בצהרי יום ראשון, עמדו מספר עשרות אנשים, אוחזים בדגלי איראן, ארה"ב וישראל ושלטים שקראו לסוף משטר האייתולות.
"מונרכיה באיראן" קרא אחד מהם ברמקול והשאר חזרו אחריו במקהלה בפרסית.
"הרפובליקה האיסלמית טרוריסטית" קראה בחורה במכנסי ג'ינס קצרות וחולצה שחורה עם דמותו של השאה המנוח והכתובת: "אני עומדת עם המלך רזא פהלווי". עשרות קולות חזרו אחריה בצייתנות.
הם עמדו בחזית הבניין הפדרלי באזור ווסטווד המוכר בכינויו: טהרנג'לס בגלל ריבוי האוכלוסיה האיראנית הגרה באזור. על שדרות ווילשיר צפצפו כלי רכב חולפים לאות הזדהות.
חלקם נולדו באיראן והיגרו לארה"ב לפני מספר שנים, חלקם נולדו בארה"ב להורים איראנים. כמעט כולם נולדו למשפחות מוסלמיות אבל כשאני שואלת אותם אם הם מוסלמים, הם ממהרים להדגיש שהם לא ממש רואים את עצמם כמוסלמים, למרות שזו הדת אליה נולדו.
אם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מזדמן למקום, הוא בטח היה מתרגש מכמות האהבה שהיו מרעיפים עליו ומקבל תמריץ לחזור לארץ ולהמשיך את המלחמה שהסתיימה לדעתם בטרם עת.
"מאיזה עיתון את?" שואל אחד הגברים לבוש בחולצה עם דמותו של הנסיך הגולה רזא כורש עלי פהלווי. "מעיתון ישראלי? אז תגידי לביבי – תסיים את העבודה, אנחנו מאחוריך!"
הבחורה במכנסיים הקצרות, היא ניושה שיראזי שעזבה את איראן לפני 13 שנים. "כשהייתי ילדה בבית הספר באיראן לימדו אותנו להגיד: מוות לישראל ומוות לארה"ב" אבל לנו לא היתה בעיה עם ישראל והיהודים. לא ידענו אפילו מה אנחנו אומרים. כאן בארה"ב הכרתי יהודים ורכשתי הרבה חברים טובים בעיקר מאז ה-7 באוקטובר. יש לי משפחה וחברים באיראן והמלחמה מלחיצה אותם אבל הם לא רצו שהמלחמה תסתיים. הם תומכים בישראל לחלוטין. המצחיק הוא שהם סומכים על ישראל יותר מאשר על איראן ורוצים לראות את המשטר נופל".
שיראזי מאמינה ש-95% מהאיראנים באיראן מייחלים לנפילת הרפובליקה האיסלמית. "והנותרים שלא רוצים שהמשטר יפול, יש להם קשר למשטר והם מרוויחים ונהנים ממנו".
פארזאן סיידי נולד במיאמי להורים גולים מאיראן. הוא מחזיק שני דגלים ענקיים על תורן אחד ארוך ועליהם תמונה של השאה האיראני, אביו והדפס של דגל איראן וישראל על בד אחד.
סיידי הוא מעריץ נלהב של בית המלוכה ומייחל לשוב המונרכיה לאיראן. בעמוד האינסטגרם שלו מתחת לשמו כתוב: 'חייל של הוד מלכותו רזא שאה השני'. הוריו עברו לארה"ב לפני המהפכה ואחרי חמש שנים שבו לבקר שם את המשפחה. "בדיוק פרצה מלחמת איראן-עירק ולא נתנו לנו לעזוב, לקחו לנו את הדרכונים ונשארנו באיראן בעל כורחנו חמש שנים".
"מאיזה עיתון את?" שואל אחד הגברים לבוש בחולצה עם דמותו של הנסיך הגולה רזא כורש עלי פהלווי. "מעיתון ישראלי? אז תגידי לביבי – תסיים את העבודה, אנחנו מאחוריך!"
