בשנת 2008 עבר בני פרדמן לינץ' מחוץ לחנות האלקטרוניקה שלו בשכונה החרדית גאולה בירושלים. הוא הוכה עד חוסר הכרה על ידי 20 גברים אורתודוקסים שחבשו ציצית וכיפה והתעורר בבית החולים מאוחר יותר אותו הלילה עם פציעות קשות. הפשע שלו? הוא מכר קבצי MP3 שהכילו מוזיקה דתית. ועדת גאולה שהתירה לו בתחילה למכור את הפריטים הללו, שינתה את דעתה והורתה לו להפסיק למכור את הגאדג'טים הפופולריים, פרדמן סירב.
פרדמן בילה את חמשת החודשים הבאים בסדרה של ניתוחים, אחד כדי לתקן את אוזנו והשני כדי לתקן את אצבעו השבורה (שנותרה עקומה עד עצם היום הזה) .הוא היה שרוי בטראומה מוחלטת. האנשים שתקפו אותו היו חברי הקהילה שלו. לאחר מכן, הוא הסיר את הכיפה והציצית ועבר עם משפחתו לחלק חילוני של העיר.
בשנה שעברה הוציא פרדמן – שהמשיך ללימודי קולנוע והפך לבמאי – את הסרט "בית", המבוסס על סיפורו האישי. הסרט, בכיכובו של רועי ניק, עוקב אחר יאיר קפלן, תלמיד ישיבה חרדי נשוי ואב לתינוק המחליט לעזוב את הכולל ולפתוח חנות אלקטרוניקה למכירת מחשבים כשרים. עם זאת, עליו לקבל תחילה את אישורו של ועד השכונה, המנפיק תעודת כשרות, המבטיחה שלמחשבים אין גישה לאינטרנט כדי למנוע השחתת מוחם של חברי הקהילה.
יאיר מתבקש לשלם כמה אלפי שקלים לוועד ולמשגיח הכשרות. למרות שהוא משלם את כל "דמי הפרוטקשן" האלו, הוא עדיין מרוויח יפה והחנות שלו משגשגת. עם זאת, ככל שגאדג'טים מודרניים חודרים יותר ויותר לחייהם של ילדים אורתודוקסים, הם נתפסים כאיום. מתח זה מוביל לסכסוך עם קפלן שמתמודד עם איומים, שריפת חנותו ובסופו של דבר ללינץ'.
סוגיית דמי החסות בשכונות החרדיות היא בעיה מוכרת בישראל והיא ממשיכה להחריף. עסקים רבים נפגעו ונשרפו בשכונות חרדיות בארץ במעין התנהלות שמזכירה את המאפיה וקבוצות פשע הדורשות דמי פרוטקשן בתמורה לניהול העסק בשכונות מסויימות.
בארץ צפו בסרט למעלה מ-100 אלף איש, רבים מהם דתיים שהנושא קרוב לליבם.
לאחרונה הגיע פרדמן ללוס אנג'לס לפסטיבל הקולנוע הישראלי ה-36, שם הוקרן סרטו. תפסתי אותו לראיון על התופעה המטרידה הזאת ועל מה שקרה אתו מאז עבר את הלינץ'.
בגלל התקרית הזאת הפסקת לנהל ארח חיים דתי. האם היית עדיין נמצא שם אילולא הלינץ' שעברת ואיך אשתך קיבלה את זה?
"אני משער שכן שהייתי עדיין נמצא שם אילולא מה שקרה. אשתי הבינה את ההחלטה שלי, אחרי כל מה שעברנו זה לא היה "אישו". היה ברור לנו שאנו נשארים ביחד ונמשיך ביחד. היא הבינה שאני נמצא במה שנקרא פוסט טראומה, היא קיוותה שזה משהו זמני והזמן יעשה את שלו. זה היה מאתגר קצת מאחר והיא מאוד דתיה ואני לא אבל מצאנו את הדרך".
אתה עדיין גר בירושלים יצא אלך להתקל באותם אנשים שתנכלו לך?
"לא, הם חיים בגאולה ובמאה שערים ואני 10 שנים לא דרכתי שם, לא הייתי מסוגל נפשית. הפעם הראשונה שחזרתי לשם ולא רק עברתי באזור, היה בגלל הסרט, מצאתי עצמי מבלה שם ימים שלמים".
