היי לינדה, תוכלי לספר לקוראים שלנו קצת על הרקע שלך
"נולדתי בברית המועצות להורים שהיו מוזיקאים מקצועיים; אמי ניגנה בצ'לו ואבי החורג ניגן בכינור. גדלתי על במת התזמורות המולדוביות וקיבלתי השראה מהמוזיקה הקלאסית של מוצרט, צ'ייקובסקי, שוברט ובטהובן. בגיל 15, כשהתחילה הפרסטרויקה ונפתחו השערים הבינלאומיים של ברית המועצות, עליתי לארץ. ברגע שהגעתי לשם, נדהמתי לראות ולחוות את החום והחביבות של תרבות אחרת. הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה ולשרת בצבא הישראלי. בינתיים, גם נרשמתי לקולג' ובחרתי בחוג לאדריכלות.
אחרי שסיימתי את הצבא ואת הלימודים, החלטתי לבקר את אבי הביולוגי בלוס אנג'לס. הוא עבר מברית המועצות ללוס אנג'לס כשהייתי רק בת שלוש, כך שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מזה 17 שנה. מייד התאהבתי בתחושת האורבניות והחופש של קליפורניה. אחרי כמה שנים עברתי ללוס אנג'לס עם בעלי החדש והתחלתי את הקריירה שלי באדריכלות, תחום בו התקדמתי מקצועית ואהבתי".
אז איך הגעת לצילום?
"זה קרה בעקבות לידת בני היחיד כשהייתי בת 29. החלטתי להפוך לאמא במשרה מלאה. מהיום הראשון ללידתו, לא יכולתי להפסיק לצלם את התינוק שלי עם הטלפון הנייד שלי. בסופו של דבר הכנתי ספר באינטרנט עם כל הצילומים ובדרך מזל, הספר הגיע בסופו של דבר לידיו של צלם אדריכלות מקצועי. הוא נתן לי פידבקים נהדרים ועודד אותי להפוך את זה לקריירה. חשבתי לעצמי, "טוב, כל אחד יכול ללחוץ על כפתור, איך מזה יכול להיות קריירה?" והמשכתי לעבוד באדריכלות, בלי לדעת כמה אני טועה.
ארבע שנים אחר כך, בשנת 2009, אני ובעלי נפרדנו. זו לא הייתה החלטה הדדית והלב שלי כאב עמוקות. במקביל, המיתון של 2009 היכה, ולא הצלחתי למצוא עבודה בתוך המקצוע שלי. עם החיים החדשים שלי כאם חד הורית, ידעתי שאני חייבת למצוא עבודה כדי לפרנס את הבן שלי, מה שהוביל אותי בסופו של דבר להחליף מקצוע. כאם חד הורית למדתי שאני צריכה לדחוף את עצמי לשרוד ולהצליח, וזה בדיוק מה שעשיתי. מצאתי את עצמי מצלמת במסיבות יום ההולדת של החברים של הבן שלי וממש אהבתי את זה. 
לילדים יש יכולת מיוחדת להיות כנים, אמיתיים ושקופים עם רגשותיהם. הנשמה שלי התחברה למצלמה שלי, והייתי מהופנטת מלכידת אותם פרצופים נטולי מסיכה עם הנשמה שלי דרך העדשה. כמבוגרים הרי, כולנו לומדים איך לשים מסכות. אז התחלתי להתקבל לעבודה בצילומי ילדים ומסיבות ילדים שמילאו את חיי בשמחה. לאט לאט התחלתי לקחת אירועים גדולים יותר ויותר ופיתחתי מיומנויות במקצוע החדש שלי כצלמת. עכשיו הרחבתי את התחום שלי כך שיכלול צילומי לידה, נדל"ן, צילומי פנים (Headshots) ועוד. התאהבתי בלראות אנשים פורחים מול המצלמה. כשהכתפיים והסנטר שלהם מתרוממים, והביטחון הפנימי שלהם יוצא החוצה. עד כמה שאני אוהבת צילום, התשוקה שלי באמת טמונה בהצגת האישיות של אנשים ולראות את התגובות שלהם לתמונות שלהם. נכון להיום, אני אישה מאושרת עם בן מדהים בן 17 ואני צלמת מצליחה, מקצועית ובעלת עסק".
אני רואה אותך באירועים רבים וזהו תחום מאוד תחרותי, מה את חושבת שמבדיל אותך מצלמים אחרים ומבליט אותך מבין כל הצלמים המקומיים?
"זה ישמע אולי כקלישאה, אבל האמת שאני לא נהדרת בקריאת אנשים אחרים ולא כל כך אינטליגנטי רגשית, אך עם זאת, ברגע שאני מתבוננת דרך עדשת המצלמה שלי, לראות רגשות הופך להיות מאוד ברור לי ואני יודעת בדיוק מתי אני צריכה ללחוץ על כפתור המצלמה וללכוד את הרגע המיוחד הזה. אני מייד מסוגלת להתחבר לרגשות של הלקוח שלי ולזהות בדיוק איך לתפוס את היופי וההילה של הרגע.
מה שאני הכי גאה בו הוא היכולת לעבור את האתגרים שלי ולהגיע לנקודה בחיי שבה אני כל הזמן מאושרת ורואה רק את החיובי בכל דבר. אני חיה את חיי בלי שום פחד ממה שיבוא אחר כך ומצפה לכל יום. כשאתה עובר שינויים עצומים בחיים, אתה יכול לפקפק שאי פעם תגיע לנקודה זו, אז אני כל כך אסירת תודה ושמחה שהצלחתי להגיע לכך".
לסיכום, יש עוד משהו שהיית רוצה לחלוק איתנו?
"בשנת 2020, בתקופת הקורונה המאתגרת, החיים לא היו ידועים והוקפאו עבור כל העולם. כעובדת לא חיונית, לא יכולתי לעבוד, אבל בכל זאת, המוח היצירתי שלי היה חסר מנוחה. שמעתי בחדשות על הצלם הזה בקנזס שעשה צילומים בחצר הקדמית למשפחות תוך ציות מלא לכל הנחיות קוביד הנדרשות. אז החלטתי לעשות את אותו הדבר ולצאת לשם כדי לנסות להביא קצת שמחה והתרגשות לכל המשפחות שנמצאות בבתים שלהן. הוספתי את אחת מטכניקות הצילום האהובות עליי, צילום ריחוף, שיצרה את התמונות המדהימות והבלתי נשכחות האלה כדי שמשפחות יזכרו את התקופה המוזרה הזאת. הרעיון היה ללכוד כיצד משפחות בילו את זמנן בזמן הסגר, כמו אמהות ששותות יין ומבשלות, אבות שעושים עבודות בית, ילדים שמכינים טיקטוק ומשחקים. יצרתי תמונה מורכבת למשפחות שעוסקות בצילומי ריחוף וצילומי חצר קדמית, כל זאת תוך שמירה על כללי הריחוק החברתי של Covid-19. זה הביא שמחה למשפחות בבית – נשים התחפשו והתאפרו, ילדים התרגשו להיות מעורבים במשהו מעשי, ובאופן מפתיע, גם האבות".