ברגע שיכלו, הם עלו על מטוס ושבו לארה"ב. "המשפחה שלי תמיד היתה פעילה ותמכה בבית המלוכה של פהלווי. אנו מרגישים שכל העולם בגד בשאה של איראן" הוא אומר. "בעשר השנים האחרונות אני תומך בקהילה הישראלית והפרסית ומביא מסר של שלום שכולנו צריכים להתאחד. יש לנו אוייב משותף – הרפובליקה האסלאמית".
סיידי אומר שהוא בחלקו מוסלמי, יהודי, נוצרי וזורואסטרי (העדה העתיקה שחיה בפרס עוד לפני האסלאם). בהמשך אפגש עם עוד איראנים שנולדו למשפחות מוסלמיות אך מגדירים עצמם כזורואסטרים, אבל על זה עוד בהמשך.
בינתיים, סיידי מתחיל לספר כיצד לאיראנים מעולם לא היתה בעיה עם ישראל, נהפוך הוא. הבעיה התחילה עם המהפכה האיראנית ב-1979. "כשהשאה היה בשלטון, המזרח התיכון היה בטוח. איראן היתה בת ברית מרכזית של ישראל וארה"ב, אך לצערנו היתה בגידה מצד הנשיא קרטר מה שהוביל למהפכה" אומר סיידי. "מאז מחאת מהסא אמיני, משמרות המהפכה האסלאמית ניסו לגנוב את המחאה ולהציג עצמם כמי שמובילים את הרפורמה, יחד עם משפחת זנג'אני שהיא המשפחה הכי עשירה באיראן. הם ניסו להחזיר את הרפובליקה הרפורמיסטית ולהישאר בשלטון. הם ארגון הטרור הגדול ביותר בעולם – הזרוע שמאחורי חמאס, דאעש, חיזבאללה והטאליבן. הם תומכים בטרור כבר יותר מארבעים שנה ומאז שהם בשלטון העולם פשוט מתדרדר".
משפחתו של סיידי שומרת על קשר עם בני משפחה וחברים שנותרו בטהרן. אלו סיפרו להם כיצד צה"ל שלח התראות לאזרחים וביקש מהם להתפנות בכל פעם לפני שהפגיז. "ישראל תוקפת בצורה מאוד מדוייקת את ראשי המשטר, אך לעומת זאת משמרות המהפכה תוקפות את ישראל במכוון באזורים אזרחיים. צריך להבין, הרפובליקה האסלאמית היא שלטון זר, הם לא איראנים ומעולם לא ראינו בהם איראנים, הם קבוצת טרור שמאיימת למחוק את ישראל מהמפה כבר 46 שנה. אתם חיים בפחד תמידי והעולם מלא שנאה כלפיכם מאז השואה ועד היום אבל כל מה שעשיתם זה רק להגן על עצמכם ולעזור לעולם להלחם בטרור".
רוב חבריו של פרשיד, אלו שנותרו באיראן ואלו שגרים בארה"ב, תומכים במלחמה והמשכה. "הם מבינים שישראל לא נלחמת נגד העם האיראני אלא נגד המשטר ומאוד מודים לישראל על כך".
סיידי אומר שלמרות שהאיראנים מודים לישראל על העזרה בהפלת השלטון הנודע לשמצה, הם אינם מעוניינים בעזרה מבחוץ בבחירת ממשל חדש. "אני תומך במונרכיה פהלוויסטית, אבל מה שעם יחליט זה מה שיהיה, העיקר שהמשטר האסלאמי יעלם כליל ויעמוד לדין. אנחנו רוצים שארה"ב תפסיק לזרוק לאיראן חבל הצלה, שממשלות העולם יפסיקו לממן אותם ולתמוך בהם, שיפסיקו לתת להם גב. המשטר הזה הוא טרור טהור".