הסרט שופך אור על בעיה בעולם החרדי, האם זה עורר שינוי, לפחות מהבחינה כיצד המשטרה מתייחסת לבעיה?
"לגבי המשטרה לא יודע אם זה עורר שינוי. אם צריך לסמוך על המשטרה שתמצא את מי שעושה את זה, אז עד היום היא תעדיף לא לעשות כלום. אם מישהו במרכאות עשה להם את העבודה, זאת אומרת, צילמו את האנשים, מישהו חקר בעצמו והגיע למישהו שעשה את דברים, אז הם מסתפקים בזה".
איך המצב השתנה מאז מה שקרה לך?
"הם התחילו להגזים. אם פעם היו שורפים מספר חד ספרתי של חנויות בשנה היום זה מגיע לדו-ספרתי מכובד וזה קורה גם בירושלים גם בבית שמש גם בבני ברק. הדבר שהשתנה מהתקופה שלי היא שהיום יש המון סרטונים והכל מתועד. אנשים מתעדים שהמשגיח מגיע ומאיים ומעלים את זה לרשתות החרדיות וקבוצות בטלגרם ובערוצים של הקהילה החרדית. אנשים מודעים היום הרבה יותר לבעיה. זה מאוד שונה ממה שהיה בתקופה שלי לפני 15 שנה, אז לא היה שום ערוץ תקשורת פנים חרדי המדבר על הדברים האלו".
עד כמה הסרט נאמן לסיפורך?
"נאמן מאוד מלבד שהורדתי הרבה מאוד קטעים בגלל שזה היה מתאים לסדרת טלווזיה אבל לא לסרט. היה לנו ממש דו שיח עם התאגיד להפוך את זה לסדרה אבל הרגשנו שסרט נכון יותר לספר את הסיפור הזה כי מה שהיה חשוב היה לספר את הדינמיקה של בני הזוג לאורך השנים ואיך היא משתנה ואיך ההתחלה מול הסיום וכל הדרך שהם עוברים ביחד. זה משהו שהמדיום הקולנועי יודע לעשות טוב כי הוא דחוס. במציאות המאורעות האלו ארכו שנתיים".
היה דבר אחד שלא הבנתי, אתה שילמת להם כספים רבים לועדת גאולה ולמשגיחי הכשרות, מדוע בעצם הם רצו לפגוע לך בעסק?
"זה משהו שהיה מאוד מסובך להסביר בסרט. הכספים האלו, הם לא משהו שמישהו לוקח אותם ונוסע לחו"ל לאיזו חופשה במלון חמישה כוכבים. זו הדרך שלהם לפרנס הרבה אנשים שלא היו יכולים להתפרנס בדרך אחרת: המשגיחים שזו הפרנס היחידה שלהם, או צרכים של אלמנות, יתומים וכו'. התנאי שלהם היא לא לפגוע להם בציביון השכונה. ברגע שמישהו דורך להם על מה שחשוב להם, לא מעניין אותם מהכסף. מעניין אותם שהשכונה תשאר כמו שהם רוצים, כמו במאה ה-18 ולא תתקדם קדימה. זה לא מצליח להם כמובן כי בסוף הכל חודר. האינטרנט למשל שהצליחו לעצור שנים, בזמן מגיפת הקוביד, כל גאולה התחברה לאינטרנט כי לא היתה דרך אחרת לצרוך מידע. המחשבים חדרו כשהיו צריכים אותם ללימוד. הכסף הוא הדרך לשמור על המערכת שתעצור את הקידמה שנכנסת בכל זאת ולמרות הכל".
