בגובה 5,364 מטר מעל פני הים, מקץ שמונה ימים של טרק, ראתה אילנה שושן סלע גדול עליו מישהו רשם באותיות גדולות בצבע אדום: "אוורסט בייס קמפ". חוץ מנוף ההרים המושלג שמסביב, לא היה שם שום דבר אטרקטיבי במיוחד. שני אוהלים, הרבה סלעים ואבנים וזהו.
מלכת היופי לשעבר ועורכת הדין בהווה חככה בדעתה אם בכלל שווה לה לעמוד בתור הארוך של האנשים שהמתינו לתורם לעלות על הסלע ולהצטלם למזכרת. "היה לי מאוד קר, לא היה לי חמצן, הייתי עייפה וכל מה שרציתי היה לרדת משם", היא מספרת בראיון שנערך בביתה בלוס אנג'לס, עשרה ימים לאחר ששבה מהמסע. מחלון הסלון נשקף נוף יפיפה של העיר שטופת השמש הנמצאת במצב של קיץ אינסופי. "אבל אחר כך חשבתי שבטח אצטער על כך, אז חיכיתי לתורי, עליתי, הצטלמתי ואז התחלנו לרדת".
היעד, מדגישה שושן, הוא בכלל לא המטרה אלא המסע עצמו. "במקום הזה אתה מתנתק מהרעשים המלווים אותך בחיים. שום דבר יותר לא חשוב מאשר הצעד הבא שאתה הולך לעשות. אתה עושה צעד ונושם, עוד צעד ונושם ובזמן שאתה עושה את זה, כיבית את כל הרעש כי אתה מתרכז רק בדבר אחד. אנשים מנסים להתנתק מהרעשים בחיים כשהם עושים יוגה או מדיטציה אבל הרבע עד חצי שעה הזאת אינה מספיקה, אתה נמצא עדיין בתוך הרעש הזה, במקום להישאר בתוכו תוציא עצמך מהמקום הזה ואז תוכל למצוא את השקט הפנימי שלך. אני הרגשתי שהצטבר לי יותר מדי רעל בגוף ושאני חייבת לנסוע ולהתנקות".
ההחלטה לנסוע לאוורסט היתה ספונטנית לגמרי ולקחה לה בדיוק שבועיים ימים מהרגע שהחליטה ועד שעלתה על טיסה לנפאל כדי להצטרף לקבוצה קטנה שיצאה לטרק. "חברות אמרו לי, 'את לא נורמלית בשביל מה את צריכה את זה? את צריכה להתאמן, להתכונן, זה לוקח חצי שנה לפחות'. אבל אני ממילא עושה כל יום הייקינג אז ידעתי שאין לי מה להתכונן יותר ושאני יכולה לצעוד בשקט שמונה שעות ביום. נרשמתי למסע עם חברת Wonders of the Himalaya ויצאתי לדרך".
לא חששת לצאת לבד?
"לא. זה עניין של תפיסה ברגע שאת עושה את זה את לא חוששת יותר מהאי נוחות שבלהיות לבד. זה גם לא היה ממש לבד כי הייתי עם קבוצה קטנה של אנשים שהצטרפו לטרק. כמה חודשים לפני כן, ביולי, נסעתי בפעם הראשונה באמת לבד. רציתי לנסוע לאלסקה ולא היה לי עם מי לנסוע כי אף אחת מהחברות לא היתה פנויה. אז חשבתי לעצמי למה לא לנסוע לבד בעצם? הרבה אנשים עוצרים את עצמם מלנסוע לבד כי הם חוששים עם מי ידברו ומה יעשו אבל זו דווקא הזדמנות להיות עם עצמך. אם נוסעים עם חברים, את עסוקה גם בלרצות אותם, לשעשע. אז ביולי השנה החלטתי שאני עושה את זה, תכננתי לי מסלול טרקינג, טסתי לאלסקה והיה מדהים. כך גם התגברתי על המחסום הזה של לנסוע לבד, עכשיו אני הולכת לעשות את זה הרבה יותר".
כמה אנשים היו אתך בקבוצה?