פרשיד שביקש לא להזדהות בשמו המלא, לא הכיר יהודים עד שלא עבר לארה"ב. הוא נולד ב-1989, עשר שנים לאחר פרוץ המהפכה והנהירה הגדולה של יהודים רבים מחוץ למדינה. "כשאתה גדל באיראן תחת המשטר האסלאמי, עושים לך שטיפת מוח. אבל כשאתה יוצא מהמנטליות הזו ונחשף לפרספקטיבות שונות, אתה מתחיל להבין שדברים הם לא כמו שסיפרו לך. לדעתי היום, רוב האיראנים רואים בישראלים וביהודים את בעלי הברית הקרובים ביותר שלנו".
פרשיד גדל באיראן עד גיל 18 אז עבר לארה"ב. כילד הוא מספר, שמע סיפורים על כך ש"ישראל מסוכנת והציונים רעים. אבל בעצם הם הקרינו על אחרים מה שהם בעצמם. לי לא יצא להכיר יהודים כי נותרו מעט מאוד יהודים באיראן לאחר המפכה, אבל עדיין רוב האיראנים לא קונים את הסיפורים שהם מספרים להם על ישראל. הם יודעים שהישראלים הם החברים שלנו – הרבה יותר מכל מדינה שכנה לאיראן. ככל שהכרתי יותר יהודים וישראלים, השתנתי והבנתי שהם באמת החברים שלנו, הם וממשלת ישראל".
רוב חבריו של פרשיד, אלו שנותרו באיראן ואלו שגרים בארה"ב, תומכים במלחמה והמשכה. "הם מבינים שישראל לא נלחמת נגד העם האיראני אלא נגד המשטר ומאוד מודים לישראל על כך".
"אמרו לנו שהישראלים רעים ושאסור לנו להיות בקשר אתם. לא האמנתי לזה וגם המשפחה שלי לא. היו לנו הרבה חברים יהודים, גם ארמנים ובהאיים.
מנאז דוסטי עבדה בתקשורת באיראן ברדיו ובטלוויזיה עד שעברה לארה"ב לפני כעשר שנים. להפגנה נגד ממשלת המהפכה או אם תרצו, עצרת התמיכה בישראל היא מגיעה עם הכלבה שלה לוסי. באיראן היא אומרת, היא לא היתה מעיזה לצאת עם כלב לרחוב.
"על פי האסלאם כלבים נחשבים לא טהורים. הוציאו חוק שאם אתה יוצא עם כלב, אפשר לעצור אותך ולהשליך אותך לכלא. המצב ממש לא טוב. שמעתי שהם תופסים כלבים, הורגים אותם ומוכרים את הבשר שלהם לסין. הם אנשים חולים, לא בני אדם".
דוסטי גרה באורנג' קאונטי, מחוז הסמוך ללוס אנג'לס. לפני חודש, חברה שלה נסעה בחזרה לאיראן לבקר את המשפחה, היא נעצרה ונזרקה לכלא באשמה שהיא תומכת בישראל. "היא בכלל מוסלמית ולא פעילה כמוני. היא אף פעם לא כתבה שום דבר במדיה החברתית, אבל באיראן אפשר לעצור אותך בלי שום סיבה, להכניס אותך לכלא ולאנוס אותך, הם עושים את זה גם לנשים וגם לגברים. אני בטוחה שגם אותה אנסו".
דוסטי אומרת שבמשך כל חייה באיראן המשטר היא קיבלה שטיפת מח אינטנסיבית ש"ישראל היא השטן".
"אמרו לנו שהישראלים רעים ושאסור לנו להיות בקשר אתם. לא האמנתי לזה וגם המשפחה שלי לא. היו לנו הרבה חברים יהודים, גם ארמנים ובהאיים.
