הבמאי ערן ריקליס, זוכה פרס אופיר, חוזר למסך עם סרטו החדש "לקרוא את לוליטה בטהרן", שיוקרן ב־5 בספטמבר בלוס אנג’לס במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס. ריקליס, אחד הבמאים הישראלים המוערכים והמשפיעים בקולנוע הישראלי והבינלאומי, מביא גם הפעם יצירה אנושית עמוקה, העוסקת בזהות, חירות ומאבק שקט כנגד דיכוי – הפעם בלב טהרן של אחרי המהפכה האסלאמית.
אחד המרכיבים הבולטים והמרשימים בסרט הוא רמת האותנטיות יוצאת הדופן: כל השחקנים הראשיים הם איראנים, בחירה שמעניקה לסרט עומק, דיוק ואמינות. גם הלוקיישן שבו צולם הסרט – רומא – נבחר בקפידה, והעיצוב האמנותי מצליח ליצור תחושה כאילו הרחובות, הדירות והחצרות הועתקו ישירות מטהרן.
הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של הסופרת אזאר נפיסי, מרצה לספרות, אזאר נפיסי החוזרת לאיראן לאחר המהפכה. מהר מאוד היא מבינה שהמשטר החדש אינו מה שחשבה שיהיה והיא אינה מוכנה לעמוד באיסורים הרבים המוטלים על נשים ומחליטה לעזוב את הפקולטה. שנים לאחר מכן, היא פותחת את ביתה לקבוצה של שבע נשים, מהטובות בתלמידותיה ושם הן קוראות ספרים אסורים. בין 1995-1997 הן קראו יחד יצירות מערביות קלאסיות – ובראשן לוליטה – ומוצאות בהן מרחב נדיר של חופש מחשבתי, זהות אישית והתנגדות שקטה למשטר שמנסה לשלוט לא רק בגופן, אלא גם במחשבותיהן. דרך הקשרים הנרקמים בין הנשים והטקסטים שהן קוראות, נפרשת דרמה אנושית מטלטלת על כוחן של מילים, תרבות ודמיון לשרוד גם בתנאים הקשים ביותר.
בתפקיד הראשי מככבת גולשיפטה פארהאני, אחת השחקניות האיראניות המצליחות ביותר שהיום מתגוררת בצרפת. זאר אמיר־אבראהימי, המגלמת אחת מהסטודנטיות, שיתפה פעולה בעבר עם הבמאי הישראלי גיא נתיב, כאשר ביימה לצידו את הסרט "טטאמי" בו גם שיחקה. ויש גם הופעה מפתיעה של הזמרת ריטה, שנולדה באיראן ועלתה לישראל בילדותה. היא מגלמת בסרט את אמה של נפיסי.
לאחר שריקליס רכש את הזכויות לרב־המכר של נפיסי, הוא התקשר לסופרת ושאל אותה:
“האם זה נראה לך הגיוני שבמאי ישראלי יספר את הסיפור האישי מאוד שלך?”
נפיסי השיבה ללא היסוס: “נפלא.”
ריקליס הוסיף ושאל: “ומי היית רוצה שתגלם אותך?”
נפיסי ענתה מיד: “אנג’לינה ג’ולי.”
למרבה המזל, ריקליס החליט ללכת על קאסט של נשים איראניות בלבד, מה שהוסיף לאותנטיות של הסרט. בראיון אתו הוא מסביר שזו לא היתה רק השפה, אלא התרבות והרקע ממנו הגיעו הנשים שחוו בעצמן את משטר האייתולות.
"כשהתחלתי לעבוד על הסרט, קיבלתי החלטה מאוד עקרונית שכל השחקנים יהיו איראנים. חלק גדול מהשחקניות הן כאלו שעזבו את איראן עם הרבה מאוד כאב, פריקת דלת או בריחה מסוג מסויים" הוא אומר. "יש גם כאלו שעזבו את איראן בגלל משפחתן שהיגרה".
היו כאלו שפנית אליהן והן סירבו להשתתף בסרט בגלל שאתה ישראלי?
"בסופו של דבר, כמעט אף אחד לא סירב להיפגש אתי, אבל יש כאלו שקיבלו רגליים קרות ופרשו מהתהליך. בחרתי קאסט רחב של שמונה נשים ועוד הגברים מסביב וכולם באו בלב שלם, מתוך אמונה בסיפור וגם מתוך הכרות עם סרטים אחרים שלי ומתוך אמונה שאסור לפחד כי אם אנו נפחד, קרי: אנשים שמתעסקים בתרבות ותקשורת, מה ישאר בעולם הזה? ויש לקחת סיכונים. אני מאמין שכולם קפצו על זה מתוך אהבה וחוסר פחד, אבל לא מטופש, זה לא כאילו שהם קפצו לתוך אש ואומרים אולי לא נצא מזה בחיים. אלא מתוך אמונה שצריך לעשות את הסרט הזה".
