בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעה הקבוצה הראשונה של המהגרים לג'קומבה הוט ספרינגס, עיירה קטנה כ-120 ק"מ מזרחית מסן דייגו על גבול מכסיקו-קליפורניה. חומת הגבול המפורסמת שהיתה אמורה לעצור מהגרים לא חוקיים מלהיכנס לשטח ארה"ב, מסתיימת שם בצלע ההר בשטח האדמה של ג'רי שוסטר. שוסטר היגוסלבי, היגר לארה"ב ב-1969 ורכש 17 דונמים של אדמה. הוא גר על גבעה מצידו השני של הכביש וביתו משקיף אל עבר מכסיקו והחומה. בחודשים האחרונים אלפי מהגרים חצו את הגבול על האדמה שלו, מותירים אחריהם אשפה רבה, בקבוקי מים, דרכונים קרועים וניירות. הוא התלונן בפני משמר הגבול ומשרד השריף, על כך שהמהגרים מדליקים מדורות והורסים גדרות, אבל נאמר לו שאין מה לעשות. בעבר אותם מהגרים היו מתגנבים פנימה בחשאי, נזהרים שאנשי משמר הגבול לא יתפסו אותם. עכשיו הם מחכים להם, בשקיקה ממש, יודעים שאף אחד לא יסלק אותם.
עבור אנשי משמר הגבול מדובר בתפנית של 180 מעלות בצורת העבודה שלהם. אם בעבר הם היו אמורים לשמור על הגבול ממסתננים, לעצור ולגרש אותם בחזרה למדינה ממנה הגיעו, עכשיו הם צריכים לקבל את פניהם בזרועות פתוחות. קבלת הפנים הזאת כוללת גם מלונות או מרכזי קליטה, שם הם מקבלים שלוש ארוחות ביום, חיתולים לתינוקות, פורמולה, טיפולים רפואיים, בגדים וכל מה שצריך על מנת להפוך את ההתאקלמות שלהם במדינה הכי קלה שאפשר.
לאחר נסיעה של ארבע וחצי שעות מלוס אנג'לס בתנועת הבוקר הכבדה, אני מגיעה לעיירה בדיוק בזמן על מנת לראות מרחוק את המבריחים מורידים את המהגרים בצד הדרומי של הגדר ונוסעים משם להביא את הקבוצה הבאה של המהגרים. ממש כמו חברת טיולים מיומנת. מדובר בעסק מאוד רווחי המכניס לקרטל המכסיקני מיליוני דולרים. הקרטלים קוצרים בסכ"ה 30 מיליון דולר ביום או כמיליארד דולר בחודש (12 מיליארד דולר בשנה!) מהברחות וסחר בבני אדם וסמים. מדובר בעסק משגשג מאוד. הם משתמשים בכספים אלו כדי לרכוש כלי נשק מתוחכמים יותר וטכנולוגיה כדי לבסס את שליטתם בטריטוריות שלהם במקסיקו ומחוצה לה. וכן כדי לייצר פנטניל או לשווק אותו מסין ולמכור אותו בארה"ב. ברור לכולם שמדובר בעסק בעל פרק זמן מוגבל ושהחגיגה הזאת תסתיים יום אחד. עד אז, הם רוצים לנצל את ההזדמנות ולעשות כמה שיותר כסף.
קבוצה של כ-20 מהגרים עם תרמילי גב עושה את דרכה בשביל חולי אל עבר המחנה השוכן בקצה העיר. מרחוק הם נראים כמו קבוצת מטיילים שיצאה להייק, רק רכבי משמר הגבול והקצינים המלווים אותם לשם רגלית מעידים אחרת. אחרי חמש דקות הם מגיעים לקמפ המאולתר, מקום פתוח מוקף בשיחים והרבה פסולת שהותירו מאחור המהגרים הקודמים. הם מקבלים לידיהם פליירים הכתובים בכל שפה אפשרית: "ברוכים הבאים לארה"ב". הם קוראים את הכתוב בקפידה, מילה במילה, מנסים להבין מה בדיוק הולך לקרות אתם.