לאחר שהוכרז על הפסקת אש, רבים מחבריה ובני משפחתה של דוסטי באיראן היו מאוכזבים קשות. כולם נאחזו בתקווה שהמלחמה תביא סופסוף לנפילת המשטר השנוא ולשינוי שהם מייחלים לו מאז עלייתו של אייתולה חומייני לשלטון. "מייד לאחר שהמלחמה נפסקה, השלטון חזר לעצור ולהרוג עוד אנשים, אם המשטר ישאר ולא ייפול, הם ימשיכו בתוכנית הגרעין. הם הרי עדיין רוצים להשמיד את ישראל, הם פנאטים".
לדוסטי אב בן 90 שעדיין גר באיראן ולא יכול לעזוב. אמה נפטרה לפני שנים ועם כל הרצון להיות שם לצד אביה החולה, היא יודעת שלעולם לא תוכל לחזור, במיוחד לאור פעילותה נגד ממשלת הרפובליקה האסלאמית.
מהסא אמיני, בת ה-22 הפכה לסמל באיראן לאחר שנעצרה בטהרן בספטמבר 2022 על ידי סיירת ההדרכה של משטרת הצניעות, בטענה שלא חבשה את החיג'אב כנדרש. זמן קצר לאחר מעצרה היא התמוטטה ונכנסה לתרדמת, ולאחר יומיים נפטרה בבית החולים. משפחתה ועדי ראייה טענו כי הוכתה קשות במהלך המעצר, וסבלה מפגיעות חמורות בראש ובגוף.
מותה עורר גל הפגנות רחב היקף באיראן ומחוצה לה, תחת הסיסמה "אישה, חיים, חירות" ("זאן, זנדֶגִי, אזאדי"). ההפגנות דוכאו באלימות על ידי כוחות הביטחון, אך סימנו נקודת שיא בהתנגדות העממית למשטר האייתולות ולכפיית חוקי הצניעות.
ההאשטאג #MahsaAmini הפך לוויראלי ברשתות החברתיות, והוביל להתגייסות עולמית. באוקטובר 2023 זכתה אמיני ותנועת המחאה בפרס סחרוב לחופש המחשבה של הפרלמנט האירופי.
לאחר מותה, עשרות אלפי איראנים – רבים מהם סטודנטים ונשים צעירות – יצאו לרחובות בגל חסר תקדים של מחאה נגד המשטר האסלאמי. למעלה מ-20,000 איש נעצרו בעקבות ההפגנות ורבים מהם הוחזקו ללא משפט, עברו עינויים, בידוד והודאות בכפייה. סטודנטים היו מטרה עיקרית – חלקם סולקו מהלימודים, אחרים נכלאו, ורבים דיווחו על התעללות במעצר. יותר מ-500 מפגינים נהרגו, ביניהם עשרות ילדים ובני נוער. מספר מפגינים הוצאו להורג לאחר משפטי ראווה, הבולטים שבהם: מוחסן שכארי בן ה-23 שהוצא להורג ב-2022 ומג'ידראזה רחנברד – שהוצא להורג בפומבי ימים ספורים לאחר מכן. עשרות נוספים נידונו למוות או עדיין ממתינים להוצאה להורג.
באוניברסיטת שריף, סטודנטים נלכדו, הוכו ונעצרו והפיקוח בקמפוסים הוחרף. סטודנטים מפגינים קיבלו עונשים אקדמיים ואף איומים בגיוס בכפיה. רבים מהפעילים ברחו מאיראן או ירדו למחתרת. משפחות של קורבנות סבלו מאיומים, מעצרים ומעקב, במיוחד במהלך אזכרות לקרוביהן. ביקור בקבר, פוסט ברשתות החברתיות או ראיון לתקשורת- הובילו למעצר נוסף.
"הלכתי לתיכון בוורלי הילס היי ולומדים שם הרבה יהודים. מעולם לא היתה לי בעיה אתם. מצחיק אותי לראות אנשים יוצאים להפגנות בעד איראן ונגד ישראל. הם טוענים שישראל מתקיפה אזרחים חפים מפשע באיראן ושהיא צריכה להפסיק את המלחמה. לא מאמינה שמישהו מהאנשים האלו אי פעם דיבר עם איראני. אין להם מושג על מה הם מדברים. אנחנו האיראנים מודים לישראל בשם המשפחות שלנו שעדיין שם".
