אחד מניצולי השואה האחרונים, יצחק (ארני) הקר, הלך לעולמו ב-17 לאוגוסט 2021. אלמנתו, ניצה שפרונג, ערכה אירוע אזכרה לציון שנתיים למותו בביתם שבטרזנה. בסלון הבית רחב הידיים, התכנסו כ-70 אורחים, חבריהם של בני הזוג להעלות זכרונות ולהקשיב לסיפור הישרדותו של יצחק כפי שסיפר באירוע "זיכרון בסלון" כשנה לפני מותו.
גם 75 שנה לאחר תום המלחמה בה איבד את כל משפחתו, הקר עדיין מתרגש וקולו משתנק מבכי כשהוא נזכר באותם ימים שחורים בהיסטוריה של העם היהודי. על מסך הטלוויזיה הגדול כפי שצולם בערב השואה 2020, נראה הקר מספר בפרטי פרטים ובדיוק רב על ילדותו במחנה ההשמדה.
הקר נולד בכפר קטן מחוץ לוינה, אוסטריה. "בכל הכפר שלנו היו רק שתי משפחות יהודיות. כשהנאצים עלו לשילטון, היינו צריכים ללכת עם מגן דוד צהוב על המעיל. הייתי בן 9 כשהעבירו אותנו לגטו בוינה. תושבי העיר, כולל הילדים, היו זורקים עלינו אבנים וקוראים לנו שמות. היה מפחיד. אבא שלי עבד בשוק השחור כאופה וב-1942, בדיוק כשמלאו לי 13, שלחו אותנו לטרייזנשטט והפרידו ביני לבין הורי. אני נותרתי עם בן דודי וולטר ושני אחיו. אחי, ליאו, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, נשאר עם ההורים שלי. בטרייזנשטט עבדנו במפעל נעליים. לא היה אוכל, היה קשה ורע".
יום אחד, קרתה תאונה איומה. הקר חימם נוזל שנועד לתיקון הנעליים והחומר הדליק עלה בלהבות, תפס בבגדיו ושרף את הנער מכף רגל ועד ראש. מיותר לציין כי הוא לא קיבל כל טיפול רפואי להקלה על פצעיו הקשים. "במקום זה מנהל המחנה החליט שמשפחת הקר גדולה מדי ושהגיע הזמן לשלוח אותנו משם לאושוויץ-בירקנאו. הייתי על קביים, אמי גם היתה במצב בריאותי לא טוב, העלו אותנו על רכבת בקר ובמשך 4-5 ימים, ללא אוכל, ללא מים, ללא שירותים, הסיעו אותנו לאושוויץ. לאבי היתה מזוודה קטנה בה הסתיר תכשיטים שהצליח לקחת מהבית. כשהגענו לאושוויץ, האס.אס והקאפו היהודים התחילו לצרוח עלינו: 'שנל, שנל, יהודים החוצה'. הם הורו לנו להשאיר את כל החפצים שלנו על הרכבת, אבל לאבי היה קשה להיפרד מהמזוודה והתכשיטים שקיווה שיעזרו לנו להינצל בהמשך. אמרתי לו: 'אבא, אתה רוצה למות בגלל המזוודה הזאת?', לקחתי ממנו אותה וזרקתי אותה הצידה.
"מאושוויץ צעדנו רגלית לבילגה. כשהגענו גילחו לנו את הראשים והכניסו אותנו למקלחות. נתנו לנו מדים אפורים-כחולים ומיד אחר כך הפרידו בינינו לבין הנשים והילדים. ראיתי את העשן עולה מהקרמטוריום, אבל איש מאיתנו לא ידע מה שורפים שם".
את ביקורו של יוזף מנגלה במחנה, הקר לעולם לא ישכח. זה הרגע שסימל את סופה של משפחת הקר והיוותרו בעולם יתום. "מנגלה ערך סלקציה בין הילדים. אותי הוא שלח לצד אחד ואת אחי לצד השני. את וולטר, בן דודי, שלח לצד שלי. אבי ניסה עוד לדחוף את ליאו לצד שלנו, אבל מנגלה לא הניח לו. סך הכל הוא בחר 89 ילדים ואת כל השאר שלח לקרימטוריום. אני זוכר שוולטר רצה ללכת עם אמו ולרוץ אחריה, אבל אני עצרתי אותו. הוא אמר לי: "למה אתה עוצר אותי, אני רוצה להיות עם אמא שלי', אבל לי היתה הרגשה לא טובה ואמרתי לו שישאר איתי".
בתחילת דצמבר, כשהרוסים התקרבו והטבעת מסביב לגרמנים התהדקה, החליטו הנאצים להוציא 64 אלף איש לצעדת המוות מאושוויץ בירקנאו לקרוז-רוזן, בקור מקפיא, עם נעלי עץ וסחבות על שלדי גופם. "הלכנו שלושה שבועות וכמובן שרבים נפלו בדרך. אני לא יודע איך הצלחתי ללכת, הייתי כמו שלד, אבל ידעתי שאם לא אלך, ירו בי. בכל פעם שנפלתי, וולטר היה מקים אותי ובכל פעם שהוא נפל, אני הייתי מרים אותו. בסוף הגענו 20 איש לבוכנוולד, השנה היתה כבר 1945. היינו צריכים להוריד את הבגדים ולהישאר כל הלילה ערומים בחוץ. בבוקר גילחו אותנו, הכניסו אותנו למי ליזול ונתנו לנו חתיכת לחם קטנה. אכלתי חצי חתיכה וחצי החבאתי מתחת לבית השחי, כדי שיישאר לי לאחר כך. הם מצאו את חתיכת הלחם הקטנה שלי ולקחו אותה. כל הלילה בכיתי בגלל החתיכה הזאת. אם הייתי מפסיד מיליון דולר לא הייתי בוכה כל כך".
זמן קצר לאחר מכן, הגיעה המלחמה לקיצה. הקר התחבא עם בן דודו בצינורות הביוב וכשיצא משם גילה שהגרמנים ברחו. "הם עוד רצחו כמה יהודים, לקחו את האוכל ונמלטו. האמריקאים שהגיעו אחר כך למחנה הביאו איתם מרקים ואוכל ואנשים התנפלו על האוכל ומתו כמו זבובים, כי לא היו רגילים לאכול כאלו כמויות. לי ולשאר הילדים נתנו האמריקאים שוקולד. אחר כך הלכנו לכפר הקרוב, לקחנו עופות והכנו לעצמנו אוכל. לאחר השיחרור וולטר החליט לנסוע לפלשתינה ואני ללכת לחפש קרובי משפחה בגטו".
בני הדודים עברו לגור בהמשך בארה"ב ונותרו קרובים זה לזה עד יום מותם. וולטר נפטר שלושה שבועות לפני בן דודו והשניים קבורים באותו בית הקברות מאונט סיני בלוס אנג'לס.
יהיה זכרו ברוך,
יצחק הקר 1929-2021
