אושר לאנשים לא מאושרים / רענן שקד
יש אנשים שמחים בבסיסם. אתם מכירים כאלה. נדמה שהם פשוט חותכים דרך המציאות כמו סכין בחמאה רכה. הכול מצליח להם. ויש אֶתכם. אתם נאבקים. נדמה שכמעט הכול בחייכם הושג על אף וכנגד איזו התנגדות חיצונית, שראשכם נחבט שוב ושוב בתקרת הזכוכית הנמוכה של רף האושר הבסיסי שלכם, ביום־יום רווי תלאות, פרוצדורות, תסכולים וחרטות. ובכלל, "אושר", המילה המפוצצת והאופורית הזאת, נשמעת תמיד רחוקה כל כך מאיזושהי שגרת חיים שאתם מכירים. כמעט זרה.
אז אם, כמוני, נולדתם או גדלתם עם סף אושר נמוך, וברירת המחדל שלכם היא אי־נחת, או אפילו מלנכוליה, ואם כבר הבנתם ששום פסיכולוגיה חיובית ומדריכי אינסטנט־אושר לא יחוללו בכם שינוי ארוך־טווח, תנו לי להציע לכם משהו אחר: את התהליכים שעברתי והכלים שפיתחתי עבור עצמי, ויכולים אולי לעזור לאנשים כמונו.
אושר לאנשים לא מאושרים עשוי לספק לכם רגעים, ואז שעות, ואז ימים ותקופות שלמות, שבהם תהיו, בפשטות, שבעי־רצון. אפילו שמחים. אלו הכלים שסייעו לי בדרך, והפכו אותי — ככל יכולתי המוגבלת — לאדם מאושר יותר. אין סיבה שהם לא יעבדו גם בשבילכם.
רענן שקד הוא עיתונאי, סופר, תסריטאי, מראיין ועורך, שסף התסכול הגבוה שלו הניב עד היום אלפי טורים נרגנים ושנונים בעיתונות וברשת. במקביל, הספיק לפרסם אינספור כתבות ב"ידיעות אחרונות", ליצור שתי סדרות טלוויזיה, להוציא שלושה ספרים ולשדר בגלי צה"ל. בשלב מאוחר יחסית בחייו, גילה את הכלים שאיפשרו לו להגביר את שמחת החיים ולהקטין את המלנכוליה והחרדה, ולהרגיש קצת יותר שלם ומאושר עם העולם, לפחות על־פי מידתו. עכשיו תורכם.
מה קרה להגר באילת / אורן עופרה עופר
נערה צעירה גדלה בבית אלים ומוחץ, ובורחת ממנו אל האלימות שבחוץ, כי מה שקרה להגר באילת הוא רק חוליה אחת בשרשרת של בגידה, הפעלת כוח, ועצימת עיניים. זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות במקום שבו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים.
מה קרה להגר באילת? הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפרק את הטראומה על כל גווניהּ לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו.
זהו ספרה העשירי של עופרה עופר אורן, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1994) ופרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם (2018).
יום אחד באוקטובר / יאיר אגמון
שי־לי הכניסה זרת לפה של תינוקת בת חודש, שלמה התיישב על כורסה ועשה עצמו ישן, נסרין הוציאה את השרוכים מהנעליים של הילדים, מיקי ביקש מהמחבל לקיים את ההבטחה, עמית ליטפה את הפצוע האחרון במרפאה, ענר הדף שבעה רימונים מהמיגונית, עמנואל דאג שמכתב האהבה של החייל ההרוג יגיע ליעדו.
והכול קרה ביום אחד. ביום אחד באוקטובר. זה היה אחד הימים העצובים בתולדות העם היהודי. מדינת ישראל קרסה מול עינינו. הארץ התמלאה בחללים, בחטופים ובפליטים. זה היה הרגע הכי נמוך שלנו, הכי חלש שלנו, הכי חשוף שלנו. אבל גם אז, דווקא אז, באותו היום ממש – קמו ועלו לנו גיבורים.
הם היו גיבורים כמו פעם. כמו בתנ״ך, כמו בתש״ח. גיבורים מסוג גיבורים. ולצד העצב המר והכלימה הצורבת, לצד הפחד, המועקה והדממה, הם העניקו לנו את האפשרות לספר סיפור אחר. לראות את הטוב, לשמוח באור, לזכור את החסד. ואת הסיפור הזה אנחנו מספרים עכשיו למען הדור ההלום שלנו, למען החיבוק שכולנו זקוקים לו, ולמען הדורות הבאים.
השקט שנשאר / לדי הרפר
כילד, קיליאן פוסטר שורד את הבלתי נתפס. אילם ומצולק, הוא מסתגר בתוך עצמו, מבלה את זמנו עם מחברת הציור שלו בחורשה שמאחורי בית דודתו. עד שריילי אנדרסון נכנסת לחייו…
כשריילי מבחינה בקיליאן מזנק מעל לגדר בבית השכן, היא באה בעקבותיו, לא מודעת לילד שהיא עומדת למצוא שם – או לקשר שיתפתח ביניהם בשבע השנים הבאות. וגם לא לשתיקה שתבוא בעקבותיו.
קרוע בין השנאה שבעבר שלו ובין ההבטחה שבעתידו, קיליאן חייב לבחור – בחירות שעומדות להשפיע לא רק עליו. בחירות שיבחנו את הגבולות בין צדק לעוולה. החלטות שישברו את החיבור שלו לאהבה היחידה שקיליאן ידע כל חייו. לשנוא או לאהוב. לנקום או למחול. לשתוק או להשתמש בקול שלו.
השקט שנשאר הוא סאגת חיים רומנטית שתכבוש את ליבכם כבר מהמילה הראשונה. קיליאן וריילי הם הילדים שתרצו לחבק, המתבגרים שאיתם תרצו להתפרע והזוג המאוהב שתרצו להיות. ככה נראית אהבה עד כלות.
הטאו של פו / בנג'מין הוף
פו הדב מגיח ממעבה יער מאת הדונמים, בדמותו של חכם טאו המוליך את חבריו לחיים שלווים של אי עשייה ואי רצייה. הספר המצחיק ביותר שנכתב על תורת הטאו, ובו פו הדב הרואה את עצמו כדב חסר-שכל, מתגלה כחכם שהולך עם הנסיבות, זורם כמו מים, משקף כמו מראה ומגיב כמו הד. הטאו של פו הוא הספר הראשון שיצא לאור בהוצאת פראג, בשנת 1994, והפך מייד לרב מכר.