בני מספר שהמציאות היתה אף קשה הרבה יותר מאשר מה שמתואר בסרט, אך מבקש לא לפרט. ההתעללות שעבר עם זאת מקוממת מספיק. ערב אחד, התקשרו אליו לבית והודיעו לו שהחנות שלו נשרפה. "רצתי לשם וגיליתי שחצי מהבניין עף באוויר. למרבה המזל זה היה מאחורה והמחסן שלי היה שם ונפרץ לגמרי. ביום ראשון הלכתי לבד"צ להתלונן, אמרתי, תוציאו נגדם דין תורה. הבאתי טוען רבני, עורך דין שמופיע מול ערכאות דתיות, מישהו מוכר ומכובד בן 60 סבא לנכדים. הוא היה מזועזע מכל מה שקרה ורצה לעזור לי. הוא מגיע לבד"צ והתחיל לספר מה קרה. הם עמדו שם בצד וכשראו שהבד"צ מתחיל לקלוט מה קורה, התחילו להתקרב ודחפו אותנו הצידה באלימות. הטוען היה מזועזע, הוא בן אדם מכובד ולא הבין מה קורה. הם שוב ושוב דחפו אותו והבד"צ ראו שעוד מעט יתחילו מכות, החליטו לעצור את הדיון ולדחות את הדיון ליום שלישי. ביום שני בצהרים לפני הדיון השני, הם הגיעו עם טנדר ענק ומגה-פון מתחת לבית שלו והתחילו לומר כל מיני פרטים לא נעימים על בנותיו. איפה הן לומדות, מי מהן נמצאת בשידוכים, קראו בשמותיהן והשפילו אותן. לא משהו נורא אבל דברים כמו: את לומדת בסמינר זה וזה, אלו המורות שלך, נדאג שלא תמצאי שידוך בחיים, את תשארי עקרה וכו'. וככה במשך שעות. מה את חושבת שקרה? הוא לא הגיע לדיון הבא".
איך הקהילה החרדית מתייחסת לתופעה הזאת? זה מזכיר מאוד טקטיקות של המאפיה
"99% מהחרדים הם לא כאלו והכי מתנגדים וסולדים מזה. הם אלו שסובלים מהפרוטקשן הזה. אבל אם נשים את זה בצד, בואי נבין רגע את הראש של בן אדם חרדי. בואי ניקח אדם שרוצה להחזיק טלפון לא כשר, אם הוא יעשה את זה, אז לא יפרסמו לו את העסק, לא יקבלו את ילדיו לחדר ואת בנותיו לסמינר. הכל כי הוא מחזיק טלפון לא כשר, רחמא ליצלן. זה משהו שבן אדם חרדי מאוד יעדיף לא להתחיל להתעסק אתו כי הוא לא יודע על איזה מוקד כח הוא יפול, הוא לא רוצה שיתחילו לעשות לילדים שלו בעיות בישיבות. הוא מעדיף צריך לעצום את העיניים ולהתרחק. זאת בדיוק הבעיה גם לגבי המשטרה. הרבה פעמים האנשים האלו מחוברים למוקדי כח וכשהמשטרה מתחילה לחקור, מישהו מאחרי הקלעים אומר: תפסיקו, זה יגרום לבלגן בשכונות החרדיות. הנה עכשיו עצרו מישהו שורף חנות והיה בלגן בכל גאולה. מייד התחילו תהלוכות ללוות אותו למעצר וממש השביתו שם את כל החיים. דוגמא אחרת, לקהילה החרדית היתה בעיה עם הרכבת הקלה בירושלים. הם עשו נזקים במאות מיליונים בעיר ודחו את העבודות של הרכבת בשנים. המשטרה לא הצליחה לאבטח את העבודות כמו שצריך. כשהמשטרה לא צריכה לדרוך על היבלת הזאת היא מעדיפה לא לעשות זאת".
אז המשטרה אף פעם לא מתערבת?
"היא מעדיפה שלא להתעסק אתם אבל היה סיפור שהיא דווקא לא עזבה. זה קרה לפני שנתיים בערך כשהציתו חנות סלולר בגאולה והמשטרה נאלצה לעצור את אחד מהמציתים. הוא נתפס על חם במצלמות האבטחה של החנות ובעל החנות זיהה אותו ומסר את שמו ואת התיעוד למשטרה. החלו הפגנות והתפרעויות ברחוב כדי למחות על המעצר ולהביא לשחרורו ובמהלכן אחד המפגינים דחף צפרדע של פח אשפה ירוק בירידה של רחוב יחזקאל שזה אחד הרחובות הראשיים. הפח התדרדר על אישה בהריון והיא התאשפזה במצב קשה. המשטרה חקרה מי דחף את הפח והאשימו אותו בניסיון לרצח, זה לא ירד מהכותרות חודשים אבל אני לא זוכר שהגישו כתב אישום נגדו בסופו של דבר".
