כשציור פוגש זיכרון: המסע של איציק לבנטר אל השואה

האמן איציק לבנטר הוציא לאחרונה את ספר הביכורים שלו, דז'ה וו בעברית ובאנגלית – רומן המשלב סיפור שואה, מיסטיקה, מסתורין ומסע בין זמנים.
לבנטר, בנם של ניצולי שואה, גדל בבית שבו כמעט לא דיברו על העבר. הוריו, כמו רבים מבני דור הניצולים, בחרו להדחיק את הזיכרונות הקשים ולנסות לבנות חיים חדשים הרחק מהטראומה. אך למרות השתיקה, הסיפורים שלא סופרו המשיכו ללוות אותו. בשנת 2000, במהלך ביקור בבית הוריו בישראל, הוא חש דחף עז לשבת ולכתוב — דחף שהפך למסע יצירה ארוך שהוביל בסופו של דבר להשלמת הספר.

דז'ה וו מגולל את סיפורו של אהרון, אמן המתגורר בניו יורק עם אשתו מיכל. מיכל מאובחנת כחולת סרטן ונזקקת להשתלת מח עצם, אם לא תמצא תורם מתאים, היא עלולה למות.

בעוד מיכל מאושפזת בבית החולים, אהרון חוזר ללופט שבו הוא עובד ומנסה למצוא נחמה בציור. אלא שאז הוא מתחיל לחוות תחושות מסתוריות של דז'ה וו, כאילו הוא נשאב אל תקופת השואה. מתוך החוויות הללו הוא מצייר דמות של אדם הצועד על חבל דק: מחצית גופו לבושה בחליפה מודרנית, ואילו מחציתו השנייה עטויה בגדים מרופטים, טלית ותפילין, כשברקע מתנשא מחנה השמדה.

ככל שהציור מתקדם, הגבול בין מציאות לדמיון הולך ומיטשטש. אהרון מוצא את עצמו בתוך מחנה השמדה, שם הוא פוגש רב ואסירים יהודים. כאשר הרב מספר לו על שתי נכדותיו, מישל ולייה, הכלואות במחנה, אהרון יוצא למסע בלתי אפשרי להצלתן – מסע החוצה זמן, זיכרון ומציאות. בסופו הוא שב אל ההווה ומצליח להציל את חייה של אשתו.

ישבתי עם איציק לבנטר לשיחה על הספר, על הקשר בין אמנות לזיכרון, ועל הדרך שבה סיפוריהם של הוריו – גם אלה שמעולם לא סופרו — המשיכו לחיות בתוכו ולהשפיע על יצירתו.

האם בשלב כלשהו בחייהם ההורים שלך הצליחו לשתף אותך במה שעברו בשואה, או כיצד השפיעו עליהם החוויות הקשות?
"לא ממש. ההורים שלי כמעט אף פעם לא דיברו על זה. אמא שלי קיבלה תשלומים מגרמניה, אבל אבא שלי סירב לקבל אותם כל השנים. אפילו לא ידעתי שהוא היה במחנה עבודה – את זה גיליתי רק הרבה יותר מאוחר.
ברומניה אבא שלי היה בעל חנות צבעים, וכשהגיע לישראל, בלי כסף ובלי לדעת את השפה, הוא התחיל לעבוד בצביעת בתים. רק כשאמא שלי התחילה לקבל את התשלומים מגרמניה, התחלתי לשאול שאלות. אז היא סיפרה לי שכילדה היא עבדה במחנה עבודה, ובתמורה קיבלה מעט תפוחי אדמה ולחם.
היה הרבה מתח בבית, אבל הייתה גם הרבה אהבה. למרות המצב הכלכלי הקשה – היה לי רק זוג נעליים אחד ושני זוגות מכנסיים – אבא שלי נתן לי ככל שיכול היה, כולל דמי כיס. בסופו של דבר, הייתי ילד מאושר".

התחלת לכתוב את הספר לפני 26 שנים. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לסיים אותו?
"כי בכל פעם כתבתי קצת. היו שנים שבכלל לא נגעתי בספר, והיו שנים שבהן נחה עליי ההשראה וכתבתי שלושה פרקים, ואז שוב הנחתי אותו בצד ולא חזרתי אליו במשך תקופה ארוכה. כשישבתי לכתוב את הפרק הראשון, גם שרטטתי ציור של המחנה, למרות שלא באמת ידעתי איך נראה מחנה השמדה. דווקא הציור הזה נתן לי השראה להמשיך ולכתוב את הספר."

