סרט הגמר של בית הספר לקולנוע מעלה בירושלים – 'ילדה מס' 60427' של הבימאית שולמית ליפשיץ, 33, והאנימטור אוריאל ברקוביץ, 38, זכה בפרס הדרמה הטובה ביותר בתחרות פרסי באפטא (תחרות האוסקר הבריטי). זהו אחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום סרטי הגמר הסטודנטיאליים. הסרט, המשלב דרמה ואנימציה, מבוסס על זיכרונותיה של הבמאית כנכדה של ניצולת שואה, שתיעדה את חייה ביומן אישי במהלך השואה.
הסרט הקצר עוקב אחר סיפורה של ילדה בכיתה ה' בתחילת שנות התשעים, המגיעה לבית סבתה כדי לבלות שם חלק מהחופש הגדול. היא מגלה שם מחברת נסתרת שבה מגוללת הסבתא את סיפורה באושוויץ, כולל מותה המחריד של אחותה, אחות שהיא מעולם לא הזכירה באוזני ילדיה או נכדיה. הילדה, שמגלמת תהילה ליפשיץ אוצרת את הסוד בקרבה, והחופשה הישראלית שעוברת עליה מתובלת בלא מעט מראות שואה ורגעי חרדה, המוצגים בסרט בעזרת אנימציה.
סביה וסבותיה של ליפשיץ היו ניצולי שואה ומכאן ההשראה לתסריט. בראיון שנתנה למקור ראשון היא סיפרה: "היו אצלנו תסמיני דור שני ושלישי קיצוניים שכללו המון בדיחות שחורות. חשבנו שזה נורמלי, שכל המשפחות ככה, ורק עם השנים התברר לי שממש לא, ושחווינו דברים מוזרים. למשל, סבתא מצד אבא, בכל בית חדש שהיא עברה אליו, הייתה מכניסה את כל הילדים לבוידעם, סוגרת, בודקת שאפשר להתחבא ורק אז נרגעת. סבתא מצד אמא, שפרה בליצקי לבית רייזמן, הייתה צועקת מתוך שינה. היא הייתה עוטפת ומחבקת, אבל זה היה יותר מדי, משהו לא נראה נכון, לא טבעי. לא היה לי נוח לחבק אותה ולא הבנתי למה, חשתי רגשות אשמה על כך. כשהיא נפטרה הייתי בכיתה ה', ובשבעה מצאנו את המחברת שלה בבוידעם. היא כתבה אותה ביידיש ב־1946, אחרי אושוויץ, כשהייתה במחנה פליטים באיטליה. היא כתבה בעיקר כדי לעבד לעצמה את האירועים, שהיא לא דיברה עליהם מעולם ולא סיפרה עליהם לאף אחד. הם היו דור חלוצי, שדיבר רק על ציונות, בלי מילה על השואה".
ליפשיץ מספרת שהשואה ליוותה אותה כל חייה, כולל בדיחות שחורות על התקופה השחורה בהיסטוריה.
"סבא שלי תרגם את המחברת לעברית, ואז פשוט נתנו לי לקרוא אותה. זה היה קשה והשפיע עליי מאוד. ההורים שלי מהממים וכמובן תמיד רצו בטובתי, אבל בתור דור שני גם להם לא ממש היו פילטרים. אפשר להבין, כי הם בעצמם כל כך עמוק בחוויה, שהם לא מצנזרים. בסלון שלהם יש מדף ספרי שואה שמרחף מעל הכול, משהו סימבולי מאוד, יום אחד הוא יקרוס על כולנו. אז הנגישות לספרות שואה הייתה מיידית. ילדה, רוצה לקרוא ק' צטניק? אין בעיה".
המועמדות לבאפט"א הגיעה להם בהפתעה גמורה הם מספרים. מנהלי התחרות פנו לבית הספר לקולנוע וביקשו מהם לקבל את הסרטים הטובים ביותר ומעלה בחרו לשלוח את הסרט הזה. בנימוקי השופטים לבחירת הסרט הישראלי בפרס נאמר כי מדובר בסרט עמוק, ואמוציונאלי המביא לידי ביטוי אומנותי יוצא דופן את חוויות הדור השלישי של ניצולי השואה.
מנהלת "מעלה", נטע אריאל, בירכה את הזוכים: "שמחים על נקודת ציון נוספת המוכיחה את איכותו של בי"ס מעלה ושל הדור הצעיר בקולנוע הישראל.
צילומים: בה"ס מעלה
