
בגיל 12 החליטה קיילי אורה לובל כי היא חדלה להאמין באלוהים. לאחר שסבלה מבריונות בבית הספר, נדדה בין בתי הוריה הגרושים והתאכזבה מתפילות שלא נענו – פנתה לאתאיזם. אך האמונה החדשה לא הקלה על חרדותיה ולא גרמה לה להרגיש טוב יותר עם עצמה או עם חייה. ובכל זאת, בעיניה היה זה עדיף על פני המחשבה שאלוהים קיים אך אינו נענה לה; היא סירבה לחיות באשליה.
חלפו עוד עשר שנים עד שמצאה מחדש את האמונה.
זה קרה לאחר שבן זוגה, דני הציע שילכו לארוחת שבת בחב״ד. שניהם היו צעירים וללא אמצעים, וקיילי התלהבה מהאפשרות לארוחה ביתית.
“מה זה חב״ד?” שאלה. דני הסביר לה שמדובר במקום שבו יהודים מוזמנים לארוחת שישי בבית הרב – ללא תשלום.

בספר הביכורים שלה, Choosing to be Chosen, היא מתארת את אותה ארוחת שבת ראשונה:
“הסתכלתי סביבי על כל הפנים בחדר. הרגשתי חום בתוכי שהתחיל בחזה ושטף את כל גופי. לא ידעתי אם זו החלה, הדרשה או תחושת הקהילה – אבל הרגשתי אופוריה.”
קיילי נשבתה בקסם. תמיד הרגישה משיכה ליהדות. כשגדלה בבולטימור, רבים מחבריה היו יהודים, והיא הוקסמה מהמסורות, מהחום ומהאנרגיה שראתה.
דני, לעומת זאת, לא התלהב במיוחד כששמעה ממנו שהיא רוצה להתגייר.
“אל תעשי את זה בשבילי,” אמר לה.
היא הבטיחה לו שלא.
בדרך כלל הסיפור הפוך – רבים מתגיירים לקראת נישואים או בגלל שאחד מבני הזוג לוחץ או הרצון שהילדים שיוולדו יהיו יהודים. אך קיילי ודני היו עדיין בתחילת הקשר, ללא הצעת נישואים וללא לחץ.
דני עצמו נשא עמו מטען מורכב כלפי היהדות האורתודוקסית. בעבר למד בישיבה, אך סולק בשל הישגים נמוכים בלימודי חול. פגוע ומאוכזב, עזב, עבר לבית ספר ציבורי ובהמשך חדל לשמור מצוות. למרות זאת, הוא המשיך להימנע מבשר חזיר ופירות ים, אך הדת כבר לא הייתה חלק מרכזי מחייו.
כשפגש את קיילי בניו יורק – בלונדינית לא-יהודייה שהגיעה מבולטימור – לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת.
קיילי למדה עיתונאות וכותבת כפרילנסרית לעיתונים שונים, אך כתיבה על עצמך, היא מודה, שונה לחלוטין – במיוחד כשחושפים רגעים פגיעים. בספרה היא מתארת בגילוי לב את הדיכאון שחוותה כנערה, ואת ילדותה בבית שבו ההורים כמעט ולא הפגינו חום פיזי.
הוריה, כך היא כותבת, היו נוצרים אך לא דתיים. היא ביקרה בכנסייה עם סבתה הקתולית מספר פעמים, חגגה את חג המולד ואת חג הפסחא – וזהו.
כשסיפרה לאמה שהיא מתכוונת להתגייר, זו לא הופתעה.
“זה דווקא הגיוני. היית ילדה די בודדה, וטוב שתהיה לך קהילה,” אמרה. גם אביה ואחותה קיבלו זאת בהבנה.