מאחר ואני העיתונאית היחידה הנמצאת שם באותו היום והאמריקאית הראשונה שהם פוגשים בארה"ב (למעט פקחי הגבול), הם פונים אלי בשאלות: "את יודעת מתי יאספו אותנו מכאן?", "נצטרך לישון פה הלילה?"
כשאני מציגה לפקחי הגבול את אותן שאלות, הם מסרבים לענות ומפנים אותי למשרד היח"צ שלהם שעונים לי גם בתשובות מעורפלות.
התחושה בקרב המהגרים, היא של בלבול מוחלט. כמעט שאף אחד מהם אינו יודע אנגלית, למעט שני בחורים צעירים מגאורגיה. המהגרים האלו הגיעו מכל העולם, אקוודור, פרו, מכסיקו, הונדורס, ברזיל ואפילו אישה אחת מאיטליה שלא ברור לגמרי איך היא יכולה לקבל מעמד של פליטה, אבל שווה לנסות. ונסה חבושה בכובע צמר ושיער ארוך כתום הגיעה עם בעלה פדרו מברזיל. היא מייד מספרת לי שהיא בהריון ואולי כדי להוכיח מרימה את החולצה שלה וחושפת את הבטן.
"באיזה חודש את?" אני שואלת אותה בספרדית.
"שמונה חודשים" היא עונה בחיוך רחב. "אמרתי להם שאני בהריון כך שאולי הם יקחו אותנו מפה ראשונים ועוד מעט".
אחר כך היא מספרת לי בספרדית משולבת בפורטוגזית שאני מצליחה איכשהו להבין שהיא ובעלה התחילו את המסע שלהם לפני חודש ושילמו 15,000 דולר כדי להגיע לארה"ב. הם לא מציינים למי בדיוק שילמו את הסכום, אבל הכוונה היא ככל הנראה לזאבי הערבות או ה"פולרוס" הכינוי של המבריחים. זאבי הערבות עובדים בשיתוף פעולה עם הקרטל על מנת להעביר מהגרים בטריטוריה שלהם לאורך הגבול.
התעריף אותו גובים המבריחים תלויה בארץ המוצא. הרוב משלמים בין 7,000-15,000 דולר לאדם ומאחר ולא לכולם יש את הסכום המלא, התשלום צריך להיות מגובה על ידי קרובי משפחה שכבר נמצאים בארה"ב על על ידי מכירת קרקעות עם צורות רבות של החזרים המסתכמים בשעבוד בלתי מוגבל. התעריף נקבע בהתאם למדינה ממנה הגעת, אלו שמגיעים מיבשות אחרות כמו סין למשל, ישלמו יותר, לפעמים עד 50 אלף דולר. אלו שמגיעים ממכסיקו ישלמו פחות. התעריף גם נקבע על פי "החבילה" שבחרת, בדומה לחבילות תיירות. שילמת יותר? תזכה למקום לינה, מזון ותחבורה. אלו שאין להם את התקציב, יעשו את הדרך רגלית בעיקר עד שיגיעו לנקודה בה "מורה הדרך" שלהם יקח אותם אל הגבול. אלו שעוברים את הגבול בטקסס דרך נהר הריו גרנדה, מקבלים צמידים צבעוניים המסייעים לקרטל לעקוב אחר כמה אלפי דולרים הם עדיין חייבים לקרטל.
לחלק מהמהגרים אין את הסכום המלא לשלם למבריחים, הם משלמים דמי פיקדון ומסכימים לעבוד ולשלם את השאר כשיגיעו ליעדם. אם הם לא ישלמו, הם מסתכנים בחטיפה או רצח. לא חסרים סיפורים קשים על אונס נשים וסחר במין בילדים ונשים שלא הצליחו לשלם את החוב שלהם. לפעמים הקרטל גם מחזיק אנשים כבני ערובה ודורש כופר ממשפחותיהם. גם אלו שעומדים בהתחייבות הכספית שלהם לא בהכרח מצליחים לשרוד את הדרך הקשה. ביוני 2022 מבריחים ניסו להעביר מהגרים במשאית סגורה ללא פתחי אוורור ובחום הקשה של הקיץ. המשאית ננטשה בסן אנטוניו טקסס לאחר שחצתה את הגבול ו-50 מהגרים נמצאו ללא רוח חיים, 16 אחרים היו במצב עילפון ונלקחו לבתי החולים.