זו הסיבה גם שהאיראנים שייחלו כל כך לנפילת הרפובליקה האסלאמית הבינו שהם לבד לא יוכלו לעשות את זה. ההשלכות של היציאה לרחובות היו קשות לא רק להם אלא עבור משפחותיהם. המלחמה עם ישראל סימנה צומת דרכים, הזדמנות לשינוי, לנפילת הממשל. וגם אם משמעות הדבר פגיעה בביתם במדינה בה הממשלה לא תשלם להם על הנזקים, הם היו מוכנים לשאת הפסדים כספיים, כל עוד יוכלו לחיות ללא פחד במדינתם.
אפשר להניח כמובן שמי שמגיע לעצרת נגד הממשל האיראני, מן הסתם תומך בישראל ובהמשך המלחמה. כל פצצה שנופלת על איראן מקרבת מבחינתם את סוף המשטר המדכא האחראי על רציחתם וכליאתם של אזרחים רבים שכל חטאם היה שביקשו את החלפת השלטון או יצאו לרחוב ללא חיג'אב. אבל איך מרגישים אחרים לגבי המלחמה? צעירים שלא זוכרים את ימי שלטונו של השאה הפרסי שהדור המבוגר מתרפק עליו בגעגועים.
לא הרחק משם בג'ורדן מרקט על שדרות ווסטווד, אני פוגשת את יסמין רוסטמי בין מדפי התבלינים הפרסיים. רוסטמי, 33, נולדה בלוס אנג'לס להורים איראנים-מוסלמים. היא מעולם לא ביקרה באיראן אך מדברת פרסית שוטפת כמו רוב ילדי האיראנים שגרים באל איי. "יש לנו משפחה וחברים בטהרן ואנו כל הזמן בקשר אתם. ברור שאנחנו מאוד מודאגים אבל גם מלאי תקווה. כל מי שאנחנו מדברים אתו באיראן רצה שהמלחמה תמשך. אני לא כל כך מבינה את טראמפ שהוא עצר אותה עכשיו. למה? סופסוף היה לאיראנים סיכוי לעתיד טוב יותר."
לרוסטמי חברים יהודים, איראנים ואמריקאים. "הלכתי לתיכון בוורלי הילס היי ולומדים שם הרבה יהודים. מעולם לא היתה לי בעיה אתם. מצחיק אותי לראות אנשים יוצאים להפגנות בעד איראן ונגד ישראל. הם טוענים שישראל מתקיפה אזרחים חפים מפשע באיראן ושהיא צריכה להפסיק את המלחמה. לא מאמינה שמישהו מהאנשים האלו אי פעם דיבר עם איראני. אין להם מושג על מה הם מדברים. אנחנו האיראנים מודים לישראל בשם המשפחות שלנו שעדיין שם".
לנייט פרידמן, 27 בעל ערוץ יוטיוב עם למעלה מ-200 אלף עוקבים, יצא לראיין כמה מאלו שיוצאים להפגנות בעד זכותה של איראן לנשק גרעיני. כן, יש הזויים כאלו בארה"ב.
אחד מהם עמד בהפגנה שנערכה לאחרונה בניו יורק עם שלט גדול בכתב יד עם הכיתוב: "אני עומד לצד איראן". הגבר האמריקאי בשנות ה-70 לחייו, אמר לפרידמן שהוא מייצג את "ותיקי המלחמה למען שלום". "אנחנו מתנגדים להריגת חפים מפשע בפלסטין," אמר האיש. "נתניהו האריך את המלחמה תוך העמדת פנים של משא ומתן לשלום. עכשיו ישראל תקפה את איראן ללא כל פרובוקציה, בתואנה שיש להם נשק גרעיני. הם מדברים על הנשק הזה כבר 25 שנה. איראן לעולם לא הייתה רוצה להפעיל פצצה גרעינית נגד אמריקה."