"חמישה איש, בקבוצה שלי היו אנשים מהודו ואנגליה. את פוגשת שם אנשים מכל העולם. הכל היה מתוקתק מאוד. אספו אותי משדה התעופה ולמלון ואחר כך את ממשיכה משם בטיסה ללקולה משם מתחיל הטרק. כבר שם, בשדה התעופה את נכנסת לוייב אחר. נפגשנו בשדה התעופה בשעה שש בבוקר והטיסה שלנו יצאה רק בשלוש אחר הצהריים בגלל מזג האוויר שעיכב את היציאה. היו שם אלפי אנשים שחיכו למטוסים הקטנים שיקחו אותם ואף אחד לא התעצבן ושאל, נו, מתי יוצאים. זה היה כמו: אוקיי, זה מה שיש, אנחנו כאן ונצא לדרך כשנצא".
מה לוקחים לטרק כזה?
"את המינימום האפשרי. את מוגבלת לעשרה קילו שחמישה מתוכם את נושאת והשאר הפורטר ("שרפה"). את לוקחת רק דברים הכרחיים, בגדים לשלוש דרגות קור שונות ומים שזה רוב המשא. לקחתי גם פרוטאין בר, שניים לכל יום ואת הרוב בכלל לא אכלתי אלא חילקתי כי את לא מרגישה צורך בסוכר הזה. זה עוד משהו שקלטתי בהמשך. את מקבלת אנרגיה מסוכר שיש בבר הזה, אבל אם הגוף שלך עובד, הוא מפרק את האנרגיה בגוף ואת לא צריכה אנרגיה מבחוץ. את גם לא מרגישה רעבה בכלל. זה דומה לתהליך שאנו עוברים כשאנו מאוהבים, המח אז מפריש הורמונים שגורמים לנו להיות שמחים. ואותו הדבר כשאת עושה ספורט, כשהגוף שמח, את מייצרת הורמונים של שמחה ולא צריכה את הסביבה הכימית וההורמונלית, את לא זקוקה ל"ספלמנטס" וויטמינים כי יש לך אותם באופן טבעי".
מה בכל זאת לגבי אוכל, מה אוכלים?
"טרקים היום לאוורסט זה לא מה שהיה פעם, יש לך בתי תה והארחה לאורך כל הדרך שם אנשים גרים ומספקים שירותים, אז יש עצירה לצהריים בבית תה, שם אוכלים ארוחה בסיסית של אורז ועדשים ועוד קצת ירקות. בבוקר את מקבלת ארוחת בוקר, אני אכלתי ביצים קשות. ככל שאת עולה למעלה בהר, האוכל הופך לפחות ופחות מתובל. הנפאלים מארחים מקסימים, שום דבר לא יקר מדי ואפשר לקנות מים מינרלים בכל מקום".
מה היה הדבר הכי מאתגר במסע הזה?
"הקור. היה מאוד מאוד קר. בלילה עצרנו לישון בבתי הארחה, את מקבלת מזרון שמיכה או שק שינה ומרוב שקר את נאלצת לישון עם המעיל והמכנסיים. ככל שאתה עולה יותר למעלה, זה הופך להיות יותר קר ואתה מתמודד עם חוסר חמצן. המעבר בין 4400 מטר ל-5400 מטר הוא מעבר מאוד אקסטרים. היו אתנו רופאים שעשו את הקילמנג'רו והם גם מאוד התקשו עם זה וביקשו לרדת מההר עם הליקופטר. אני גם הצטרפתי אליהם, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את המסע חזרה שיקח ארבעה ימים. הרגשתי כמו זומבי, היתה לי חולשה אדירה. את הולכת עם חמישה קילו על הגב ומרגישה שאת סוחבת 100 קילו. זה גם מאוד קשה לברכיים כי את כל הזמן עולה וכל מדרגה היא בגובה של כ-40 ס"מ. למזלי אחת מהנשים השאילה לי מגן לברך הימנית שכאבה לי בגלל פציעה קודמת. גם הגעתי עם זוג מקלות הליכה שמאוד הקלו על הברכיים. גם הנסיעה חזרה בהליקופטר היתה חוויה מדהימה. מורידים אותך באמצע שום מקום על איזו גבעה ואז הליקופטר נוסף בא ולקוח אותך בחזרה לעיירה במורד ההר. בשעה 10 בבוקר אספו אותנו, בשעה 11 בבוקר הייתי במלון והרגשתי כבר טוב כי ברגע שאת יורדת מהגובה, יש לך הרפיה ואת כבר מרגישה טוב".
