מנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי, מאיר פניגשטיין ערך הקרנה חגיגית עבור הספונסרים ב-Writers Guild. האירוע הצדיע לבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב עם פרס החזון של הפסטיבל. בית הספר לקולנוע נוסד בשנת 1972 ומציע הזדמנויות ייחודיות ומגוונות לפיתוח בקיאות בהפקת קולנוע וטלוויזיה וללימוד תולדות הקולנוע, תיאוריה וביקורת. רבים מיוצרי הסרט, החוקרים והמבקרים הבולטים בישראל נמנים עם תלמידי המקום.
בנוסף, זכתה הפילנתרופית חנה רובינטשיין לקבל את הפרס ההומנטירי של הפסטיבל והכריזה על תרומה בסך 36 אלף דולר. רובינשטיין, ילידת הארץ שחיה בלוס אנג'לס מאז 1967, היא פילנתרופית מוכרת בקהילה, תורמת לויצ"ו, יד ושם וארגונים למען ניצולי שואה, תומכת באוכלוסיות מוחלשות ומקדמת נערות בספורט. משפחתה גם תורמת באופן קבוע למכביה והקימה מספר מרכזי טניס בישראל.
"פסטיבל הקולנוע הישראלי נרגש להכיר בתרומתם האמנותית של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב ובוגריו במשך 50 שנה לביסוס הקולנוע והטלוויזיה הישראלית בחזית הבידור בעולם" אמר מאיר פניגשטיין, מייסד/מנכ"ל הפסטיבל כשהוא נשנק מהתרגשות על הבמה. "נותני החסות והתורמים שלנו לפסטיבל, כגון חנה רובינשטיין, ראויים להכרה מיוחדת נוספת על תמיכתם הכספית הממושכת ותרומתם להבאת העולם המצטיין של סרטים וסדרות ישראליות לקהל בלוס אנג'לס".
"המשימה של פסטיבל הקולנוע הישראלי היא להבליט את ישראל כאומה התוססת והחדשנית שהיא, כמו גם להאיר זרקור על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המשגשגת שלה ולהעשיר את החוויה האמריקאית של המגוון החברתי והתרבותי של ישראל" אמר פניגשטיין.
הבימאי משה רוזנטל, בוגר בית הספר, הציג את סרטו "קריוקי" שזכה להצלחה גדולה בארץ, ל-4 פרסי אופיר ולביקורות מצויינות. הסרט הוא קומדיה על זוג נשוי מהמעמד הבינוני מאיר וטובה (ששון גבאי וריטה שוקרון) בשנות ה-60 לחייהם שנמשכים לשכן החדש שלהם, איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי) רווק כריזמטי שמקיים ערבי קריוקי בדירתו.
למרות שהסרט מתרחש בישראל, הוא מאוד אוניברסלי וכזה שמדבר לכל אחד בין אם הוא גר בארה"ב, באירופה או אסיה. מאיר וטובה מציצים לפנטהאוז של השכן ונלהבים מחייו הנוצצים. זה עולם קסום ועשיר שמושך אותם מאוד אל הבעלים, איציק מרציאנו, ישראלי ששב לארץ לאחר הצלחה כלכלית בחו"ל. בתחילה נראה שאיציק מאוד מתעניין בהם ומעוניין בחברתם, מה שמחמיא מאוד לבני הזוג, אולם בהמשך מגלים מאיר וטובה שהם לא היחידים. יש עוד שכנים המבקשים ואף מקבלים את תשומת הלב הזאת.
מרציאנו נוהג לערוך מסיבות קריוקי עליזות בדירת הפאר שלו וכשהוא לא מזמין את שכניו הכמאים לתשומת ליבו, הם מצד אחד כועסים על הרעש ומצד שני נעלבים שהוא לא הזמין אותם.
התסריט, הבימוי והמשחק הנהדר של השחקנים – גם הוותיקים והמוכרים ביניהם וגם הפחות ידועים – חוברים ביחד לסרט מהנה במיוחד.