יום לאחר העצרת נכנסתי לסניף בנק אוף אמריקה באנסינו. התג שעל הג'קט של הבנקאית נשא את השם: מאהשיד. שאלתי אם תסכים להתראיין.
מושגן כרימי, 23, סטודנטית באוניברסיטת יו.סי.אל.איי בה התקיימו הפגנות סטודנטים רבות משתתפים נגד ישראל, אומרת שהיא לא שמעה על איראנים מוסלמים או יהודים בהפגנות האלו. "מי שאינו איראני חושב אולי שאיראנים מוסלמים אוטומטית שונאים את ישראל. יצא לי לדבר עם סטודנטים שהשתתפו בהפגנות האלו וקיבלו גם כסף עליהן והבורות שהם הפגינו לגבי המצב במזרח התיכון היתה מדהימה. לא מבינה בכלל איך הם התקבלו לאוניברסיטה".
הוריה של כרימי היגרו לארה"ב לפני למעלה מ-30 שנה עם שני אחיה הגדולים. באיראן הם סבלו מדיכוי ורדיפה במשך שנים. אביה אף נעצר פעם בחשד לתמיכה בישראל, עונה ושוחרר רק לאחר שמשפחתו שילמה כופר. היא אומרת שמעולם לא היה לו קשר לישראל ושהוריה חושדים שבעל עסק מתחרה העליל עלילה על אביה על מנת לגרום לו לסגור את חנותו.
"הסיפור של אבא שלי אינו מיוחד, יש הרבה כמוהו באיראן שרק בגלל חשד עוצרים, מענים ואונסים אותם. יש כאלו שנרקבים בבתי הכלא במשך שנים. אין כמעט מישהו שלא מכיר שכן, חבר או בן משפחה שלא נעצר. בגלל זה לא תמצאי כמעט מישהו שלא רוצה שהממשל האסלאמי ייפול, הוא שנוא, כולם מפחדים ממנו, אף אחד לא יודע מתי יגיע התור שלו".
הערכה היא שבין 600-700 אלף איראנים גרים בדרום קליפורניה, מדובר בריכוז האיראני הכי גדול מחוץ לאיראן. למרות שרובם מוסלמים, אין כמעט מסגדים איראנים בלוס אנג'לס זאת לעומת עשרות בתי כנסת איראנים. הסיבה לכך היא שמוסלמים שעזבו את איראן רובם רפורמים ואינם מאמינים באסלאם. חלקם אף אימצו חגים נוצרים כחג המולד ונהנים להניח עץ חג מולד בסלון בדצמבר מבלי לייחס לחג משמעות דתית.
יום לאחר העצרת נכנסתי לסניף בנק אוף אמריקה באנסינו. התג שעל הג'קט של הבנקאית נשא את השם: מאהשיד. שאלתי אם תסכים להתראיין.
"כן, אבל בלי שם מלא ותמונה. יש לי משפחה באיראן וזה מסוכן עבורי" היא ענתה.
מאהשיד עברה ללוס אנג'לס לפני שבע שנים בלבד. "האמת היא שהגעתי לביקור בלבד וחשבתי לחזור לאיראן אבל אחי שגר כאן שנים, שיכנע אותי להישאר ועזר לי לקבל גרין קארד" היא אומרת.
היא מזדהה כזורואסטרית ואומרת שהדת האסלאמית בכלל נכפתה על תושבי איראן. הפרסים לא נולדו מוסלמים, לפני שהאסלאם הגיע לאיראן, הדת המרכזית היתה הזורואסטרית שהיתה דת המדינה של האימפריה הסאסאנית. בין השנים 633-651 לספירה פלשו צבאות ערביים מוסלמים לאימפריה הסאסאנית והחלו לכבוש את שטחים.
