Page 96 - waia213
P. 96

‫?‬           ‫סיפורהפשסלחאיששלהנייצהוולדיתיה‪,‬שובאיןההשענבכר‪,‬תבההלוופנהיו‪0‬ה‪2‬עתשינדה‪,‬שמלמעחםייש אתיך חגגו את פסח ב‪1941-‬‬ ‫א‬
                                                                                                                   ‫עצמת‬
        ‫שראל‬

‫כמות קטנה של קמח‪,‬‬                               ‫באחד הלילות‪ ,‬קצת לפני עלות השחר‪ ,‬הרגשתי‬                                 ‫בדרך כלל‪ ,‬הזיכרון‬
‫בקבוק מים‪ ,‬עיתון וגפרור‪.‬‬                        ‫שאני לא מסוגלת להמשיך יותר‪ .‬דפקתי על דלתו‬                              ‫שלנו מתחמק מהקופסה‬
‫יומיים לאחר מכן קיבלנו‬                          ‫של בית כפרי‪ ,‬שהתגלה כביתו של איכר גוי‪ ,‬חביב‬                          ‫הסגורה‪ ,‬שבה שמורה אימת‬
‫בקבוק קטן של מים‪ ,‬אבל‬                           ‫ונדיב‪ .‬הוא הכניס אותי למרתף שלו‪ ,‬שם מצאתי‬                          ‫אותם הימים‪ .‬בפסח אחד‪,‬‬
‫היינו צריכים להמתין עוד כמה‬                     ‫עוד ילדה קטנה אחת‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬הצטרפו אלינו‬                       ‫הנכד בן השלוש שלי הסתכל עלי‬
‫ימים בשביל הקמח‪ .‬האזור כולו היה‬                 ‫עוד שני בנים ובת‪ .‬אף אחד מאיתנו לא הודה‬                     ‫מהכיסא שעליו ישב ליד שולחן הסדר‪.‬‬
‫ריק ממזון‪ ,‬מכיוון שאת הכול שלחו לצפון‬                                                                  ‫אני אפילו לא יודעת מה הוא אמר‪ ,‬משום‬
‫גרמניה‪ .‬לאיכר שאירח אותנו‪ ,‬בקושי נשאר אוכל‬                         ‫במשך כמה ימים שהוא יהודי‪.‬‬          ‫שהבהלה של פסח ‪ 1941‬האפילה על הכול‪.‬‬