קטע מהספר:
“להיות אורתודוקסית, אמר הרב, פירושו לפחות לשמור שבת, לאכול כשר, לחיות בקהילה אורתודוקסית ולשלוח את הילדים לבתי ספר אורתודוקסיים. למרות שלא הכרתי אז את כל הכללים או את המגוון הרחב של אורח החיים האורתודוקסי, זה נראה לי הגיוני. לפני שהחלטתי להתגייר או שהלכתי לחב״ד עם דני, חשבתי שהיהדות זה פשוט אנשים נוירוטיים שאוכלים בדיינרים ומרימים אנשים על כיסאות בבר ובבת מצווה. מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר לזה.”

את חושבת שאם היית גדלה בבית נוצרי חם, עדיין היית פונה ליהדות?
“אני כן חושבת על זה. אולי אם הייתי הולכת לכנסייה כל שבוע וחווה חוויה חיובית יותר… אבל אני חושבת שהייתי ממשיכה לחפש, ללמוד עברית, לשאול שאלות. תמיד הרגשתי חיבור ליהודים – משהו בהם דיבר אליי. אני עיתונאית מטבעי, שואלת שאלות, ויהדות היא דת של שאלות, של דיון וניתוח. אם הייתי נשארת בכנסייה ככל הנראה הייתי מאוד ‘מעצבנת’, כל הזמן מרימה יד ושואלת.”
בספר את מתארת שדני לא היה דתי כשפגשת אותו, ובכל זאת ליווה אותך בתהליך. זה הקל?
“לפני דני יצאתי עם יהודים חילונים שלא למדו עברית ולא הכרתי דרכם את היהדות. הרבה יותר קל כשיש בן זוג או חבר יהודי שמלווה אותך. להגיע לבד לבית כנסת זה מאוד מאיים. כל מסע דתי הוא קשה לבד – ובמיוחד ביהדות, שדורשת שנים ושינויים רבים. קשה מאוד לעשות את זה לבד.”
את כותבת על חרדה. האם האמונה עוזרת?
“זה לא כזה פשוט – שזה לא שהתחלתי להאמין ואז החרדה נעלמה. עבורי זה שילוב של טיפול ואמונה. חשוב להשתמש בכלים כמו טיפול או תרופות. האמונה נותנת לי ביטחון – שאני לא לבד, שיש תוכנית גדולה יותר.”
האם ההגעה ליהדות מבחוץ נתנה לך פרספקטיבה אחרת?
“כן. באתי עם עיניים חדשות. לא מרדתי – חיפשתי.”

מה הרגשת שחסר לך לפני שאימצת את האורתודוקסיה?
“לא היו לי ערכים ברורים. כשאתה זה שמחליט מה הופך אותך לאדם טוב, אתה יכול להצדיק כל דבר. הסתמכתי על החברה ועל תרבות הפופ כדי לדעת מה נכון, אבל חברות יכולות לטעות. רואים את זה לאורך ההיסטוריה — אנשים הצדיקו דברים נוראיים. הבנתי שאני צריכה אמת אובייקטיבית. פשוט ריחפתי בלי אלוהים, בלי מסגרת, וזה לא עבד לי.”
מה היהדות נתנה לך?
“היא נתנה לי בהירות מוסרית. אני מרגישה שזה הפך אותי לאדם טוב יותר. לפני הגיור הייתי גונבת ממכולות כי החברים שלי אמרו שזה לא משנה — זו הרי חברה גדולה. במבט לאחור אני מזועזעת. גניבה היא דבר חמור, אבל אפשר להצדיק הכול כשאין חוקים.
אני משווה את זה לדיאטה. דיאטה אף פעם לא עבדה לי כי לא הייתה מאחוריה מטרה גבוהה יותר. אבל שמירת כשרות כן עובדת כי אני מאמינה בתורה ובאלוהים. אנחנו בהחלט צריכים חוקים ומסגרות – וזה מה שעובד בשבילי.”
האם היה קשה להסתגל לחיים האורתודוקסיים, כמו שמירת שבת?