תהליך ההתאסלמות של העם הפרסי היה כפוי ברובו והתרחש בהדרגה לאורך מאות שנים. רבים נשארו זורואסטרים במשך דורות, אך בהמשך ובעיקר תחת שלטון האימפריה העבאסית, הפך האסלאם לדת המרכזית באיראן.
בשלב זה רוב האיראנים היו סונים ורק במאה ה-16 נכפתה על העם גם ההפכה השיעית והאסלאם השיעי הפך לדת הרשמית באיראן.
מהאשיד, 34, מספרת כי שכתלמידה בבית הספר היא היתה צריכה למלא טופס הרשמה ולציין אם היא שיעית או סונית. "לא הבנתי מה זה משנה בכלל, אבל היה לי עוד מזל שהוגדרנו מוסלמים. הבהאיים היו מאוד מסכנים. המורים התייחסו אליהם בזלזול. כשכולנו הלכנו לאוניברסיטאות לאחר שסיימנו תיכון, להם אסור היה להירשם. שמעתי על ילדים בני 10-12 שעצרו אותם והם בכלא. לא אתפלא אם על האשמת שווא".
מסתבר שהרפובליקה האיסלאמית של איראן אינה מכירה בדת הבהאית כדת לגיטימית. בעוד שיהדות, נצרות וזורואסטריות נחשבות למיעוטים דתיים מוכרים על פי החוקה האיראנית, הדת הבהאית נחשבת לכפירה, והמאמינים בה נחשבים בעיני השלטונות לעריקים מהאסלאם.
רק כשהגיעה מהאשיד ללוס אנג'לס, היא הכירה יהודים. לדבריה לא היו כל יהודים בבית ספרה או בשכונה בה גרה. "אני מאמינה שרובם עזבו את איראן עוד שנים קודם לכן ולא נותרו הרבה מהם. כשהייתי הולכת לבית הספר טרחו ללמד אותנו להגיד: מוות לישראל ומוות לאיראן ובכניסה לבית הספר היינו צריכים לדרוך על דגל ישראל ודגל ארה"ב. לא הבנתי למה אני צריכה לעשות את זה. שאלתי את אמא שלי מה לעשות והיא אמרה לי לדלג מעל הדגלים. המורה שמה לב שאני לא דורכת על הדגלים וזימנה את אמא שלי לבית הספר וקיבלתי נזיפה".
למרות שהוריה לא חינכו אותה לשינאת ישראל והיהודים, היא מודה שמשהו מהדברים ששמעה על היהודים, חלחל בה. "חששתי קצת מהם, כי כל חיי שמעתי שהם אנשים רעים, ששונאים אותנו ורוצים לפגוע בנו. כשהגעתי ללוס אנג'לס, התחלתי לפגוש יהודים וראיתי שהם אנשים כל כך נחמדים וחמים. הכרתי כאן יהודיה איראנית שתמיד מזמינה אותי לפסח ולראש השנה, היא הפכה לחברה קרובה".
לאחר פרוץ המלחמה בין איראן וישראל, היא הקפידה להיות בקשר יומיומי עם אמה האלמנה, דודיה וחבריה המתגוררים בטהרן. "למרבה המזל, הבתים שלהם לא נפגעו, אבל המלחמה הביאה אתה קשיים גדולים ברכישת לחם ודלק. כמה שזה נשמע מוזר, אין מספיק דלק באיראן. לממשלה גם לא איכפת, אם הבית שלך נהרס – בעיה שלך, אין לך מה לאכול? תסתדר לבד".
אז מה עכשיו? הם שמחים שהמלחמה הסתיימה?
"ממש לא. הם כל כך שמחו שהמלחמה פרצה. אני רוצה שתכתבי שהעם האיראני אוהב את ישראל. הלוואי שהמלחמה תמשך, רק ככה יש סיכוי לעתיד טוב יותר באיראן. החלום שלי הוא לבקר יום אחד בישראל".
