מתלבושת האירוויזיון הבלתי נשכחת של נטע ברזילי ועד לכובע המזון המופרך שהגיע לפדחתה של קייטי פרי – מאור צבר כבר מזמן הפך את הכובע ואת התלבושת ליצירת אמנות בפני עצמה.
צבר מעצב תלבושות, אופנה וכובעים ישראלי הוא מהשמות הבולטים והמסקרנים בתחום. עבודותיו הוצגו על במות, במסכי טלוויזיה ובהפקות בארץ ובעולם.
צבר יצר במרוצת השנים תלבושות וכובעים עבור אמנים והפקות רבות. הסגנון שלו מזוהה מיד: צבעוני, פנטסטי, מלא הומור ובעיקר נטול פחד מללכת עד הקצה.
אבל לצד הקריירה הענפה שלו בעולם התלבושות והכובעים, בשנים האחרונות התפתח אצל צבר עולם יצירתי נוסף, שנולד דווקא מתוך מגבלה אישית. בעקבות ההתמודדות שלו עם מחלת קרוהן והמאכלים הרבים שנאלץ להוציא מהתפריט, הוא החל ליצור בסטודיו כובעים בהשראת אוכל – מאכלים שאסור היה לו לאכול הפכו לאובייקטים שאפשר לחבוש. מה שהחל כתחביב וכמעין תרפיה פרטית התפתח עם הזמן לשפה אמנותית שלמה, וכעת גם לספר הביכורים שלו: רק אל תאכל את הכובע המשלב 55 מתכונים של 30 שפים וקונדיטורים עם 60 כובעים שעיצב בהשראת המנות.
בריאיון מיוחד ל״אנחנו באמריקה״ הוא מספר על הכובעים שהפכו לסימן ההיכר שלו, על החופש ליצור בלי גבולות, על קייטי פרי ולקוחותיו ברחבי העולם, על הקאמפ שהפך לחלק בלתי נפרד מהשפה האמנותית שלו, ועל ספרו המרהיב.
"Too much is where things get interesting"
אתה מעצב כובעים שהם כמעט תמיד הרבה יותר מכובע – לפעמים פסל, לפעמים בדיחה ולפעמים יצירת אמנות. באיזה שלב מבחינתך כובע מפסיק להיות פריט אופנה והופך ליצירת אמנות?
"מבחינתי אין באמת קו הפרדה כזה, כי נקודת המוצא שלי מעולם לא הייתה פונקציונלית.
אני מגדיר את עצמי קודם כל כאמן שמפסל בחומרים רכים, כשהמדיום שבחרתי בו הוא אובייקטים המיועדים לראש — הראש הוא פשוט כן הציור או בסיס הפסל שלי.
מהרגע הראשון שבו סקיצה נולדת ועד שהאובייקט גמור, כל כובע שאני מוציא תחת ידיי הוא עבודת אמנות לכל דבר".
רוב הכובעים שלך מאוד שמחים, צבעוניים והומוריסטיים. עד כמה הומור הוא חלק מודע מהשפה העיצובית שלך, והאם יש גבול שבו אתה אומר לעצמך: זה כבר יותר מדי?
"הומור וצבעוניות עזה הם ה-DNA של היצירה שלי. אנחנו חיים במציאות יומיומית דחוסה, מורכבת ולא פשוטה, והסטודיו הוא מרחב הבריחה שלי – המקום שבו אני מעבד את העולם ומתמודד איתו.
אני לא מגדיר את עצמי כאמן פוליטי במובן המניפסטי, ואני נמנע מלקחת את עצמי ברצינות תהומית. דווקא דרך קלילות, חיוך ואסתטיקה מוגזמת, מתאפשר לי לגעת ברבדים עמוקים ולהעביר ביקורת בלי להטיף מוסר.גבול של "יותר מדי"? באמנות שלי, "יותר מדי" הוא בדרך כלל בדיוק המקום שבו הדברים מתחילים להיות מעניינים".
אמרת בעבר שאתה אוהב את רעיון ה"קאמפ" – תיאטרליות מוגזמת, אירוניה והומור. איך אתה מגדיר קאמפ, ואיך הוא בא לידי ביטוי בעבודה שלך?
"קאמפ בשבילי הוא שילוב מדויק בין הגזמה, תיאטרליות, אירוניה וקיטש שמודע לעצמו לחלוטין. זה לקחת משהו שנחשב אולי ל"טראש" או מופרך, ולרומם אותו לרמת אמנות גבוהה מתוך קריצה ושמחה טהורה.
הוא חלק אינטגרלי מכל מה שאני עושה – החל מהנפחים והצורניות, דרך פלטת הצבעים הרוויה ועד לקונספט שמסרב להתנצל על הנוכחות שלו. העשייה שלי חוגגת את התיאטרלי והמוגזם, וזה בדיוק הלב של הקאמפ".
99 אחוז מהמכירות של הכובעים שלך הן לחו"ל, ורוב הקונים הם בארה"ב. מה לדעתך אנשים בחו"ל רואים בעבודה שלך שאולי עדיין לא מספיק רואים בישראל?
"אני חושב שהקהל בארץ מבין ומעריך את היצירה שלי לא פחות מהקהל בחו"ל – העיניים רואות את אותו הקסם.
ההבדל הוא לא בתפיסה אלא בתרבות ובאורח החיים. בארץ, מעבר למגבלות תקציביות שקיימות לעיתים לפריטי מותרות כאלה, פשוט אין מסורת של אירועים המעודדים חבישת כובעים גרנדיוזיים – כמו תרבות מרוצי הסוסים באסקוט, ה"קנטקי דרבי" או גאלות אופנה נועזות. בחו"ל יש קהל שמחפש אקטיבית את ה-Showstopper שייצר אפקט של "וואו", ומוכן להשקיע בזה".