לא היה לך קשה לעשות דרך כזאת ארוכה ועוד בהריון? אני שואלת את ונסה.
"כן, אבל התייחסו אלי בכבוד ועזרו לי מאוד" היא עונה.
בשביל להשיג את הסכום הדרוש, ונסה ופדרו מכרו את כל מה שהיה להם וקיבלו עזרה מההורים. חלק מהאנשים כמו ראול, 33, שהגיע עם אחיו דוד 29, מאקוודור, עשו חלק גדול מהדרך באוטובוסים, בסירה ורגלית. "זה היה מסוכן, אבל יותר מסוכן להישאר באקוודור. חסכנו כסף שלוש שנים בשביל לעשות את הנסיעה הזאת. יש לנו משפחה בקונטיקוט אז אנחנו מקווים לנסוע לשם".
אלחנדרו, 31 מפרו מנסה להתחמם ליד המדורה. רוח קרה נושבת ואין מספיק אוהלים עבור כולם. "אני מקווה שיאספו אותנו לפני הלילה" הוא אומר.
אלחנדרו עשה את המסע הזה לבדו. לא היה לו מספיק כסף כדי להביא את אשתו ושני ילדיו. הוא לא יודע מתי יראה אותם שנית אבל מקווה להתחיל לעבוד ולהרוויח כסף כדי להביא אותם לארה"ב. "הילדים שלי עדיין קטנים והמסע הזה יהיה להם קשה עכשיו אבל בעוד כמה שנים כשיגדלו, יהיה להם קל יותר לעשות את הדרך לפה. שמעתי על ילדים שמתו בדרך או חלו מאוד, זה מפחיד".
הוא מבין שזה יכול לקחת שנים עד שיוכל להביא את משפחתו לארה"ב כי הוא יצטרך לשלוח כסף הביתה וגם לחסוך כדי לשלם לקרטל את דמי המסע.
אתה רוצה לגור בקליפורניה? אני שואלת אותו והוא עונה לי בתמימות "כמה זה רחוק מכאן?"
הוא לא היחיד אגב שאין לו מושג איפה הוא נמצא בדיוק. המבריחים עזרו להם להגיע לארה"ב וזה כל מה שהם יודעים.
מספר חברים שהגיעו מגאורגיה, מנסים להקים מחדש את אחד האוהלים שנותרו באזור על ידי המהגרים הקודמים. אחד מהם מאטה בן 28, בחור עם זקן ומשקפי שמש, מספר לי שהיה מתאגרף בגאורגיה. יש לו גם אזרחות אוקראינית, הוא מספר והוריו גרים בצרפת אך הוא לא רצה לגור שם. "מכרתי את הדירה שלי בשביל להגיע לכאן" הוא מספר לי באמצעות אחד מחבריו המשמש לנו כמתורגמן. "עכשיו אין לי שום דבר, את כל הכסף שלי הוצאתי בשביל להגיע לכאן. אני מאושר להיות באמריקה".
מאטה ושני חברי הילדות שלו אופטימיים לגבי החיים בארה"ב. "החלום שלי הוא להפוך למתאגרף ולעשות הרבה כסף" הוא אומר. "בגאורגיה לא היתה לי כל אפשרות לצאת לתחרויות מחוץ למדינה, הרגשתי שאין לי אפשרות להתקדם".
החבר שלו מוסיף: "ממשלת גרוזיה מאוד מושחתת והחיים שם מאוד קשים כלכלית, אין עבודה וגם אם יש בקושי אפשר להתפרנס. לא היתה לנו כל דרך אחרת להגיע לכאן, לא יכולנו לקבל ויזה, זו היתה הדרך היחידה והיא עלתה לנו הרבה כסף. הגעתי לכאן בלי כלום, רק עם התיק הזה, אבל זה היה שווה את זה".