בראיון שערכתי עם רוזנטל למחרת ההקרנה, הוא מגדיר את קריוקי כסרט התבגרות של אנשים בני שישים, בדומה למה שילדים רבים בבית הספר מרגישים כשהם רוצים להיות מקורבים לילדים הפופולארים של השכבה.
הדמויות בסרט מרגישות מאוד אותנטיות ומוכרות, האם ביססת אותן על אנשים שאתה מכיר?
"כן, לקחתי הרבה השראה מההורים שלי לדמויות המרכזיות של טובה ומאיר. הדמות של טובה היא כמעט אחד לאחד אמא שלי, גם ההתנהגות, גם הבגדים שהיא לובשת, אלו בגדים שאמי לובשת ואפילו נעלי הקרוקודיל. הדמות של טובה קצת חיה בסרט בדומה לאמא שלי אז באופן טבעי אמא שלי דווקא עודדה אותי שאקח השראה ממנה ולא אחשוש, 'תעשה עלי סרט'".
ולא חששת מהתגובה שלה לאחר שתראה את הסרט שאולי זה חושפני מדי?
"יש שלב כשאתה כותב את אמא שלך שבו אתה אומר לעצמך אולי זה חושפני מדי, אולי זה עלול להביך אותה ואת אבא? ובגלל זה באמת מנעתי מהם לראות את הסרט עד ערב הבכורה כי חששתי וגם צריך לזכור שזה היה בתקופת הקוביד ולא רציתי להעמיס עליהם יותר מדי. בסופו של דבר הם ראו את הסרט בפסטיבל ירושלים, הנחתי שאם הם יבואו לאירוע נוצץ עם סלבס וקהל גדול, השמחה תגבור על המבוכה".
נו, ואיך אמא שלך הגיבה?
"אז ההקרנה הסתיימה ויצאתי החוצה לחפש אותם ופתאום אני רואה מחוץ לסינימטק קהל גדול עומד מסביב למישהי, אני מתקרב ורואה את אמא שלי עומדת במרכז רוקדת רבטיקו (ריקוד יווני שגם מוצג בסרט-א.א.), אמרתי: יופי, הכל בסדר. אני חושב שעם כל הקושי לראות את הדמות שלהם משוחקת על המסך, מה שגרם להם לאהוב את הסרט ולהיות שלמים אתו זה שלקחתי את הדמויות האלו בהרבה אהבה. כשאתה יושב באולם של 400 איש וכולם צוחקים זה נתן להם אישור שמה שאני זיהיתי בהם, הרבה אנשים אחרים מזהים בעצמם וזה עושה להם טוב".
מה השאלה שחוזרת על עצמה מצד הקהל?
"על מי ביססתי את הדמויות ואחר כך איך ההורים שלי הגיבו וזה מעורר שיח מעניין על איך זה שיוצרים תמיד כותבים על עצמם ומה הגבולות המוסריים של זה".
היה רגע מסויים בחייהם של הוריך שעורר בך את הרצון הזה לספר את הסיפור הזה?
"ההורים שלי חזרו מחתונה שם ניפגשו עם מישהו שמאוד מזכיר את איציק מרציאנו ועם אשתו. הם אמרו לי: אתה חייב למצוא לנו אותו בפייסבוק. אז חיפשתי ועלו לי תמונות של זוג בגילם שחי בראשון לציון. הסתכלתי על ההורים שלי והם היו באקסטזה לגבי הזוג, מאוד רצו להתחבר אליהם וזה היה רגע שמאוד הזדהיתי איתו כי זכרתי את התחושה הזאת של לרצות להיות הילד הכי מגניב בכיתה. יש משהו מאוד מעניין בתקופות המעבר האלו, גיל ההתבגרות, גיל הבלות, רגע לפני הפנסיה. זה הרגע הזה לפני התקופה בה דברים הולכים להשתנות וחשבתי שיהיה מעניין לספר את הסיפור הזה, לספר את חוויית ההתבגרות שלי בתיכון דרך ההורים שלי וגם לשאול האם אפשר לגלות צדדים חדשים באישיות שלך והאם זוגיות כזאת מאפשרת לך למרוד או להשתנות".