"Every hat I create is a work of art"
קייטי פרי היא כבר אחת הסלבריטאיות שחבשו כובע שלך. האם הרגע שבו אתה רואה אדם מפורסם לובש יצירה שלך מרגש אותך עדיין, או שאחרי כל השנים אתה כבר מתייחס לזה אחרת?
"חד-משמעית כן. אני מתרגש מכל פידבק ותשומת לב שהעבודות שלי מקבלות – בין אם זו קייטי פרי על במה בינלאומית, תערוכה במוזיאון, כתבה בעיתון או לקוח פרטי שכותב לי שהכובע גרם לו להרגיש מאושר. השמחה היא אותה שמחה. ביום שבו אפסיק להתרגש מלראות יצירה שלי נושמת ומקבלת חיים אצל אדם אחר, כנראה שזה יהיה היום שבו אני צריך להפסיק ליצור".
אתה עובד גם בתיאטרון, באופרה ובמחול, ושם אתה בעצם צריך לשרת דמות, סיפור ובמה. כשאתה יוצר כובע אמנותי משלך, בלי דמות או עלילה שמכתיבות לך, האם דווקא החופש הזה מקשה עליך או משחרר אותך?
"החופש הזה הוא משכר וממכר. כשאני עובד על קולקציה אישית, הסטודיו הופך למגרש משחקים טוטאלי שבו הדמיון שלי לא כפוף לשום תסריט, במאי או כוריאוגרפיה.
יחד עם זאת, חשוב להבין שגם בעולם העיצוב העצמאי יש גבולות: כשאני מקבל הזמנה אישית מלקוח, אני תמיד קשוב לבריף, לתקציב, לצרכים ולחלומות שלו. העבודה לבמה לימדה אותי משמעת, והיצירה החופשית נותנת לי את הכנפיים".
יש פער גדול בין עולם האופנה, שבו צריך לחשוב על לבישות, לבין העולם שלך, שבו לפעמים דווקא חוסר הפרקטיות הוא כל העניין. האם אתה בכלל חושב על השאלה "האם אפשר באמת ללכת עם זה ברחוב"?
"ממש לא, זו מעולם לא הייתה שאלה שמנחה אותי. היצירה שלי פועלת באותם חוקים של עולם האופנה העילית (Haute Couture) – המטרה כאן אינה לספק פריט לבוש יומיומי ופונקציונלי לקפיצה לסופר, אלא לייצר פנטזיה, רגש וחיבור עמוק בין הגוף לאמנות פיסולית. ברגע שמשחררים את הדרישה לפרקטיות, האמנות יכולה להמריא למקומות הרבה יותר מסעירים".
אחרי שנים שבהן עבדת עבור אחרים – תיאטראות, הפקות, מעצבים ואמנים – מה השתנה אצלך כשיצרת פרויקט שהוא כולו שלך, כמו הספר?
"במשך שנים רבות חוויתי קושי מסוים כמעצב במה, בעיקר בגלל התחושה שאני נדרש לשרת חזון של מישהו אחר ולא יכול להביא את עצמי ב-100% לתוך היצירה.
נקודת המפנה קרתה ברגע שהתחלתי לייצר קולקציות עצמאיות ולהרים פרויקט דגל כמו הספר – יצרתי לעצמי את הבמה של עצמי. מהרגע שהקול האמנותי שלי קיבל מקום שלם ומובהק בעולם, קל לי בהרבה לחזור ולהיות "נותן שירות" בהפקות חיצוניות, כי אני כבר לא מרגיש שאני מוותר על הזהות שלי בשבילן".
בספרך יש 60 כובעים בהשראת 55 מתכונים ו־30 שפים. כשאתה מקבל מנה כנקודת מוצא, מה אתה מחפש בה קודם – את הצורה, הצבע, המרקם, הסיפור או דווקא את הזיכרון שהיא מעוררת אצלך?
"זה משתנה ממנה למנה וזה מה שהפך את הפרויקט למרתק כל כך. בחלק מהכובעים ההשראה היא ישירה ופיגורטיבית – לקחתי את הצבעוניות, המרקם או הצורניות של המרכיבים ותרגמתי אותם לחומר. במקרים אחרים הלכתי על פרשנות מופשטת או קונספטואלית לחלוטין, שנולדה מתוך הסיפור שמאחורי המנה או מהאישיות של השף שיצר אותה.
רובד נוסף שמאוד מרגש אותי בפרויקט הזה הוא ההיבט החברתי: כל הרווחים ממכירת הספר מוקדשים לתרומה לארגון "לקט ישראל", כך שכל עותק שנרכש מממן ארגז של תוצרת חקלאית טרייה למשפחות נזקקות. החיבור הזה בין אוכל, עיצוב ונתינה קהילתית הוא מקור השראה עצום עבורי".
אם היית צריך לבחור כובע אחד שייצג אדם שמעולם לא פגש אותך, איזה כובע היית יוצר עבורו, ומה היית רוצה שהוא יספר עליו?
"הייתי יוצר כובע שנמצא בדיוק בנקודת המפגש בין הפנטזיה שלי לעולם הפנימי שלו – גשר שמחבר בין כתב היד שלי כיוצר לבין הנרטיב הייחודי שלו.
כובע שרואים בו מיד את האמן שפיסל אותו, אבל ברגע שהוא מונח על הראש, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהאישיות של החובש ומעניק לו ביטחון, נוכחות ותחושה שהוא בלתי מנוצח".
צילום: Blake Eirmann
הפקה וסטיילינג: Sharon Esther
דוגמניות: Parinas Esmailsadeh Amanda Smith, Anna Swan, Pegah Savehshemshaki
שיער: Gabriel Palm
איפור: Mira Tal
