באחד הרגעים המותחים או אולי ההזויים בסרט "הרשימה של עוז", עוצר עוז דווידיאן, 52, ליד רכב משטרה עם דלת פתוחה, על הכביש מוטל חייל ולידו כורע איש עם קסדה.
מימין ומשמאל מכוניות נטושות, חלקן שרופות. "ראיתי ניידות של משטרה וחשבתי איזה יופי, הם חיסלו את המחבלים" הוא מספר. "מתקדם עוד טיפה, רואה מישהו פה על הכביש מטפל בחייל, אני עוצר לידו בין המכוניות השרופות ושאל מהחלון, "מה קורה? יש פצועים? והוא עונה לי בערבית: "הוא מת".
בסרט הדוקו המצויין של יוסי אלי וגידי מרון, מוצגת הסצינה הזאת שתועדה במצלמת המכונית של עוז. המחבל מרים את הראש ומסתכל לכיוון הגבר המזוקן בטנדר הלבן. "ואז נופל לי האסימון שהוא מחבל ולו נופל האסימון שאני יהודי", ממשיך עוז לספר.
חילופי הדברים בין השניים ארכו רק שניות ספורות, אבל עוז לא ישכח אותן לעולם. אותו הרגע בו קלט שהוא מסתכל על מחבל. הוא לחץ על הגז ונמלט מהמקום כשתריסר מחבלים יורים לעבר הטנדר. בנס הוא הצליח לברוח.
ההתחככות הזאת עם המוות, לא עצרה אותו. במשך כל אותו יום, שבת השחורה, ה-7 באוקטובר, הוא נסע הלוך ושוב, 15 פעמים, אוסף ניצולי נובה, מוריד אותם ביישוב פטיש ואח"כ במושב מסלול וחוזר בחזרה. הוא המשיך לנסוע כל היום. בחצות שב הביתה לכמה דקות ואז שב לשטח, ככה עד הבוקר.
הסרט ששודר ברשת 13 בטלוויזיה הישראלית, הוקרן בסבן תיאטר, לשם הוזמן עוז על ידי הרב דיוויד ברון מ-Temple of the Arts. כ-1500 איש הגיעו להקרנה וישבו מרותקים במשך שעה שלמה. מדובר בסיפור גבורה מרגש עד דמעות, על מושבניק שהפך לגיבור באותו היום.
נפגשתי עם עוז לראיון על אותו בוקר בו השתנו חייו לנצח. הוא מודה שלא קל לו לספר את סיפורו, לחיות שוב ושוב את אותו יום. "הרבה פעמים אני מתפרק, בוכה באמצע ובוכים אתי, זה לא קל, אבל אני מבין את החשיבות של זה. צריך שהעולם ידע מה שקרה לנו. עם כל העצבות וכל הקושי יש גם הרבה תקווה בסיפור שלי, זה נותן לאנשים תקווה וזה חשוב".
עוז גר במושב מסלול מזה 30 שנה. הוא נולד במושב הסמוך, פטיש. לפני 25 שנים, ביחד עם אביו אברהם, הוא הקים את חוות הבודדים "חוות אברהם" השוכנת בין מושב פטיש לרעים. אך לאחר מותו של אביו, עבר למושב מסלול והעביר את החווה לניהולם של אחותו וגיסו.
"ב-6:20 בבוקר התעוררנו לאזעקה של התקפת טילים עלינו. וכמו כולם, אנו מתורגלים אז יצאנו החוצה למיגונית כי אין לנו ממ"ד בבית ושמענו מאות טילים. מייד אמרתי לאישתי, יש משהו חריג בהתקפה הזאת".
לעוז ארבע בנות, בתו הקטנה היתה אז בת פחות משנתיים והגדולה בת 16. לאחר שדאג שכל המשפחה תגיע לממ"ד, הוא רץ שוב החוצה להביא מים וטיטולים ובדרך ראה מאות יירוטים של כיפת הברזל.