לא היה רגע שם שאמרת לעצמך, בשביל מה הייתי צריכה את זה?
"ממש לא. עם כל הקושי הפיזי, זה היה מסע מדהים וחוויה אדירה. המסע שלי נפל בדיוק על השבוע של פרשת בראשית, אני מאוד מחוברת לפרשת השבוע וקוראת אותה כל שבוע. חשבתי לעצמי: וואו, איזו צורה מושלמת לעשות 'ריסטארט' -התחל במקום מאוד בראשיתי שכזה. מוקפת בהרים שהיו שם מיליוני שנים ויהיו גם הרבה אחריך. זה היה המקום האידיאלי לכבות את הרעשים ולהתחיל מבראשית".
שושן שנבחרה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1980, ידועה בשנים האחרונות בפעילותה למען העצמת נשים. היא ייסדה את ארגון "נשים מעצימות נשים", ארגון העוסק בהעצמה וחיבור בין נשים בלוס אנג'לס וישראל לקידום יוזמות עסקיות של נשים מקבוצות חלשות בחברה. כעורכת דין היא גם מייעצת לנשים ישראליות בארה"ב העוברות גירושים ונאלצות להתמודד עם מערכת המשפט בארץ ובכלל, תמיד זמינה להעניק אוזן ועזרה לנשים הפונות אליה. והיא עושה את זה עם תואר שני במשפטים. "היה לי חשוב לתת ייעוץ מקצועי ואחראי. זה היה גם משהו שתמיד רציתי לעשות יותר בשביל עצמי מאשר על מנת לעבוד כעורכת דין. כשהילדים נסעו ללמוד באוניברסיטה בחוף המזרחי, חזרתי לארץ ועשיתי שני תארים במשפטים. זה היה מסע של כמה שנות לימודים אינטנסיביים".
כשסיימה את לימודיה, העלה בנה הבכור מייקי, עורך דין בעצמו, פוסט גאה לאינסטגרם בו כתב: "כל בן יהודי חולם שאמא שלו תגדל יום אחד להיות עורכת דין". לשושן בת נוספת, אלי, מנישואיה למפיק משה דיאמנט ממנו התגרשה לפני 11 שנים.
בשנתיים וחצי האחרונות, נישכרה שושן על ידי חברת נוסטרומו בארה"ב כדי להשיק את הסטארט-אפ בתחום האנרגיה המתחדשת. בימים אלו מורכבת מערכת נוסטרומו (פטנט של ייצור אנרגיה מקרח) בלנדמרק היסטורי באחת מרשתות בתי המלון המובילות בבוורלי הילס.
"אני מנהלת את החיים שלי ממקום רוחני וריאליסטי. לאחרונה החלטתי לעשות שינוי מקצועי והבנתי שעל מנת לאפשר לדברים חדשים להיכנס לחיי, אני חייבת 'טו לט גו' מדברים ישנים וזה לא פשוט. אנשים רבים יודעים שהם צריכים לעשות משהו חדש בחייהם ומפחדים, ומה אם זה לא יצליח? ומה אם אכשל? אבל אם לא תעשה את זה, תחיה בחרטה כל חייך. רציתי להוציא רשיון לצניחה חופשית, עשיתי את זה, רציתי לטפס על צוקים בג'ושוע טרי, גם עשיתי את זה, טרקים באוורסט? צ'ק. ראיתי לאחרונה את סרטם החדש של ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני והיא אומרת שם משפט שהוא כל כך נכון: למה להגיד יום אחד אני אעשה את זה? למה לא היום? ואני חיה כל יום על פי המוטו הזה".