                                    ‫עבור עצמו‪.‬‬  ‫היה זה חורף קשה‪ .‬מידי בוקר‪ ,‬מצאו קרני שמש‬        ‫הייתי אז נערה צעירה המוסתרת בתוך מרתף‬
                                                ‫בודדות את דרכן אל תוך המרתף‪ ,‬מבעד לשני‬           ‫חשוך במרכז צרפת‪ .‬לא היו איתי בני משפחה‬
‫יום לאחר מכן‪ ,‬עיתון הגיע פנימה – ואז גפרור‪.‬‬     ‫החלונות הקבועים במעלה הקיר – זוג העיניים‬         ‫נוספים – לבדי‪ ,‬עם עוד ארבעה ילדים‪ ,‬כולנו זרים‬
‫חיכינו עוד כמה ימים‪ ,‬עד שהבחנו שהשמש זורחת‬      ‫היחידי שלנו אל העולם שבחוץ‪ .‬דרך החלונות‬
‫בשמיים כחולים‪ ,‬במשך יום שלם‪ .‬החלטנו‪ ,‬שכדי‬       ‫האלה הכניס אותנו האיכר אל המרתף‪ ,‬ומידי בוקר‬                                              ‫זה לזה‪.‬‬
‫ליצור תחושה חגיגית‪ ,‬נחליף בגדים זה עם זה‬        ‫הוא היה משלשל דרך אחד מהם‪ ,‬סל ובו חמש‬
‫ונלבש אותם כאילו הם חדשים‪ .‬הבנים החליפו‬         ‫חתיכות מזון וסיר לצרכים הטבעיים שלנו‪ .‬ככל‬        ‫היום‪ ,‬ובשנים האחרונות‪ ,‬כשאני חוגגת את הפסח‪,‬‬
‫ביניהם מכנסיים וחולצות והבנות החליפו שמלות‪.‬‬     ‫שזה יישמע מוזר‪ ,‬היינו ברי מזל‪ .‬בחורף הקשה‬        ‫מוקפת בנוחיות ובתפנוקי הדירה שלנו‪ ,‬יחד עם‬
‫לפנות ערב אפינו את ה"מצה" שלנו‪ ,‬למרות שלא‬       ‫הזה‪ ,‬חמישה ילדים חסרי בית‪ ,‬פיתחו לעצמם‬           ‫למעלה מתריסר קרובים וידידים‪ ,‬אני מגלה‪,‬‬
‫היה לנו מושג איך עושים זאת‪ .‬שפכנו מים לתוך‬      ‫ערכים שונים מאוד מאלה של היום – כמו גם קשרי‬      ‫שלמרות כל התפאורה‪ ,‬אני לא יכולה להשוות‬
‫הקמח‪ ,‬ערבבנו והחזקנו את הבצק בידיים חשופות‪,‬‬                                                      ‫בליבי את החגים האלה לאירוע הייחודי שחגגתי‬
‫מעל לעיתון שבער על הרצפה‪ .‬יצרנו משהו שסימל‬                                    ‫ידידות לכל החיים‪.‬‬  ‫לפני ‪ 62‬שנה‪ .‬ב‪ 1941-‬היה הפסח המיוחד ביותר‬
                                                                                                 ‫בחיי‪ .‬אבל לפני שאתאר אותו‪ ,‬אני רוצה להסביר‬
          ‫מצה‪ ,‬ומה שזה היה‪ ,‬הספיק לחמישתנו‪.‬‬     ‫באחד הימים‪ ,‬כשאחד מאיתנו הציץ דרך החלון‬
                                                ‫החוצה‪ ,‬הוא הבחין בשמש המאירה בשמים‬                                           ‫איך הגעתי למרתף‪.‬‬
‫באותו לילה חגגנו את ליל הסדר‪ .‬אחד מאיתנו‬        ‫כחולים‪ .‬כמה ימים לאחר מכן‪ ,‬מישהו אחר ראה‬
‫אמר את הקידוש בעל פה – הברכה שמקדשת את‬          ‫גבעולי עשב ירוקים הבוקעים מהאדמה הקפואה‪.‬‬         ‫נולדתי בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה‬
‫ליל הפסח‪ .‬אחר זכר את ארבע הקושיות‪ .‬סיפרנו‬       ‫לא היו לנו לוח שנה או הערכת זמן‪ ,‬אבל שיערנו‪,‬‬     ‫וחייתי‪ ,‬אהובה ומרוצה‪ ,‬עם משפחתי בנירנברג‪.‬‬
‫כמה סיפורים על יציאת מצרים שזכרנו ששמענו‬        ‫שאם מזג האוויר משתנה באמת והאביב מתחיל‬           ‫אולם‪ ,‬בשנת ‪ 1933‬החשיך עלי עולמי – באחד‬
‫מההורים שלנו‪ .‬ולבסוף‪ ,‬הצלחנו לשחזר את ה"חד‬      ‫להגיע‪ ,‬אז אולי אנחנו מתקרבים לפסח‪ .‬כל אחד‬        ‫הימים‪ ,‬צעדו פלוגות סער נאציות אל תוך נירנברג‬
                                                ‫מאיתנו הגיע מחוג שונה מבחינת שמירת המצוות‪,‬‬       ‫וציוו‪ ,‬שכל הבניינים הגדולים יניפו עד לערב את‬
      ‫גדיא" – השיר שבדרך כלל סוגר את הערב‪.‬‬      ‫אך למרות זאת‪ ,‬לכולנו הייתה שאיפה חזקה‬            ‫דגל צלב הקרס‪ .‬בשנת ‪ ,1936‬לקחו אותנו ההורים‬
                                                ‫לעשות משהו‪ ,‬על מנת לחגוג את מה שנראה כמו‬         ‫לפריס‪ ,‬כיוון שאבי מונה בתור רב של בית הכנסת‬
‫פסח ‪ – 1941‬ללא סעודה חגיגית‪ ,‬ללא פמוטות‬                                                          ‫"רו קאדט" )‪ .(Rue Cadet‬לאחר מספר שנים‪ ,‬עם‬
‫של כסף וללא יין – רק עם הרצון הפשוט שלנו‬                                    ‫חג הפסח המתקרב‪.‬‬      ‫התדרדרותו של המצב הפוליטי‪ ,‬אבי גויס לצבא‬
‫להתחבר אל האלוקים – היה לנו חג מעמיק יותר‬                                                        ‫ונאלץ לעזוב אותנו‪ .‬בשנת ‪ ,1940‬כשהנאצים‬
                                                ‫למחרת בבוקר‪ ,‬כשהאיכר הופיע עם האוכל שלנו‬         ‫התחילו להפציץ את פריס‪ ,‬אימא שלי נמלטה יחד‬
                     ‫מכל חג שחווינו לאחר מכן‪.‬‬   ‫שאלנו‪ ,‬אם הוא מוכן להוריד מחר את הסל עם‬          ‫אתנו – ארבעת ילדיה – ברכבת האחרונה לפני‬

‫אני מודה לאלוקים שאפשר לי לחיות‪ ,‬כדי לספר‬                                                             ‫ההסתערות הגדולה‪ .‬היה זה בערב שבועות‪.‬‬
‫עליו לילדים ולנכדים שלי‪ .‬ויותר מזה‪ ,‬אני מרגישה‬
‫מחויבות כלפי הדור הצעיר של המשפחה שלנו‪,‬‬                                                          ‫ההמון הרב שנסע ברכבת – טורנדו אנושי – הפריד‬
‫אלה שמעולם לא חוו את מה שאני עברתי‪ ,‬למסור‬                                                        ‫אותנו שוב ושוב זה מזה‪ .‬וכך‪ ,‬חודשים לאחר מכן‪,‬‬
‫ולהעביר להם את הבהירות הנפלאה ש"סדר" זה‬                                                          ‫בקטע נוסף במסע הנואש שלנו‪ ,‬איבדתי את הקשר‬
‫נתן לי – התחושה החיה של הנוכחות האלוקית‬                                                          ‫עם כל בני המשפחה שלי והתחלתי לנדוד מכפר‬
‫בחיי‪ ,‬של ברכתו השופעת‪ ,‬של הנסים והמסרים‬                                                          ‫לכפר‪ .‬בכל מקום נמצאו ילדים בודדים נוספים‪,‬‬
‫שלו‪ ...‬ושל שמירת הבטחתו להמשיך ולקיים את‬
                                                                                                                     ‫שעשו בדיוק את אותו הדבר‪.‬‬
                               ‫עם ישראל לנצח‪.‬‬
                                                                                                                          ‫קמח‪ ,‬מים‪ ,‬עיתון וגפרור‬
            ‫מובא באדיבות‪torah.org :‬‬
                                                                                                                                     ‫‪www.weareinamerica.com 96‬‬
   91   92   93   94   95   96   97   98   99   100   101