האם תמיד אהבת לצייר?
"כן, אני מצייר מגיל 15. התחלתי לצייר את הבנות בכיתה במקום ללמוד, ואחר כך המשכתי לצייר בצבעי שמן על קנבס. אני גם מפסל באבן, בעץ ובברזל. מעולם לא למדתי אמנות ולא לקחתי קורסים. גם אחותי, אגב, מציירת. השנה היא זכתה בשש תחרויות עולמיות בזכות הציורים שלה. היא ציירת בחסד."

מה נותן לך השראה כשאתה מצייר?
"הרבה דברים. אני שואב השראה מהמצב הפוליטי, מדברים שאני חווה ביום-יום וממצבים שונים בחיים. כמו עם הספר, גם בציור לפעמים אני מתחיל ליצור, מניח את העבודה בצד וממשיך אותה רק אחרי עשר שנים."

אתה מתכנן לעשות תערוכה של יצירות האמנות שלך?
"אני מתכנן לעשות תערוכה בפברואר, אבל יהיה לי קשה להיפרד מחלק מהציורים, כי אני מאוד קשור אליהם. לאחרונה נתתי אחת מיצירות האמנות שלי – יצירה מעץ של אנשים מתפללים בכותל — לרב שלי. הרגשתי צער כשנפרדתי מהיצירה, אבל הוא אדם כל כך יקר וחשוב לי, שרציתי להעניק לו אותה."

אם קשה לך להיפרד מיצירות האמנות שלך, איפה אתה מחזיק את כולן? מן הסתם יש לך הרבה מאוד עבודות.
"אני מעריך שיש לי כ־150 ציורים ופסלים שיצרתי במשך השנים. חלקם נמצאים במחסן, ואת אלה שאני אוהב במיוחד אני מחזיק בבית ובסטודיו."

ללוס אנג'לס הגיע לבנטר בשנת 1989 יחד עם אשתו, כשהתוכנית המקורית הייתה להישאר בעיר למשך שנתיים־שלוש בלבד, לטייל, לחוות את החיים בארצות הברית ולאחר מכן לחזור לישראל. אלא שהשנים חלפו מהר מהצפוי, והעיר הפכה לביתו החדש.

זמן קצר לאחר הגעתו ללוס אנג'לס, הוא אימץ את המקצוע שהכיר היטב מבית — עבודות צבע. הוא הפך לקבלן צבע, מקצוע שבו הוא עוסק ומתפרנס עד היום. לצד עבודתו כאמן וכבעל מקצוע, הוא הקים משפחה בעיר וכיום הוא אב לשלושה ילדים וסב לשני נכדים.

ביתו של לבנטר מלא ביצירות אמנות. כבר בכניסה קל להבין שמדובר בביתו של אמן. בעבודותיו הוא משתמש במדיה מעורבת – צבעי שמן, אקריליק, עץ, מסמרים, ברגים, נרות ועוד. בחלק גדול מיצירותיו ניתן לראות השפעות של סיפורי התורה והקבלה.

לבנטר הוא אדם מאמין ושומר שבת. האמונה תופסת מקום מרכזי בחייו וביצירתו. הוא מקפיד להגיע לשיעורי תורה מספר פעמים בשבוע: בכל יום שלישי בשעה 13:00 הוא לומד תניא עם הרב יוסף גורדון בחב"ד טרזנה, בימי חמישי בשעה 20:30 הוא לומד תורה עם גיל אפרגן בבית הכנסת בית אברהם בוודלנד הילס, ובמוצאי שבת הוא חוזר לשיעור עם הרב גורדון בשעה 20:00.
"אני ממליץ לכולם להגיע", הוא אומר.

מה הייתה המטרה שלך בכתיבת הספר?
"אני מאוד כועס על כך שאני עדיין שומע אנשים שמכחישים את השואה ואומרים שלא היה דבר כזה. את הספר הקדשתי להורים שלי. רציתי שכאשר אלך לעולמי, אשאיר אחריי משהו שיזכיר לאנשים את מה שקרה בתקופת השואה. אסור לשכוח את העבר, כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב."

ניתן לרכוש את הספר דז'ה וו באמזון:
Déjà vu / Isaac Leventer