“כתבתי על זה בספר. פרסמתי כתבה על הגיור שלי באתר לנשים, והתגובות היו אכזריות – ביקרו את הבגדים שלי, אמרו שאני נראית נורא. אישה אחת אפילו טענה שהייתה בכיתת הגיור שלי ושאני לא הייתה כנה. היו מאות תגובות איומות. קראתי אותן בשבת, ודני אמר לי: ‘אם לא היית מסתכלת בטלפון, השבת שלך לא הייתה נהרסת. את הורסת לעצמך את השקט'. חשבתי על זה והנחתי את הטלפון. במיוחד היום, כשיש כל כך הרבה רשתות חברתיות, אני מבינה כמה ההפסקה הזו חשובה. כשאני פותחת את הטלפון אחרי שבת ורואה את כל המריבות והשליליות – אני רוצה לכבות אותו שוב.”
עד כמה הקהילה היהודית קיבלה אותך אחרי הגיור?
“הם קיבלו אותי עוד לפני הגיור, וזה היה מאוד מפתיע. תמיד חשבתי לפי מה שראיתי במדיה שהם יהיו סגורים ולא ירצו לדבר איתי. אבל הם היו כל כך מקבלים ונחמדים. התוכנית האורתודוקסית כאן בלוס אנג’לס גם מימנה לי נסיעה לישראל ללימודים בסמינר לפני הגיור. הופתעתי לטובה מכמה קבלה הייתה.”
כאשר קיילי פגשה את דני (דניאל לובל), הוא היה קומיקאי עסוק שהופיע במועדונים בלילות שישי ושבת. בתחילה הוא היה הרבה פחות נלהב מהרצון של בת זוגו לעבור גיור אורתודוקסי. אך דרך העיניים של קיילי – ובאמצעות החוויות החדשות שחלקו בארוחות שבת בחב״ד, יחד עם הסקרנות והלמידה שלה – הוא החל לגלות מחדש את היופי שביהדות וחזר בתשובה.
הרב הראשון שפנתה אלי על מנת לברר על גיור, אמר לה שהוא גייר את ננסי סינטרה, אבל לא בטוח אם היא עדיין יהודייה.
“אני נותן שיעורים פרטיים, והם מתחילים במאה דולר לשיעור. אני לא יודע אם תצטרכי ללמוד חודשים או שנים, אבל זה המחיר. תודיעי לי כשאת רוצה להתחיל.” (מתוך Choosing to be Chose)
הרב השני שאל: “בדרך כלל לא עושים גיור עד שאת מוכנה להתחתן. את עומדת להתחתן בקרוב?"
התשובה הייתה לא. קיילי הייתה רק בת 22 ולא יצאה עם דני זמן רב. הרב הציע שבינתיים תירשם לקורס: “מבוא ליהדות” ברחוב מספר 92. קיילי נרשמה מיד.
לאחר הגיור, קיילי ודני התחתנו בנוכחות משפחה וחברים. הקהילה התגייסה סביבם. מישהו השאיל להם חופה מגמ״ח – מקום קהילתי שבו ניתן לשאול חפצים – וחבר מהקהילה אף הציע להיות הברמן באירוע. כשנולד ילדם הראשון, ולאחר מכן השני והשלישי, חברי הקהילה דאגו להם לארוחות חמות במשך חודש שלם. היא, בתורה, עשתה זאת גם לאחרים כשנזקקו לעזרה.
“זו באמת קהילה שיודעת לתת, אתה מוקף באנשים שרוצים לעשות טוב אחד לשני, וזה כל כך יפה,” אמרה קיילי.
זה שונה מהדרך שבה גדלת?
“מאוד. כשאתה אורתודוקסי אתה חי בקהילה. הולכים יחד לבית הכנסת, דואגים אחד לשני. זה הרבה יותר מגובש. אני גדלתי כילדה בודדה להורים גרושים, וזה מאוד משך אותי – לראות איך קהילה כזו פועלת. ליהודים, בבסיס שלנו, יש לב נותן. אפילו אדם חילוני לגמרי – עדיין יש לו נשמה יהודית. אנחנו תמיד רוצים לתת ולעזור, וזה כל כך מושרש בנו.”