בסביבות השעה אחת אחה"צ מגיעה הקבוצה השניה של המהגרים לאותו היום, בדומה לקבוצה הראשונה יש מהגרים רבים מאמריקה הלטינית, טורקיה, גאורגיה, הודו וסין. אני מבקשת לראיין ולצלם אותם וכולם מסכימים בשמחה למעט המהגרים הסינים המבקשים לא להצטלם. רבים בארה"ב טוענים שאלו מהווים סכנה בטחונית על ארה"ב ועלולים להיות מרגלים מטעם המפלגה הסינית הקומוניסטית. המהגרים הסינים משלמים את המחיר הגבוה ביותר, בין 35-50 אלף דולר על מנת להגיע לארה"ב, הרבה יותר מאלו המגיעים מדרום ומרכז אמריקה. הם טסים למכסיקו ושם משלמים למבריחים לקחת אותם אל הגבול. ב-2023 חצו את הגבול הזה 37 אלף אזרחים סינים לעומת 342 בלבד ב- 2021.
צ'ן מבייג'ין סיפר לי (באמצעות אפליקציית תרגום) שלמד מהיכן ניתן להיכנס לארה"ב דרך צפיה בטיקטוק לשם הועלו סרטונים רבים של מהגרים שחצו את הגבול בנקודה הזאת. המהגרים הסינים אינם היחידים שהשתמשו בטיקטוק על מנת להבין איך כל העסק הזה עובד.
המהגרים, אם בגלל מגבלות השפה או אם בגלל תשישות הדרך, לא מדברים אלו עם אלו, גם אם הגיעו מאותה מדינה. גם אלו שהגיעו מאותן מדינות, לא פגשו זה את זה עד שהגיעו למחנה מאחר והצטרפו לקבוצות שונות. חלק מהמהגרים יושבים ליד המדורה ומנסים להתחמם קצת, הראשונים שהגיעו מתמקמים באוהלים וכל השאר מסתובבים בחוסר מעש ומחכים לראות מתי יגיעו לאסוף אותם. מצבם הרבה יותר טוב מאלו שהגיעו לפני חודשיים-שלושה, אז נאלצו המהגרים להישאר במחנה מספר ימים עד שהגיעו האוטובוסים לאסוף אותם. בימי השיא, שהו כאן 700 מהגרים מדי יום, הם בנו אוהלים ומבנים נמוכים מעץ וברזנטים שעכשיו משמשים את הגל החדש של המהגרים. בדצמבר 2023 היו כאן רק שני שירותים ניידים, עכשיו יש כאן כבר ארבעה, שני כיורים עם סבון וגם מיכל מים ענק.
לפני רדת החשיכה כשכבר קר מאוד ורוחות קשות מנשבות, מגיע אוטובוס לאסוף אותם. ההקלה על פניהם ברורה, הם מסתדרים בשורה ועולים על האוטובוס שיקח אותם למחנה הקליטה. שם ירשמו וכעבור יומיים יטוסו ליעד הבא, ככל הנראה למדינות מקלט כניו יורק, שיקגו, קולורדו או ישארו בקליפורניה. העומס הכלכלי על ערי המקלט הוא גדול במיוחד. אחת הערים המבוקשות על ידי המהגרים היא ניו יורק, שם בעיית המהגרים היא אחת החריפות ביותר. בתי מלון בעיר הפכו למקלטי חרום, ביניהם מלון רוזוולט ההיסטורי (לשעבר מלון בן 4 כוכבים) השוכן במרכז מנהטן. ראש העיר, אריק אדמס מספק למהגרים ארוחות בסך 64 דולר לאדם ליום ומתכנן להעניק לכל משפחת מהגרים כרטיס מזון בסך 1,000 דולר לחודש. על פי הדיווחים, עיריית ניו יורק משלמת בין 200-310 דולר ללילה עבור המלונות השונים. "דוק גו" חברה המספקת שירותי בריאות זכתה בחוזה על סך 432 מיליון דולר מעיריית ניו יורק לספק ארוחות ושירותים ל-4,000 מהגרים.
