לא מעט סרטי אימה יוצאים מדי שנה, אך מעטים מצליחים באמת להותיר חותם.
Obsession (אובססיה) סרטו של היוצר הצעיר קרי ברקר בן ה־26, הוא בדיוק אחד מאותם מקרים נדירים. ברקר, שכתב, ביים וערך את הסרט, הצליח להפוך תקציב צנוע של כמיליון דולר ללהיט מפתיע – עם 94% ביקורות חיוביות הן מצד המבקרים והן מצד הקהל.
העלילה מזכירה במידה מסוימת את חיזור גורלי, אך בגרסה עדכנית, חדה ואפלה יותר, המותאמת לרוח התקופה.
במרכז הסיפור עומד בֵּר (מייקל ג’ונסטון), בחור ביישן וטיפוס “הבחור הטוב”, המאוהב בחברתו מילדות ניקי (אינדה נבארטה). במשך שנים הוא מדחיק את רגשותיו, מחשש להרוס את החברות ואת הדינמיקה החברתית סביבם. אלא שיום אחד כשהוא רוכש בחנות קופסא שעל גביה נכתב שהוא יכול להביע משאלה אחת שתתגשם, הוא מחליט לנסות ולהביע משאלה – אהבתה המוחלטת של ניקי. אבל כמובן, כמו שהאמרה המפורסמת אומרת: Be careful what you wish for
מכאן הסרט עובר תפנית חדה ומטרידה. ניקי “החדשה” אינה אותה דמות מוכרת: התנהגותה הופכת לא יציבה, מבטה קפוא, והאובססיה שלה לבֵּר חוצה גבולות מסוכנים. ככל שהעלילה מתקדמת, האהבה הופכת לאימה – והבחירות האנוכיות של הגיבור דוחפות את הסיפור לעבר מחוזות אפלים ובלתי נמנעים.
למרות שמבחינה עלילתית הסרט אינו חף מבעיות – ישנם חורים לא מבוטלים בתסריט – הוא מצליח לפצות על כך דרך משחק חזק ואינטנסיבי, ובעיקר באמצעות כתיבה שמצליחה לייצר מתח ואף להקפיץ אותך במושב בבהלה מספר פעמים. נבארטה, בתפקיד ניקי, מספקת הופעה עוצמתית במיוחד, שמצליחה להעביר גם את הטירוף וגם את האנושיות הכלואה בתוך הדמות.
הסגנון הקולנועי של בארקר אינו שגרתי. במקום להישען על “בהלות” קלאסיות של סרטי אימה, הוא יוצר תחושת חוסר יציבות מתמשכת – קצב עריכה לא אחיד ורגעים שנעים בין הומור שחור לאימה גרפית. ההשפעה של קולנוע אימה מודרני, כמו זה של ארי אסטר ניכרת היטב, במיוחד בגישה לאלימות רגשית ולא רק פיזית.
אחד ההיבטים היותר מורכבים של הסרט הוא האופן שבו הוא מתמודד עם האלימות הפסיכולוגית שמופעלת על הדמויות. הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של בֵּר, הרואה בניקי מעין “פרס”, יוצרת לעיתים תחושה שהסבל שלה נדחק לשוליים כי ברור שהיא לא מבינה מה קורה אתה. ומנגד, הצופה מבולבל מדוע בר מוכן להישאר עם ניקי המפגינה התנהגות מטורפת ומפחידה. עם זאת, המשחק של נבארטה מצליח במידה רבה לאזן זאת ולהזכיר לצופה את האדם שמאחורי האובססיה.
מעבר להצלחה האמנותית, יש כאן גם סיפור מעורר השראה מבחינה תעשייתית: בארקר יצר את הסרט בתקציב של כמיליון דולר בלבד – סכום זעום במונחים הוליוודיים – והוכיח כי יצירתיות, חזון וביצוע יכולים לגבור על מגבלות תקציב.
אז איך הצליח קולנוען צעיר לקבל כזה פרוייקט לידיו?
אז ככה – ברקר עבר ללוס אנג'לס מאלבמה במטרה לפתח קריירה בתעשיית הבידור, הוא נרשם ללימודי קולנוע, אך לא נותר שם זמן רב מדי. הוא פגש שם את קופר טומלינסון, והשניים החליטו לפרוש מהלימודים כדי להתמקד בפרויקטים עצמאיים. כך נולד ערוץ הסקצ'ים הקומי ברשת, That's a Bad Idea.
החלטתם לעזוב את הלימודים, התבררה כמהלך מכריע בקריירה שלו. סרטו Milk & Serial, שנעשה בתקציב זעום של כ־800 דולר בלבד, מספר על מתיחת יום הולדת שיוצאת משליטה כאשר צמד כוכבי רשת נאלץ להתמודד עם השלכותיה המפחידות. הסרט הקטן הזה הצליח למשוך את תשומת לבם של מפיקים בתעשייה, שהעניקו לבארקר את ההזדמנות לביים את סרטו הארוך הראשון, אובססיה, בתקציב נמוך – הזדמנות שהוא ניצל עד תום, עם הצלחה מרשימה במיוחד.
נראה כי ברקר כבר מסומן כאחד הקולות המסקרנים של דור היוצרים החדש. השאלה הגדולה כעת היא האם יצליח לשחזר את ההצלחה גם בפרויקטים הבאים – או שאובססיה יוותר כהצלחה חד־פעמית שתפסה את הקהל בהפתעה.