המקרה שלך היה המזעזע מכולם כי עברת לינץ' ברוטלי, אתה יכול לספר לי על התקיפה?
"הותקפתי על ידי 20 איש. האף שלי נשבר, הלסת נשברה, אחת האצבעות יצאה מכלל שימוש והיא עד היום עקומה, עברתי ניתוח פלסטי באוזן. לאחר שהתחילו להרביץ לי, היה לי בלאק אאוט, התעוררתי מלא דם והובהלתי לבית החולים".
קיבלת התנצלות מהם, ממישהו מהקהילה?
"התנצלות לא קיבלתי, כשתבעתי אותם, הם ניסו להציע לי סכומי כסף מטורפים כדי לבטל את התלונה. ככל שהמשפט התקרב, הם העלו את הסכום עוד 10 אלף ועוד 10 אלף. שלחו שליח אחר כל יום ושאלו: כמה כסף אתה רוצה? אבל לא הסכמתי לרדת מזה".
בצעירותו למד פרדמן בישיבה ליד הסינטמק בירושלים וניצל את ההזדמנות לקפוץ לשם בכל הזדמנות כדי לצפות בסרטים. הוא נהג ללמוד גמרא במשך 12 שעות ולאחר מכן לצפות ב"לב פראי" מאת דייוויד לינץ' או ב"יצורים שמימיים" מאת פיטר ג'קסון.
לאחר שהתחתן עם ציפי, בתו של רב, הוא הרגיש שליבו אינו נתון ללימודי גמרא והודיע לאשתו שהוא רוצה לפתוח חנות מחשבים. ציפי לא קיבלה את ההחלטה בשמחה בתחילה וכך גם לא משפחתה. בקהילה החרדית יש הערכה רבה למי שיושב ולומד תורה ולא לבעלי עסק, אבל בני היה נחוש בדעתו. לאחר שקיבל את חותמת הכשרות, הוא החל מוכר מחשבים, עבר לחנות גדולה יותר והעסק שגשג. אך ועדת גאולה לא ראתה בעין יפה את הפופולאריות של הגאדג'טים, היה זה משהו חדש שנכנס לקהילה והם חששו ממנו והסתכלו על כך כאיום. בני שנכנע עד אותו שלב לכל דרישותיהם, כולל תשלומי כספים מכובדים לשומר הכשרות והועדה, החליט הפעם לעמוד על שלו. זה עלה לו ביוקר. הוא היה מגיע לחנות ומוצא ערימות זבל בגובה הברכיים בחזית החנות שלו, הוא סבל מבריונות והטרדות, פעם אחת הוא פתח את הדלת באמצע הלילה כדי למצוא שם פרוצה שמישהו שלח אליו וכמובן היו איומים שישרפו לו את החנות. הוא פנה למשטרה, אבל זו העדיפה שלא להתערב, כאילו מדובר בסכסוך פנימי ושהם יסתדרו כבר לבד.
נראה שהחוק ומשטרה מתייחסים למגזר החרדי כמגזר נפרד עם חוקים נפרדים
"אני חושב שהדרך הנכונה לנסח את זה היא שהמשטרה לא מבינה עם מה היא מתעסקת. היא לא מבינה את הרגישויות, את קבוצות הכח בתוך האוכלוסיה ולא רוצה להיות פיל בתוך חנות חרסינה. לכן זה גורם להתנהגויות מאוד הזויות. יש קצין בגאולה והווא ערוץ התקשור של כל בעלי החנויות. כולם הכירו אותו. יש בסרט סצינה עם השוקרים, ובמציאות הוא נכנס לחנות ואמר לי: מה אתה קונה? אמרתי: אני צריך להגן על עצמי. הוא ענה לי: 'אני רק מודיע לך שאם תתקוף מישהו, מי שיגמור בכלא זה אתה לא הוא'. וזה שבר אותי הבנתי שלא משנה מה, עד שלא יקרה משהו פטאלי כמו שקרה בסוף, המשטרה, מבחינתה זה לשמור על שקט, היא לא רוצה לגעת במוקדי הכח האלו. רואים את זה בעוד קבוצות מיעוט בישראל, גם האכיפה בפזורה הבדואית היא אכיפה שונה מהאוכלוסיה הכללית וגם במקומות מסויימים בצפון הארץ. כולם יודעים שאלו אזורים מאוד בעייתים והמשטרה מעדיפה לשמור על מראית עין של שקט מאשר לעשות טיפול שורש בתופעות האלו".