אני באמת חושבת שחלק מהעובדה שאנשים כל כך נהנו ממנו כי הם מזהים בו גם את עצמם או אנשים הקרובים אליהם
הבסיס המשותף הוא משהו שכולנו מרגישים בכל גיל, את הצורך למצוא את עצמך, התחושה שלא מימשת את עצמך או שאתה מפספס משהו, שיש למישהו יותר משלך יש והוא יכול לתת לך יותר".
אנחנו לא רואים הרבה סרטים שעלילתם מתרכזת בבני 60 פלוס, אלו תגובות קיבלת מהקהל המבוגר יותר?
"אני שומע סיפורים מאנשים שמאוד שמחים לראות ייצוג שלהם בסרט שהוא סקסי וחי שלא מסתיר את הגיל שלו מצד אחד אבל מצד שני לא עסוק יותר מדי בגיל. הדמויות בסרט מבוגרות אבל מתעסקות ברצון שלהן לחיות. הרבה נשים שרואות את טובה רוקדת על המסך, אמרו לי שהן לא זוכרות מתי ראו אישה בת שישים פלוס רוקדת בתשוקה על המסך. חבר שלי סיפר לי סיפור יפה על מה שקרה לאחר שהלך להקרנה עם אמא שלו הנמצאת בסוף שנות השישים לחייה. כשהם יצאו מהסרט באולם הדיזינגוף סנטר, אמו הושיטה ידה לאחור, פיזרה את שיערה ושלפה סיגריה באמצע הקניון ואז פנתה אליו ושאלה: 'נו, אז מה עושים עכשיו?' זו היתה תגובה מאוד לא אופיינית לה, השחרור הזה. זה הזכיר לי כמה סרטים השפיעו עלי כשהייתי בן עשרה ולשמוע את זה מבחינתי היה מאוד מרגש".
התפקידים תפורים היטב על השחקנים, האם ידעת מראש למי אתה מייעד אותם?
"כתבתי את איציק מרציאנו במיוחד עבור ליאור אשכנזי, עבדתי עם ליאור על סרט קצר וכשפוגשים אותו רואים שיש לו את הכריזמה הזאת שיכולה להצדיק את העובדה שטובה ובעלה נמשכים אליו. גם השתמשתי במידה מסויימת במה שהרגשתי כלפי ליאור כשניפגשתי אתו בפעם הראשונה גם אני הייתי "סטאר סטראק" כזה, זהו מישהו גדול מהחיים שאתה משליך עליו את כל החסכים שלך. רציתי להציג דמות אנושית, דמות כריזמתית שהיא קצת נרקסיסטית אבל יש בה גם בדידות מאוד גדולה וצורך כמעט התמכרותי להשיג את אהבתם של זרים. לגבי ששון גבאי זה היה פחות מובן מאליו כי התפקיד היה מיועד למישהו צעיר יותר באמצע שנות ה-50 לחייו וששון בן 75, אבל הוא באמת מיוחד במינו אז העדפתי להעלות את גיל הדמויות והרווחתי מזה המון. ריטה שוקרון לרוב משחקת תפקידי משנה ולעיתים קרובות מלוהקת כאמא המרוקאית ולכן בתחילה אמרתי אין סיכוי בעולם, זה לא הכיוון שלי. אבל אחרי האודישן הראשון, היא לא יצאה לי מהראש והחלטתי ללהק אותה. הבחירה בה לא היתה פשוטה, לקח הרבה זמן ללמד אותה ללכת כמו טובה ולדבר כמוה אבל הרגשתי שיהיה הרבה יותר מעניין ללהק מישהי כזאת ולהפוך אותה למישהי אחרת, לשנות את האלמנטים החיצוניים ולשמר פה ושם מספר דברים. מה שמדהים הוא שהתפקיד הזה באמת שינה לה משהו בתפיסה העצמית שלה, בערך שלה והיום היא הרבה יותר טובה מאשר מקודם".