"חזרתי למיגונית ואחרי כ-20-30 דקות, אחותי שולחת הודעה בווסטאפ המשפחתי שבעלה עופר, נמצא בחווה שלהם ממש ליד שטח המסיבה. הוא הוא היה שם בבוקר, האכיל את הפרות וחושב שיש פיגוע. היא שאלה אם אני יכול לבוא לעזור ושיש ילדים שרצים ליד החווה".
עוז לא חשב פעמיים, הורה לאשתו ולבנות לא לצאת מהממ"ד, נכנס לטנדר ונסע במהירות לשטח החווה הסמוך. מאחר ובמשך שנים רבות הוא רעה צאן באזור, הוא הכיר את השטח היטב, כל דרך עפר, כל שיח ועץ, כל בור ונקיק. ההיכרות הזאת אגב, תהיה קריטית בהמשך אותו היום ליכולתו לנווט, לקחת דרכי עפר צדדיות, להציל צעירים מהמסיבה ולהביא אותם למקום מבטחים.
"נסעתי לשם, גם אחותי, אחי והאחיינים הגיעו וראיתי את הילדים. שאלתי אותם, מה קרה? והם הסבירו שהיתה מסיבה ויש התקפת מחבלים. חשבנו כבר כמה מחבלים, שלושה, ארבעה, עשרה? והם אמרו לנו, 'לא. יש מאות מחבלים שמגיעים מכל הכיוונים והם יורים עלינו".
הצעירים המבוהלים סיפרו לעוז שבפסטיבל המוזיקה בנובה היו אלפי משתתפים ורבים נורו למוות.
"בשלב הזה הבנתי שמדובר באסון, אבל עדיין לא ידעתי את גודל הארוע רק ידעתי שזה לא רגיל. אמרתי לאחי ואחותי לחזור הביתה. יש לי רכב 4X4 ואני מכיר את הדרכים היטב. התחלתי לנסוע ואני רואה כל מטר גופה או מספר גופות על הרצפה. היו גם רכבים שניסו לברוח אבל לא הצליחו ונתקעו. אני רואה את המחבלים ואנשים יירויים בתוך הרכבים, הם פשוט טבחו בהם".
עוז העלה את הצעירים לרכבו, טרח לעשות אתם סלפי למקרה שהם לא יישרדו את הדרך למושב, כך שלפחות יידעו מי היה אתו ברכב. "נתתי להם את הטלפון שלי שיתקשרו להורים כי הסוללה בטלפון שלהם נגמרה. רציתי שיודיעו להם: 'אמא, אבא, אני בסדר ובדרך למסלול. בדרך גם התקשרתי לחברים שלי במסלול ואמרתי להם להתכונן כי יש מלא ילדים פצועים. הם הכינו עזרה ראשונה, מים, אוכל, מטענים לטלפונים".
אחר כך הוא הוריד אותם במושב וחזר לאסוף עוד ניצולים. הצעירים אותם הציל בינתיים היו בקשר עם חבריהם שנותרו תקועים בשטח המסיבה והסתתרו באזור וסיפרו להם שיש איזה בחור בשם עוז, מושבניק עם טנדר לבן שחילץ אותם. מאותו הרגע, התחיל הטלפון של עוז להתמלא בקריאות ובקשות לעזרה. הוא קיבל מיקומים של הצעירים, טלפונים מהורים מודאגים שהתחננו שיסע להציל להם את הילדים. היו אפילו קריאות מחו"ל מהורים שהילדים שלהם נסעו למסיבה.
עוז לא חשב לרגע. תוך כדי נהיגה, הוא ענה לכל ההורים, אישר שיגיע לאסוף את הילדים, ענה לאשתו שגם שלחה בקשות שהגיעו אליה ולאמו שעודדה אותו להמשיך ולהציל כמה שיותר אנשים. בסרט היא מצרה על כך ואומרת שקשה לה להבין כיצד עודדה את בנה להמשיך הלאה כשהוא מסכן את חייו. "איזה מין אמא אני?" היא מייסרת את עצמה. ועוז עונה: "אמא גיבורה".
