סרטים

The Housemaid

במרכז הסרט The Housemaid, עומדת אמנדה סיפריד בתפקיד נינה ווינצ'סטר – אשת חברה מבוססת מגרייט נק, שמחליטה להעסיק את מילי קאלווי (סידני סוויני), צעירה עם עבר בעייתי, כעוזרת בית. מילי אמורה לעזור בניקיון, בישול קל והשגחה על סי סי, בתה המוזרה ובעלת ההבעה החמוצה של נינה.
בהתחלה, נינה מציגה פנים מנומסות וחברותיות למילי – תה, גבינות והסברים על הבית המפואר – אך ברגע שמילי עוברת לגור במקום, התנהגותה של נינה הופכת פסיכוטית יותר ויותר. עיניה של נינה בתחילה רחבות ומבריקות, מקבלות מבע "מזוגג אך משוגע" והיא מתחילה להוציא את זעמה על מילי בדרכים משפילות ומסוכנות.
הסיבה שמילי מוכנה לסבול את המעסיקה החדשה מתגלת לנו מהר מאוד – היא אסירה משוחררת על תנאי ונמצאת על תנאי לאחר שהייתה בכלא ואם לא תחזיק במקום עבודה מסודר, היא תאלץ לשוב לכלא ולרצות את מלוא עונשה. הבעיה היא שנינה מתגלה כאישה מוטרפת לחלוטין וקשה עד בלתי אפשרי לרצות אותה. יחד עם זאת בעלה החתיך, אנדרו (ברנדון סקלנר) הוא סופר נחמד בניגוד גמור לאשתו. די מוקדם במהלך הסרט, הצופים מבינים שבין מילי ואנדרו יתפתח משהו, אבל הסרט למרות שהוא אמור להיות מותח ומפחיד, לא מצליח באמת להשאיר אותנו על קצה הכיסא ולכוסס ציפורניים.

בימאי הסרט פול פייג (A Simple Favor, Bridesmaids) הספיק ליצור לא מעט קומדיות ומותחנים קולנועניים מוכרים בהצלחה, הפעם עם זאת, זה לא עובד לו. הסרט, המבוסס על רומן ותיק של פרידה מקפאדן, הוא איטי ועם עלילה חסרת היגיון לחלוטין אבל אם יש לכם שעתיים מיותרות, לכו עליו.

Avatar: Fire and Ash

הסרט המקורי מ-2009, Avatar, יושב בראש רשימת ההכנסות בקופות עם 2.9 מיליארד דולר, היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר כולל סרט הטוב ביותר וזכה בשלושה. עברו 13 שנים עד שיצא סרט ההמשך Avatar: The Way of Water אך המעריצים לא שכחו ונהרו בהמוניהם לקופות. הסרט הרוויח 2.3 מיליארד דולר, והיה מועמד לסרט הטוב ביותר. הוא זכה שוב בזכות האפקטים הוויזואליים המרשימים שלו. עם הצלחות קופתיות כאלו, מה הפלא שהבימאי ג'יימס קמרון, החליט להגיש לנו את הסרט השלישי, אפוס אינטנסיבי של 3 שעות ה-17 דקות. וכן, זה מעייף כמו שזה נשמע.
הסרט השלישי בסדרה נעשה בתקציב של 400 מיליון דולר וכבר הכניס יותר ממיליארד דולר בהקרנות מסביב לעולם, מה שאומר שמשעמם או לא, קמרון יודע מה שהוא עושה.
עלילת הסרט היא אותו סיפור מוכר ולא הכי מרתק: עולם פנדורה קסום של CGI בו יצורים כחולים חיים ביערות ירוקים קסומים הנלחמים ביצורים כחולים אחרים אכזריים ובני אנוש.
מי שלא צפה בשני הסרטים הקודמים, יתקשה להבין מה קורה שם בדיוק. אז ככה: הסרט ממשיך את סיפורם של ג’ייק סאלי, בן אנוש שהטמיע עצמו כאווטאר – ומתלבט מה לעשות עם ספיידר בנו המאומץ שהוא גם בן אנוש – ובת זוגו נייטירי על כוכב פנדורה. גם הפעם, האנושות חוזרת לפנדורה בניסיון להעמיק את שליטתה במשאבי הכוכב, תוך שימוש בכוח צבאי כבד ובטכנולוגיות מתקדמות.
במוקד הסרט עומד מפגש עם שבט חדש של נא’בי – שבט אנשי האש, הידוע בשם Mangkwan, החיים באזורי הרי געש ושטחים חרוכים. בניגוד לשבטי היער והמים שהכרנו בסרטים הקודמים, אנשי האש הם קשים, לוחמניים וציניים יותר. הם איבדו את אמונם באלי הטבע המסורתיים, לאחר שכפריהם נשרפו והם ננטשו לגורלם, ובמקום זאת החלו לסגוד לאש עצמה ככוח ההרס והבריאה החזק ביותר.
מנהיגת השבט היא וארנג דמות כריזמטית ואכזרית יחסית, שמאמינה שהישרדות מחייבת כוח, נשק ושיתופי פעולה גם עם אויבים. היא יוצרת ברית עם קולונל מיילס קואריץ, שחזר שוב – כיצור נא’בי משוכפל – ומציע לשבט האש כלי נשק וידע צבאי בתמורה לשיתוף פעולה נגד שבטים אחרים ונגד ג’ייק סאלי.
ג’ייק ומשפחתו מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן: מצד אחד בני האדם והצבא שלהם, ומהצד השני שבט נא’בי קיצוני שמוכן לוותר על ערכי הטבע והאיזון למען כוח ונקמה. נייטירי מתקשה לקבל את הדרך האלימה של אנשי האש, והפערים המוסריים בין השבטים הופכים למוקד רגשי מרכזי בסרט.
העלילה מתפתחת לעימות רחב היקף, שבו מתחדדת השאלה האם כל מאבק הוא מוצדק, ומה המחיר של הישרדות דרך אלימות. הסרט מציג את פנדורה לא רק כגן עדן טבעי, אלא גם כמקום שבו הטבע יכול להיות הרסני, והנא’בי עצמם אינם בהכרח “טובים” או “טהורים” כפי שהוצגו בעבר.
בסופו של דבר Avatar: Fire and Ash עוסק פחות בגילוי עולמות חדשים ויותר בהתפוררות אידיאלים: מאבק בין אש למים, בין נקמה לאיזון, ובין אמונה בכוח הטבע לבין שימוש בו ככלי מלחמה.