העלילה מתרחשת ברובה בבניין מגורים ובכל זאת הצופה לא מרגיש משועמם בגלל חוסר הגיוון בלוקיישן, איך הצלחת לעשות את זה?
"אני חושב שזה היה חלק מאוד ראשוני בנוסחה של הסרט, שאם כולו מתרחש בבניין הדרך היחידה שאני יודע שלקהל יהיה עניין לקנות כרטיס זה אם אהפוך את הדבר הקטן הזה לגדול מהחיים. תמיד אמרתי בתהליך של גיוס הכספים: 'זה הולך להיות פרק של סברי מרנן אבל פוגש את חלף עם הרוח'. הדברים הקטנים שאנו חושבים שהם מצחיקים אנו נעמיק בהם ונהפוך אותם לגרנדיוזים. בהרבה מובנים זה דווקא נתן לי חופש קולנועי".
מה היה תקציב הסרט?
"500 אלף דול שזו דלות תקציבית איומה ועוד בהתחשב שאת עובדת עם השחקנים הכי גדולים בארץ אבל כולם התגייסו לצורך העניין כי היתה הבנה שאנו עושים משהו מיוחד, סרט ראשון של במאי צעיר זה הרבה אמונה של כל הצוות במה שאנו עושים".
האם חשבת שהסרט הולך לזכות לכזו הצלחה?
"מבלי להשתחצן כן, לא שזה הפחית מההתרגשות על ההצלחה הזאת. יש משהו בתהליך הארוך של הוצאת סרט שאתה שאתה חייב להאמין בעצמך בצורה אבסולוטית ולא הייתי נלחם כל כך הרבה זמן אם לא הייתי מאמין שהסרט לא יהיה הצלחה. אני יכול להגיד לך שכיוונתי מאוד לשם. אתה שמח ומתרגש אבל זה לא מפתיע. רציתי לעשות סרט שקהל יאהב שיגיד משהו חשוב ושמבקרים יאהבו, אתה משקיע מאמץ והרבה שנים שזה יקרה, מצד אחד לא מפתיע אבל יש דברים מפתיעים בתהליך כמו למשל שאיחדתי את המשפחה שלי מסביב לסרט. העובדה שהוא גורם לאנשים לעשות עבודה על הזוגיות שלהם מחממת לי את הלב ואלו הדברים החשובים מבחינתי. האהבה הכללית והפרסים הם לא משהו ששמתי לעצמי כמטרה".
על מה אתה עובד היום?
"אני עובד על סרט שנכתב לפני קריוקי, "עצמאות", סרט מאוד שאפתני אז היה קשה לממש אותו. הוא מספר על משפחה בשנות ה-80 בחולון והוא גם מאוד מוזיקלי ואנושי אבל גם אחר לחלוטין. אם קריוקי הוא סוג של אופרת פופ אז עצמאות הולך להיות אדג'י".
שמתי לב שנשארת לצפות בסרט עם כל הקהל בהקרנה, זה משהו שאתה תמיד עושה?
"כן, בדרך כלל בימאים נכנסים לאולם בתחילת ההקרנה אמרים: תהנו ואז יוצאים ומחכים לסוף הסרט ושבים לאולם לקיו אנד איי (שאלות ותשובות- א.א) עם הקהל. הסרט הסתובב בהרבה מאוד פסטיבלים באירופה וארה"ב. אני תמיד אומר: טוב, היום אני לא אשאר לכל הסרט ואחכה בחוץ ואני לא מסוגל. אני נשאר וצופה בכל הסרט וכך כבר הייתי ביותר מ-50 הקרנות. זה מעיד על הסרט וגם על משהו בחוויה הזאת של צפיה עם הקהל והתגובות שלו לאורך ההקרנה, מבחינתי כבמאי זו מתנה ואני מתרגש בכל פעם מחדש".
קריוקי יצא לאקרנים בארה"ב במאי 2023
בהפצת חברת גריניץ'.
פסטיבל הקולנוע הישראלי ה-36 בלוס אנג'לס יתקיים בין ה-8-19 בנובמבר, 2023