"מפעם לפעם הבנתי את גודל הסכנה. ירו עלי המון פעמים, גם כשאני נכנס ובורח עם הילדים. היה לי הרבה מזל, בדרך נס שרדתי." הוא מודה. "אתה מבין את הסכנה אבל מבין גם שאין אף אחד שיוציא אותם. האזור שורץ מחבלים, מאות ילדים שמתחבאים מהמחבלים האכזריים האלו. בשטח המסיבה המחבלים עשו מארבים בשני הצדדים של המסיבה. אחד בצומת רעים והשני לכיוון בארי, כל מי שיצא או נכנס, טבחו בו. כך הם רצחו את החיילים, השוטרים והילדים. היו בכל מקום קבוצות של בין 15-20 מחבלים עם טנדרים עמוסים בתחמושת אר. פי. ג'י ורימונים. היו ארבעה שנכנסו לחלץ. אחד בן בנימין שמעוני בליין במסיבה, לקח קבוצת ילדים, פרק אותם וחזר להציל עוד ובמארב נרצח. היו עוד שני שוטרים שאני מכיר כי היינו שוטרים פעם ביחד, איציק (בזוקה) בוזוקשווילי וג'יי.אר דווידוב שנכנסו להציל ונהרגו כל אחד בתורו. מה שהציל אותי היא ההכרות העמוקה שלי עם השטח".
המזל בהחלט שיחק לעוז, כי הכדורים שרקו מסביבו ופספסו. למרות שהיה ברשותו אקדח, היתה לו רק מחסנית אחת והוא השתמש כבר במספר כדורים לירות לעבר המחבלים.
כששואלים אותו האם הוא לא תהה באותן שעות מטורפות, היכן היה הצבא? הוא עונה: "חשבתי שהצבא יגיע עוד מעט אבל ראיתי גופות של חיילים ושוטרים שהגיעו למקום אבל ירו בהם. היו כוחות שלא ידעו שיש מסיבה והם היו בדרך לקיבוצים וליישובים כי רצו לחלץ את בני הערובה שם. התנהל קרב והיו מארבים רבים באזור המסיבה. המחבלים הרגו הרבה מאוד כוחות".
בכל פעם שנכנס לטנדר לאחר שהוריד עוד קבוצה במושב, הוא נסע כשברקע רעש בלתי פוסק של יריות, רקטות, אזעקות, מסביב אש ותמרות עשן. הסכנה היתה מוחשית וברורה. האזור כולו נראה כמו סצינה מתוך סרט מלחמה, מכוניות מפוייחות, גופות על הארץ, תוהו ובוהו שלם. אבל לעוז היה ברור שלבית הוא חוזר רק לאחר שהוא מגיע לכל אחד מהמיקומים שנשלחו אליו והוא מחלץ את הצעירים שתקועים שם.
עוז אגב, מתעקש לקרוא להם: ילדים, למרות שרובם היו בני 24-27. (הצעיר ביותר היה בן 17 והמבוגר ביותר בן 32), בשבילו הוא אומר, הם ילדים או ליתר דיוק, הילדים שלו.
הילדים האלו היו בטוחים שעוז הוא איש יחידה מובחרת שהופקד להציל אותם, היה להם קשה להבין שהוא מינה את עצמו לתפקיד. "אחת הבנות אומרת לי: תגיד לי מי אתה? אמרתי לה: אני סתם מושבניק שבאתי לחלץ אתכם. היא אומרת לי: לא, לא, לא יכול להיות. אתה בטוח? איזה איש מיוחד, איזה סוכן שב"כ או משהו…".
"אין פה אף אחד" היא אמרה לו. "אנחנו כמה שעות תקועות פה. אין פה אף אחד. אתה היחידי שהגיע".