הגבול הפתוח בהחלט עובד היטב עבור בעלי אינטרסים מסויימים: מעסיקים שרוצים להעסיק את המהגרים בשכר נמוך יותר, קבלנים ממשלתיים שמרוויחים חוזים כדי לתת מחסה ולהסיע את המהגרים וכאמור נותני השירותים, בתי המלון והמסעדות המבקשים מחירים גבוהים במיוחד. אבל יותר מכל ההגירה הלא חוקית פועלת עבור קרטלי הסמים וארגוני הפשע הבינלאומיים ששולטים כעת בגבול.
כל הסיפור הזה עולה לעיר מיליארדי דולרים. בשנה שעברה שילמה העיר 4.3 מיליארד דולר על מנת לספק דיור ומזון למהגרים והצפי הוא שעד 2024 העיר תוציא 12 מיליארד דולר עבור 173,000 המהגרים הלא חוקיים שמספרם צפוי עוד לעלות.
אדמס הכריז כי יאלץ לקצץ בתקציב של בתי הספר, המשטרה והאוכלוסיה הקשישה בעיר בגלל שהעיר קורסת תחת הנטל. בערי מקלט אחרות המצב לא יותר טוב. בשיקגו המקלטים מלאים במהגרים לא חוקיים ובלית ברירה, חלקם נותרו לישון בשדה התעופה עד שימצא להם מקום. דנבר גם קלטה עשרות אלפי מהגרים שמילאו את כל המרכזים. זאת בעוד ברחובות העיר, ישנים מחוסרי בית אמריקאים. גרג אבוט מושל טקסס שנמאס לו מהזרימה הבלתי פוסקת של מהגרים למדינה שלו, מקפיד לשלוח אותם למדינות הסמוכות כקולורדו ושיקגו באוטובוסים. 300,000 מהגרים לא חוקיים חצו את הגבול לטקסס בדצמבר 2023 ואבוט הכריז שהמדינה שלו בקריסה ושמדובר בפלישה. כשראש עיריית שיקגו החרים את האוטובוסים ששלח לעיר במטרה לעצור את שליחת המהגרים אליו, אבוט אמר: "אין בעיה" והטיס אותם לשם.
בארה"ב אגב כבר לא קוראים להם מהגרים לא חוקיים אלא "מבקשי מקלט" או "עולים חדשים". הנשיא ג'ו ביידן חטף ביקורת על כך כשבנאום מצב האומה קרא למהגר שרצח סטודנטית אמריקאית, לייקן ריילי, "מהגר לא חוקי". לאחר מכן, הוא תיקן את עצמו ואמר: "אדם ללא ניירות".
קיילי נרצחה על ידי מהגר מונצואלה שהסתנן לארה"ב אך הותר לו להשאר עד לדיון בעניינו. קיילי, בת ה-22 מג'ורג'יה נרצחה על ידו כשיצאה לריצת בוקר.
תושבי ג'קומבה עמם שוחחתי אמרו שאחד הדברים שמטרידים אותם ביותר בכניסתם של המהגרים לארה"ב באופן חופשי, הם מספר הפושעים הנכנסים למדינה. ברברה ורוברט, הם שכניו של ג'רי שוסטר. רוברט הוא גר שם כבר 70 שנים ואשתו 45 שנים. גדר הגבול עוברת מספר עשרות מטרים מהחצר שלהם, הם מזמינים אותי פנימה לאחר שאני מבקשת לשמוע מהם על המהגרים שעוברים באזור. "בעבר היינו רואים מהגרים בעיקר מאמריקה הלטינית, עכשיו אנחנו רואים גם קבוצות גדולות של סינים וגם מהגרים מאפריקה, בעיקר גברים, אבל יצא לנו גם לפגוש כאלו מרוסיה וטורקיה" מספרת ברברה, "בינואר ופברואר היו מגיעים לכאן מאות אנשים מדי יום, המספרים מאז ירדו ועכשיו מגיעים רק כמה עשרות כל יום אבל זה גם יכול להשתנות".
