו עוד כשהיה מפיק בחיתולים אך בגלל שהפרוייקט כל כך גדול הוא עדיין לא הספיק להפיק אותו. מדובר בסיפורה של משפחת נובל שבזמנו היתה המשפחה השניה הכי עשירה בעולם אחרי רוקפלר. בתחילת המאה ה-19 משפחת נובל ייצרה את 50% מכלל הנפט בעולם. "כשלנין פלש לאייזברג'ן כך שיהיה לו כסף עבור המלחמה, משפחת נובל גילתה זאת והבינה שמשהו הולך לקרות. הם מיהרו למכור את כל בארות הנפט שלהם שם לרוקפלרס ויצאו משם בשלום. משפחת רוקפלר הפסידה את הכל" מספר מוריס. "הדרך ליצירת הסדרה היא עוד ארוכה אבל אני מאמין שבעוד שנתיים וחצי כבר נראה את זה על המסך. אני מאוד מתרגש לקראת זה כי זה משהו שחלמתי עליו כבר שנים רבות, אבל גם את ברבור שחור לקח 11 שנים להפיק ותראי לאיזו הצלחה הוא זכה".
פעם מזמן, כשחברים שלו שאלו אותו, מה אתה עושה? מוריס היה עונה להם: "אני מפיק" אבל לא היה לו אפילו קרדיט של סרט אחד רק אמונה שזה עוד יקרה. "היה לי כרטיס ביזניס של מפיק אבל שום דבר אחר" הוא מספר בכנות "היו מספר פעמים בשלוש השנים הראשונות שלי בתעשיה שכמעט פרשתי, לא אשקר. יש רגעים קשים כשאתה לא יודע אם זה יצליח לך או שאתה סתם מבזבז את הזמן שלך אבל בכל פעם שהייתי על סף ייאוש, פתאום הזמינו אותי לפגישת עבודה על סרט ושוב ניצוץ של אש נדלק אצלי וזה נתן לי דחיפה להמשיך הלאה. אמא שלי בהתחלה היתה מודאגת וניסתה לשכנע אותי לעזוב את הביזניס, היא אמרה לי: איך תעשה סרטים? לך תעשה משהו רציני יותר. היום היא שמחה שלא הקשבתי לה"