באותו היום, עוז הפך למלאך המושיע, ככה אגב הם גם קוראים לו, מלאך ללא כנפיים אבל עם טנדר לבן ששמו עבר בין בלייני המסיבה ובין הורים וקרובי משפחה מבוהלים שנאחזו בו, בסיכוי היחידי שלהם להנצל.
"כל אותן שעות חשבתי שיש כוחות, לא ידעתי שאין. ידעתי שבשטח המסיבה אין אף אחד, רק מחבלים" הוא אומר. "שמעתי כל היום יריות מכל כיוונים ופתאום טיל. אני רואה עשן ואש בוערת וידעתי שיש ילדים שם. בגלל המיקומים שהיו לי, לא פספסתי אף אחד, הגעתי לכולם. אבל לא תמיד הגעתי כשהם היו בחיים. עד שהגעתי כבר הרגו אותם או שבאתי לאסוף עשרה ונשארו רק שישה".
אחד ההורים שבנו חיכה לחילוץ הגיע לשטח המסיבה עם רכב אדום. "שאלתי אותו: מה אתה עושה פה? והוא סיפר לי, יש לי בן יחיד, אני לא יוצא מפה בלעדיו".
עוז נשנק. מולו עמד אדם מבוגר שלא היה לו מה להפסיד. הוא הבטיח לו שאם בנו נמצא שם, הוא יוציא אותו משטח המסיבה ויחזיר אותו. האיש נתן לעוז את המיקום של בנו ועוז נסע. הוא אסף קבוצת ניצולים ומיהר לצאת מהאזור ובחזרה לנקודה בה המתין האיש. "כשחזרתי לכיוון שלו, פתאום מישהו קפץ מהארגז של הטנדר שלי ורץ לכיוון שלו וחיבק אותו". הבן נמצא.
אבל לא לכל הסיפורים היה סוף טוב. לעוז קשה כשהוא נזכר באם שהתחננה שימצא ויחלץ את בנה. היא מסרה לו את שמו ומיקומו אך עוז גילה ששמו נמצא ברשימה של אלו שנהרגו, הוא לא ידע איך לספר זאת לאם. בסרט נערך בין השניים מפגש מרגש במיוחד. האם מרגיעה ומנחמת אותו שזו לא אשמתו. הוא עשה כל שיכל לעשות.
אחרי שסיים להציל צעירים מהנובה ולעזור לכוחות הביטוחים, עוז המשיך עם שירות מילואים שהסתיים רק לאחר שנה. "אחר כך הקמנו גדוד חדש שמאבטח את כל האזור.
הילדים שחילצתי פתחו קבוצת ווטסאפ וכל 120 הילדים נמצאים בקבוצת ווטסאפ ואני ואשתי גם בקבוצה. הם עורכים מפגשים משותפים, אני הייתי אצלהם והם היו בבית שלי. הם הילדים שלי. הם חמודים, יפים, חכמים. מסכנים הלכו למסיבה לבלות וטבחו בהם היו ביניהם שהיו תקועים עשר שעות וחיכו שיחלצו אותם".
כששואלים אותו איך חייו השתנו בעקבות ה-7 באוקטובר הוא עונה, "קודם כל, אין ספק שאלו לא אותם חיים הכל השתנה. יש תמונות קשות שלא עוזבות אותי, כאב על אלו שלא הספקתי להגיע אליהם. יש לי כאב ענק על חברים שלי גם מכוחות הביטחון וגם מהכוננות שנהרגו וחיילים וילדים של חברים שהיו במסיבה, קרובת משפחה שלי נרצחה בבסיס ולצד הכאב הזה יש שני דברים חשובים: החיים שהצלתי והמון תקווה שהם יתחתנו ויקימו משפחות ויש גאווה להיות שייך לעם היהודי. אני מסביר לכולם שאולי המדינה לא תיפקדה אותו היום, אבל העם תיפקד בגבורה. באופקים, האחים למשפחת גורי יצאו להלחם במחבלים ונהרגו. גם ממשפחת סעיד יצאו להלחם עם סכין, אחד נהרג ואחד ניצל. יש אבא ובן מאופקים, משה ואליעד אוחיון יצאו לטפל בפצועים ושניהם נהרגו. אני אומר איפה תראי בעולם אנשים שהולכים להציל אנשים מבלי שהם מכירים אותם בכלל? זה עם שאפשר להתגאות בו. איזה עם סגולה אנחנו".