"מה שמדאיג אותנו בעיקר הם מי הם האנשים האלו. אנחנו לא יודעים אם יש ביניהם סוחרי סמים, כמה מהם פושעים מבוקשים במדינות שלהם, כמה מהם טרוריסטים" אומר רוברט. "רובם נראים לי אנשים רגילים, פשוטים וטובים אבל אי אפשר לדעת. כבר נתפס מהגר אחד מאפריקה שקשור לארגון טרור והיו ביניהם כאלו שרצחו וסחרו באנשים".
בחנות המכולת היחידה בעיר, אני פוגשת את אלין בראון שעברה לעיר בעקבות בעלה לפני 38 שנים. "מה שהכי מטריד אותי הוא מאיפה למדינה יש את הכסף לממן את ההגירה. חלק מהאנשים האלו באמת מסכנים וזכאים למעמד של פליטים, אבל הרבה מהם לא והם מהווים עול על ארה"ב. המיסים שלנו הולכים למימון המהגרים, לא לתשתיות ולא לערים שלנו שזקוקות לעזרה. אני היגרתי לכאן בעצמי, אבל עשיתי את זה בצורה חוקית וכמו שצריך ולא קיבלתי שום דבר במתנה".
ג'קובמה היא עיר עניה, תושבי העיר הצעירים עזבו אותה ברובם הגדול ורוב האוכלוסיה מבוגרת. בית הספר היחידי שבעיר נסגר לפני שנים באין ילדים שימלאו את הכיתות. על הכביש הראשי ניתן לראות בתים שרופים ועזובים. עד לפני מספר חודשים אף אחד לא שמע על העיירה הקטנה הנמצאת באמצע שום מקום. כשהזרם הראשון של המהגרים התחיל להגיע בסוף השנה שעברה, זרמו אליה עיתונאים וצוותי טלוויזיה וגם עובדי צדקה הומנטיריים שהציעו לעולים החדשים מים ואוכל. בחודש האחרון גם הם הפסיקו להגיע ורק בקבוקי המים הריקים שחילקו להם, עדיין זרוקים שם בין השיחים.
לא כל המהגרים מחליטים לחצות את הגבול לא חוקית, יש כאלו המעדיפים לעשות זאת מהגבול הרשמי סן איסידרו שבסן דייגו. הם ממלאים טפסים ומבקשים לזכות במעמד של פליטים. יתכן שהם עושים זאת כך בגלל שאינם יכולים לאפשר לעצמם את התשלום הכבד למבריחים וגם חוששים מהדרך הקשה, בעיקר אלו עם ילדים קטנים. הבעיה היא שחלקם נאלצים לחכות חצי שנה ובינתיים הם ישנים באוהלים בטיחואנה, עיירת הגבול המכסיקנית, עד שיזכו לאישור כניסה לארץ המובטחת.
בין המהגרים יש כאלו הבוקשים על ידי החוק, כאלו ששהו בעבר בארה"ב וגורשו בחזרה למדינותיהם בגלל פעילות פלילית. אלו יסתננו לארה"ב וישתדלו להתחמק מהרשויות. יחד עם זאת, קשה לוותר על ההטבות הרבות שהמדינה מעניקה ולכן, גם כאלו שיש להם מה להסתיר, יבקשו מעמד של פליט ויתנו שמות בדויים ואולי אף יבדו את מדינות המוצא מהן הם הגיעו לארה"ב. זאת הסיבה שבסמוך לגבול ניתן למצוא דרכונים קרועים שהדף בו מופיעה תמונתם ופרטיהם האישיים, תלוש.