האם ידוע לך אם אנשים באיראן צפו בסרט, הספר כאמור הוחרם שם
“מקורבים אלי אמרו לי, 'אתה יודע שיש עותק פירטי שמסתובב בטהרן ואנשים רואים אותו?' אז הסרט מסתובב שם. המעגלים האיראנים הם כמו הישראלים, מפוזרים בכל מיני מעוזים בעולם והקשר לאיראן הוא חזק. כמעט כל מי שאני מכיר, יש לו או חברים, או הורים או קרובי משפחה שעדיין גרים באיראן. כך שהמעגלים מאוד רחבים ולסרט חיים משלו".
בטוחה שאמרו לך כבר שהסרט מרגיש מאוד רלוונטי להיום
"לפני שהסרט יצא, מישהו אמר לי: הסרט כל כך רלוונטי, אבל אל תתפתה כשעיתונאים ישאלו אותך על כך, כי הסרט מדבר בעד עצמו. האמת שלא התאמצתי לעשות אותו רלוונטי, כשקראתי את הספר הבנתי שאני אמנם קורא ספר שרחוק ממני, אבל אני מספר סיפור של חברה, של נשים וסיטואציה היסטורית שרלוונטית כמעט בכל מקום, אפילו באמריקה ובמדינות סופר דמוקרטיות ובוודאי במדינות שעברו תהליכים דומים לאלו שבאיראן.
במובן הזה אנו חיים בעולם כל כך מורכב ומשוסע עם בעיות בין מדינות ועמים ודתות. ולכן, כמעט מבלי להתאמץ, זה הופך אותו לרלוונטי. הסרט יצא במדינות מערביות כמו צרפת, גרמניה, שוויץ, פורטוגל, והוא מצליח לגעת באנשים בכל מקום. זה שאתה יכול להאמין לסיפור ולהבין אותו, גורם לכך שהוא רלוונטי כי הוא מחבר אותו לחיים שלך. גם כשעשיתי את הכלה הסורית, באתי בגישה שזה סיפור מעניין כי הוא אנושי".
קראתי באחד הראיונות שנתת שאמרת "באתי לעשות סרט על איראן ויצא לי סרט על ישראל", למה התכוונת?
"זה לא משהו שאמרתי אלא משהו שהעורך שם בתור כותרת. למחרת כשקראתי את זה, חשבתי שזו לא האמירה שלי, אבל ה'סאב-טקסט' אכן נכון. יצא שסיפרתי סיפור גם על ישראל. אנו עוברים כמה שנים עם המהפכה המשפטית, ה-7 באוקטובר ומה שקרה אחרי. אני לא אומר תראו את איראן 1979 זה כמו תל אביב של עכשיו, ממש לא. אני מקווה שאנשים ילכו הביתה ושהסרט יגרום להם לחשוב קצת אחרת על משהו שהם לא חשבו עליו קודם או שיחזק אצלהם תחושות. הבמאי הוא מניפולטור גדול, אבל מנסה להשאיר לאנשים לשפוט בעצמם מה שהם ראו".
נכחת בהקרנה של הסרט במדינות אחרות ואיך הגיבו הצופים לכך שבמאי ישראלי ביים אותו?
"נכחתי בהמון הקרנות, בצרפת, בגרמניה, בספרד שהיא מדינה מורכבת מבחינת היחס שלה לישראל ואני חייב לומר שעד היום ואני לא רוצה לפתוח פה, לא נתקלתי בהתנגדות כלפי ישראל. אנשים אומרים אוקיי עשה את זה במאי ישראלי שעשה גם דברים אחרים. אולי אנו יכולים להאמין למה שהוא מספר פה, בהקרנה בברצלונה אמרתי לקהל, 'אני מוכן לשלם למישהו כסף כדי שיניף דגל פלסטיני כי קצת משעמם מה שקורה פה, שיהיה קצת אקשן. דקה לאחר מכן, קמו שלוש בחורות ואמרו, 'אנו איראניות והסרט קרע אותנו לגזרים'.