לאחר שהגיע ללוס אנג'לס לכבוד הקרנת הסרט בסבן, ביקש הרב ברון מד"ר זהבה ודני ישראלי לארח את עוז. זהבה בתורה, התחילה לארגן עבורו הרצאות בפורומים שונים ובערים ברחבי ארה"ב. היתה הרצאה במרכז שפר של ה-IAC בוודלנד הילס, הרצאה באורנג' קאונטי, ניו ג'רזי, אורלנדו, טמפה, מיאמי ולאס וגאס. בכל מקום אנשים הקשיבו לסיפורו של עוז מרותקים כולם. לא משנה כמה פעמים הוא סיפר את סיפורו, נראה שתמיד הוא חי את אותם רגעים. זה לא פשוט, אבל הוא מרגיש שליחות. הוא שרד את היום הזה כדי לספר כך שהעולם ידע ולא ישכח. הוא נוגע ללב בכנותו ומעורר הערצה בזכות אומץ ליבו.
בשנה הקרובה נראה שהשם עוז הולך להיות פופולארי מאוד בקרב תינוקות שיוולדו בארץ. "גם כשאני פה בארה"ב ממשיכים להזמין אותי לבריתות" הוא מספר. "הוזמנתי להיות סנדק בברית של אנשים שאני לא מכיר. הסבתא אמרה לי, 'אני רוצה שהנכד שלי יגדל על הערכים שלך'. קיבלתי טלפונים מאמהות שעומדות ללדת והן אומרות לי: אתה מוזמן כי אנו קוראות לילד עוז".
הילדים החדשים שלו, גם כבר מתכננים שעוז יקח חלק פעיל בחתונה שלהם. יש כאלו שהודיעו לו שהוא יצטרך לעמוד עם ההורים שלהם לקבל את האורחים וחלקם גם מתכננים לקרוא לילדם עוז. בשנים הקרובות, הוא יוזמן להרבה מאוד שמחות משפחתיות.
אחד הדברים שהוא גאה בהם במיוחד הוא הקשר שנוצר בין "הילדים שלו". "חלקם לא הכירו אחד את השני לפני ה-7 באוקטובר והם הפכו להיות אחים וזה מאוד מרגש אותי. אני רואה הרבה תקווה בילדים האלו. כשקשה לי או להם אנו כותבים באופן יומיומי בקבוצת הווטסאפ ואנו תומכים אחד בשני. יש לי ארבע בנות ו-120 ילדים חדשים שזכיתי בהם".
על מעשה הגבורה שלו, הוענק לדוידיאן במאי השנה אות יו"ר לשכת עורכי הדין (הוא בעל תואר שני במשפטים מהמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט) ובאוקטובר הוכרז כי יוענק לו אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית.
הסרט "הרשימה של עוז" ממחיש אולי יותר מכל את הקוטביות העצומה בין הטוב והרע. בין הגבר שיוצא להציל חיים בכל מחיר והגברים שיוצאים לרצוח כל מי שבדרכם ולא משנה מי הם, ילדים, נשים, זקנים וטף. אף אחד מהם לא מכיר את הקורבנות ואין להם שום קשר אישי אליהם. אנשי חמאס ואזרחים פלסטינים ביצעו זוועות שקשה להעלות על הדעת באזרחים רק בגלל שהם ישראלים ועוז יצא להציל אותם בגלל שהם בני אדם בראש ובראשונה ושנית בגלל שהם האחים שלו, בני עמו.