על פי החוק האמריקאי והבינלאומי, כל מי שמגיע לארה"ב יכול לבקש מקלט. הם עוברים סינון כדי לקבוע אם יש להם פחד אמין מרדיפות במולדתם. לאחר מכן התיק שלהם עובר למערכת בתי המשפט להגירה כדי לקבוע אם הם יכולים להישאר בארה"ב, אבל התהליך הזה יכול לקחת שנים ועד שזה יקרה הם משוחררים לארה"ב. אם הם חוששים שלא יאשרו את בקשתם, הם לא יגיעו לשימוע וישארו במדינה באופן לא חוקי. מספרם של המהגרים הלא חוקיים עלה דרסטית במאי 2023 לאחר שפג תוקפו של סעיף 42 לחוק שאיפשר למדינה להרחיק מהגרים מהגבול בזמן המגיפה.
גל המהגרים האחרון בגבול יהפוך את ההגירה לנושא המרכזי בבחירות ואולי אף יכריע אותן. אמריקאים רבים, גם דמוקרטים, ישמחו לראות סופסוף את עצירת ההגירה ההמונית לגבול וטראמפ מקווה שהוא יזכה בקולות מצד בוחרים שהתייאשו ממדינות הגבול הפתוח של ביידן. ממשל ביידן מצידו צפוי לחשוף שורה של פעולות ביצועיות שיתמקדו באכיפת הגבולות לאורך הגבול הדרומי של ארה"ב. זה יעזור לביידן לנסח מחדש את הנושא, וינסה להעביר את האחריות לרפובליקנים על עמידתם לדבריו בדרכה של חקיקה שתתקן את מערכת ההגירה השבורה.
דונלד טראמפ הבטיח כי אם ייבחר הוא יפתח ב"מבצע הגירוש הפנימי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית", תוך ניצול הצבא כדי לאסוף מהגרים לא מתועדים במחנות גירוש בקנה מידה גדול.
הרפובליקנים טוענים שבגלל מדיניותו של ביידן, יש חשש מכניסתם של פושעים, סוחרי סמים ואף מרגלים לתחומי המדינה. לדברי הנשיא הרפובליקני לשעבר, הדמוקרטים מעודדים מהגרים לזרום למדינה באופן חופשי כדי שיוכלו להצביע בבחירות 2024. "אני חושב שהם עושים את זה כי הם רוצים שאנשים לרשום את האנשים האלו שיצביעו" אמר טראמפ "רובם לא מדברים מילה באנגלית, אבל הם (הדמוקרטים) רושמים אותם". הטענה הזאת מהדהדת בקרב מצביעים שמסכימים כי הביטחון לוקה בחסר, הן בגבול והן בקלפי ושגם בבחירות הקודמות, מהגרים לא חוקיים הצביעו. הדמוקרטים מצידם אומרים שמדובר בשקר ונסיון להפחיד את ציבור הבוחרים.
מצביעים בארה"ב אינם צריכים להציג תעודה מזהה בקלפי אלא להזדהות בשמם בלבד ויכולים גם לשלוח את טפסי ההצבעה בדואר.
בבוקר למחרת לפני שאני עוזבת את העיר, אני שבה למחנה. השעה 8 בבוקר וקבוצה חדשה של כ-15מהגרים כבר נמצאת במקום. יש ביניהם גם זוג הורים עם ילדה בת 8 וילד בן 10.
מתי הגעתם? אני שואלת אותם.
"לפני שעה" עונה לי האב קרלוס בספרדית.
– כמה זמן הלכתם ברגל?
– "7 שעות, הלכנו כל הלילה".
הילדים נכנסו לתוך אחד האוהלים לישון.
אישה כבת 40 ניגשת אלי, היא לבושה מעיל עם כובע המכסה את שיערה ובעלת ריסים מלאכותיות ארוכות במיוחד. היא מספרת לי שהיא מברזיל ועשתה את המסע הזה לבדה ללא חברים או בני משפחה. רוב המהגרים הגיעו עם בני זוג, בני משפחה או חברים ורובם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. עיניה נוצצות אך לא ברור אם מעייפות, דמעות או בגלל הרוחות.
"את יודעת מתי יבואו לקחת אותנו?" היא שואלת ומחממת את ידיה מעל המדורה.
"עוד כמה שעות" אני מעודדת אותה. "וולקום טו אמריקה".