הסופרת אזאר, נולדה בטהרן ועברה ללמוד באנגליה כשהיתה בת 13 בלבד ומשם לשוויץ. לאחר מכן היא שבה לטהרן למספר שנים וב-1970 טסה לארה"ב ללמוד באוניברסיטת אוקלהומה, שם קיבלה את הדוקטורט שלה בספרות. לאחר נפילה השאה, ב-1979, היא שבה לאיראן והתקבלה לעבודה כפרופסור לספרות אנגלית באוניבסיטת טהרן.
למה בעצם היא שבה לאיראן אחרי שכבר גרה בארה"ב?
"זה גם מה שרציתי לדעת. בתקופה של לפני הצילומים, הייתי מתקשר אליה פעם בשבועיים-שלושה ושאלתי אותה, איך אישה כמוך עם קריירה אקדמאית בארה"ב חוזרת לארה"ב דווקא ב-1979? היא ענתה לי: זו המדינה שלי והמשפחה שלי. ההורים שלי היו שם וגם שמחנו שהשאה נפל כי היינו ממתנגדיו. אחר כך אמרנו כמה זמן כבר חומייני יחזיק מעמד? לקח לה זמן להבין שהיא לא יכולה להישאר שם. היא עזבה רק ב-1997. אנשים עוברים תהליכים, זה נכון בהרבה מאוד מקומות שאנשים אומרים, מה אני עושה פה? ואתה נשאר כי אתה אוהב את המדינה שלך, הם מחוברים לאנשים, לוקח להם זמן לבחון תהליכים ולהבין שאולי המקום שלך נמצא במקום אחר ושאולי אתה צריך להלחם דווקא מבחוץ".
אלו תגובות אתה מקבל במדיה החברתית?
"לרוב חיוביות. כשהגעתי לפריז שבועיים לפני שהסרט יצא, ראיתי שהמפיץ מריץ טריילר באינסטגרם ויש לו כבר ארבע מיליון צפיות. שאלתי איך זה? והוא אמר שיתפנו פעולה עם גולשיפטה פרהאני ויש לה 17 מיליון עוקבים. הסתכלתי על התרגום לתגובות שנכתבו ברובן בפרסית והחלק הארי שלהן היה מאוד תומך ונלהב. היו כאלו שכתבו לה: 'את המלכה, נושאת הדגל' ואולי רק 2% מהתגובות היו אנטי בסגנון: מי זה הבמאי הישראלי הזה? דעות מגיעות מכל הכיוונים, כל עוד זה לא מגיע לאלימות, זה בסדר".
"לקרוא את לוליטה בטהרן" היא קופרודוקציה ישראלית-איטלקית. זו הפעם השניה שריקליס משתף פעולה עם הפקה אירופאית, לאחר שעשה את הכלה הסורית שהיתה קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית. "גיליתי מפתח לעשיית סרטים עם כסף אירופאי וישראלי, המפתח הוא כאשר אתה שומר על הסיפור המקורי שלך," אומר ריקליס.
על מנת לחפש לוקיישן לצילומים, טס ריקליס קודם לאתונה, שם צולמה הסדרה "טהרן" ואז לרומא. ההחלטה נפלה על בירת איטליה לאחר שהגיע לפקולטה לספרות באוניברסיטת רומא. "עליתי במדרגות והרגשתי מייד שזהו המקום. אמרתי לצוות אנו מצלמים פה, אחר כך לא ישנתי כל הלילה כי חששתי שהיועץ האיראני יגיד שזה ממש לא דומה. אבל כשהוא הגיע וביקר במקום, הוא פנה אלי ואמר: אתה מחזיר אותי לטהרן, זה בול. הרבה איראנים שראו את הסרט אמרו שהם לא מאמינים שהוא לא צולם באיראן".
גם הניצבים נראים איראנים, איפה מצאת אותם?
"היו לנו 300 ניצבים וחשבתי בתחילה שהם איטלקים כי אם אתה בוחר נכון, איטלקים יכולים להיראות איראנים. רק כשעשינו חזרה על כל הסיסמאות שהם צריכים לצעוק במהלך ההפגנה הגדולה, גיליתי שלמעשה שליש מכל הניצבים הם באמת איראנים הלומדים ברומא. והם שרו את הסיסמאות בפרסית, מה שנתן מימד של אמינות ואותנטיות לסרט".
במהלך ערב הפתיחה של פסטיבל הסרטים, אז יוקרן הסרט מכתב לדוד, יוענק פרס ההישג הקולנועי לריקליס. הסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן” יוקרן שלוש פעמים במרוצת הפסטיבל ולאחר ההקרנות יתקיימו שאלות ותשובות עם הבמאי.
ב-15 בפברואר וב-5 בפברואר – Fine Arts Theatre Beverly Hills
ב-7 בפברואר – Regal North Hollywood