מישהו מאלו שתקפו אותך נכנסו לכלא?
"שניים. אחד קיבל עונש מאסר אבל ברח ללונדון ולא מצאו אותו עד לפני שנה וחצי. המשטרה עצרה אותו על עבירת תנועה, גילו שיש לו צו מעצר מהאינטרפול ועכשיו הוא בכלא. והשני קיבל שנתייים ומשהו".
זה מספיק?
"לא יודע אם זה מספיק עבור העבירה הזאת. שנתיים לדעתי זה לא התרעתי מספיק. אם מישהו היה חוטף תקופת מאסר הרבה יותר ארוכה, הם היו מבינים שהם לא יכולים להמשיך להתנהג כך. יש כאן תופעה חמורה שמצדיקה עונש הרבה יותר חמור וכשאתה רוצה לגדוע אותה אתה צריך להרתיע וכשלא עושים את זה, התופעה רק הולכת ומתפשטת ולא מצטמצמת".
מה קרה לאחר שהסרט יצא לאקרנים, קיבלת פניות מבעלי חנויות אחרים בשכונות החרדיות?
"פנו אלי המון. סיפרו לי שזה מאוד התפשט בארץ. אם פעם זה היה בגאולה, עכשיו זה כבר בכל הארץ, בשכונות של בר אילן ושכונות חרדיות, מה שנקרא בקו השני. שמעתי מהרבה אנשים שאמרו לי: קיבלנו מהם הצעות כספיות והשתלם להם לעזוב. חלק עזבו את העסקים וחלק נלחמו בהם ושרפו להם את החנויות. אני לא ידעתי עד לאן זה התדרדר, היום כולם יודעים, זה תסריט ידוע מראש. בעלי החנויות פתחו קבוצת ווטסאפ והכניסו אותי אליה, הם מדברים שם מה אפשר לעשות, איזה משגיח הגיע לבקר, איזו קבוצה הגיעה".
לאחר ההתקפה, בני פתח חנות לאוכל בגבעת שלום אותה ניהל תקופה קצרה אך הפסיק ופנה ללימודי קולנוע בבית הספר לאמנויות קאמרה אובסקורה. ב-2014 הוציא את סרט הקולנוע הראשון שלו, התאבדות (שנמכר גם לנטפליקס) ו"בית" הוא סרטו השני. היום הוא עובד על סרטו הבא העוסק במצב הפוליטי בישראל אחרי אוקטובר 7, 'תחושת בטן'.
לבני הזוג פדרמן, ארבעה ילדים בני, 20 , 19 17 ו-14. שניים מהם החליטו לחזור בשאלה, משהו שבני הזוג קיבלו בהבנה. אשתו ציפי קראה את התסריט שבוע לפני תחילת הצילומים וסייעה רבות במהלך הצילומים, בעיקר בייעוץ והחלפת התלבושות של בת דמותה בסרט שמחליפה 30 תלבושות.
"אחת השאלות שאנשים לא דתיים שואלים כשהם רואים את הסרט זה: אתה ואשתך הייתם מאוד מחוברים אחד לשני והיתה ביניכם התפרצות חזקה של רגשות אבל זוגות חרדים בקושי מדברים אחד עם השני ברחוב. הכל מאוד קר. זוגות אחרים היו נפרדים כבר. אני עונה להם שמה שאתם רואים בחוץ זה לא מה שאתם רואים בפנים. אני מכיר הרבה זוגות חרדים צעירים שככה זה נראה אצלהם, גם אם זה לא נראה כלפי חוץ. אני חושב שעיקר הכח של הסרט זה להראות את מערכת היחסים החרדית שלמרות שזה מתחיל כשידוך שלאנשים קשה להבין, נוצר שם משהו מאד חזק שעוזר במכשולים והתנודות המוצגים בסרט.
