ניצולת השואה אווה פרלמן התארחה במרכז שפר של ה-IAC ביום השואה לאירוע "זיכרון בסלון". פרלמן, 93, נולדה בשנת 1932 בגרמניה להורים יהודים. המשפחה גרה בברלין היכן שאביה, רודולף גוטמן עבד כעו"ד פטנטים ואמה, שרלוט גוטמן למדה בבית ספר לרפואה. כשהיטלר עלה לשלטון ואנשי מקצוע יהודים החלו להתמודד עם אתגרים הולכים וגוברים, קולגה של אביה, מונסייה פלאסרוד, הציע לו עבודה בפריז.
"לאבא שלי הייתה הזדמנות, והייתה לו גם החוכמה לנצל אותה," סיפרה פרלמן.
היא ואִמה נשארו בגרמניה עד סוף שנת 1933, אז נאסרה כניסתם של כל הסטודנטים היהודים לאוניברסיטה. השניים הצטרפו לאביה ולפליטים רבים אחרים במתחם דירות בפריז. כדי להתחמק מהנאצים, משפחת גוטמן נדדה במשך שנים ברחבי צרפת.
פרלמן ושני אחיה נדחו מבתי הארחה רבים, משום שילדים רבים אחרים גם הם הסתתרו. בשנת 1942, פגשו הוריה אישה בשם מאדאם מנטונֶה, שאִפשרה לשלושת הילדים להתגורר בביתה שבעיירה אוטרנס שבצרפת. הפרידה מההורים בגיל כה צעיר הייתה קשה, אך עם התגברות האנטישמיות, התאחדה המשפחה והסתתרה בבית של זוג מאוטרנס – משפחת ראבו.
"הם סיכנו את חייהם בכך שלקחו אותנו אליהם, גם אם אבא שלי שילם שכר דירה," אמרה על מונסייה ומאדאם ראבו. "אם הגרמנים היו באים ומגלים שיהודים נמצאים בביתם, הם היו הורגים אותנו ואתם, ושורפים את הבית."
הפחד היה נוכח תמיד בתקופה שבה שהו אצל משפחת ראבו. המשפחה התחבאה ביער סמוך בכל פעם שהם הוזהרו שהנאצים בסביבה. "עד היום הזה אני לא יכולה להיות ביער לבדי" סיפרה פרלמן. "מוך חשש שאמצא גופה בגלל שזה מה שקרה לאחר המלחמה. הנאצים נכנסו לכל היערות וחיפשו אחר אנשים שהסתתרו שם וירו בהם במקום".
מטוסים גרמניים הפציצו את האזור ביולי 1944, מה שגרם לרודולף גוטמן להתגייס למחתרת הצרפתית; הוא החליט שאם נגזר עליו למות, זה יהיה עם נשק ביד.
יום אחד, בעודו נלחם הרחק מהבית, נכנסו שני נאצים לביתם של משפחת ראבו ודרשו מזון ומקום לינה. הקצינים ומשפחת גוטמן ישנו תחת אותה קורת גג במשך שבועיים. שארלוט גוטמן לא ישנה כלל כי פחדה שבעלה יחזור והקצינים יגלו שהם יהודים.
"אם הם ידעו או לא – לעולם לא נדע, אבל כך או כך זה היה נס שלא קרה לנו כלום," אמרה פרלמן. "אמא שלי הייתה מאוד חזקה ואמיצה, והיא גיבורת הסיפור שלי."
זמן קצר לאחר שהקצינים עזבו את הבית, קיבלה שארלוט גוטמן מכתב המודיע שבעלה חי, אך זקוק לה שתביא לו בגדים אזרחיים בדחיפות. במהלך מסעה אליו, מערכת הבלמים במכוניתה התקלקלה.
"למזלנו, בחסדי שמיים, היה להם תאונת דרכים שהצילה את חייהם," אמרה פרלמן. "אני לא יכולה לחשוב על זה אחרת."
מכיוון שהתאונה גרמה לפציעתה של שארלוט גוטמן ומנעה ממנה להמשיך בדרכה, היא הצליחה להתחמק מהצבא הגרמני שחיסל כפר סמוך ואת תושביו. במקום זאת, בעלה מצא אותה בצד הדרך – והמשפחה הצליחה להתאחד שוב.
פרלמן סיפרה שלאחר מלחמת העולם השנייה היא חשה שנאה לכל דבר גרמני. עם השנים הצליחה להשקיט את השנאה ולחזק את אמונתה באלוהים.
"הוא נתן לנו בחירה: לעשות רע או לעשות טוב," אמרה. "הוא לא אחראי למעשים של בני האדם."
היא מזכירה לעצמה את הדברים האלה גם כיום, כאשר נכדתה וניניה החיים בישראל מתמודדים עם אותה אנטישמיות שממנה ניסו הוריה להגן עליה לפני שמונים שנה.
עד היום מקפידה פרלמן לדבר בפני תלמידים, מעודדת אותם להילחם באי סובלנות ולהשתתף במצעד החיים.
"השליחות שלי היא לדבר, לספר את הסיפור שלי," אמרה.
