בימים אלו אנו מציינים שנתיים למתקפת ה־7 באוקטובר 2023. אילו היו אומרים לנו אז שבאוקטובר 2025 חלק מהחטופים יהיו עדיין בעזה, ושהמלחמה טרם תסתיים – ספק אם היינו מאמינים. הפצע שפתחה המתקפה ההיא עודנו פעור ומדמם; הוא לא ייסגר גם אם כל החטופים ישובו הביתה.
29,904 פצועי המלחמה – מתוכם 6,284 חיילים – ממשיכים להתמודד מדי יום עם פציעות קשות, שידרשו שנים של שיקום, ובמקרים רבים ילוו אותם לכל חייהם. רבים מהם מתמודדים עם נכויות קשות ונאלצים לבנות מחדש חיים אחרים לגמרי מאלה שהכירו. לצדם עומדות המשפחות, שגם הן מתמודדות עם מציאות קשה של טיפול יומיומי, עמידה מול ביורוקרטיה אינסופית, ובעיקר הכאב לראות את יקיריהן נאבקים.
משפחות שאיבדו את יקיריהן ימשיכו להתאבל עד יומם האחרון. עד כה, על פי הנתונים הרשמיים, 1,971 איש נהרגו – מתוכם 912 חיילים. מספר זה אינו כולל את אלו שלא עמדו עוד בעומס הנפשי הכבד ושמו קץ לחייהם בעקבות הזוועות שחוו או האובדן הבלתי נתפס של יקיריהם.
המציאות הזו מלווה את החברה הישראלית כולה. כל אחד ואחת מכירים מישהו שנפגע, נרצח, נחטף או נפצע. החוסן הלאומי עומד במבחן יומיומי: בין אזעקות לדיונים פוליטיים, בין הפגנות בדרישה להשבת החטופים לבין ניסיונות לשמור על שגרת חיים, אם אפשר לקרוא לה כך. עוד לפני שנחשפנו לממדיו המלאים של האסון ולמספר הנפגעים הרב, היה ברור שזהו האסון הגדול ביותר שפקד את ישראל אי־פעם – אירוע מכונן ששינה את מציאות חיינו.
ישראל נאלצת להתמודד לא רק עם הפגיעה הקשה בתושביה, אלא גם עם גל אנטישמיות ובורות עולמית. מיד לאחר ה־7 באוקטובר היינו עדים להפגנות נגד ישראל, שבחלק מהמקרים גלשו להתקפות פיזיות על יהודים ברחבי העולם. אם בעבר רצינו להאמין שהשואה לא הייתה מתרחשת בעידן של תקשורת מיידית ורשתות חברתיות, שהתיעוד היה חושף בזמן אמת את הזוועות ומעורר את העולם לפעולה – התבדינו. נראה כי לעולם יש יכולת עיקשת למצוא הצדקות לפשעים וטרור, כאשר הם מופנים כלפי יהודים. עד כמה שזה נורא להודות בכך, ייתכן שגם אם המשרפות היו מועברות בשידור חי לכל העולם, רבים היו עוצמים עיניים. אין דרך אחרת להסביר את מה שאנו רואים היום, שינאה וגינויים נגד ישראל שכל פישעה היה שלא הסכימה לקבל מתקפה נגדה בהכנעה.
למעלה מ־1,000 סלבריטאים – ביניהם שחקנים, במאים ומפיקים בעלי שם – חתמו לאחרונה על הצהרה בה התחייבו שלא לעבוד עם יוצרים וגופים ישראלים. בהצהרה זו נכתב כי "על אף שהם פועלים בתוך מערכת האפרטהייד של ישראל, ובכך נהנים ממנה, רובם המכריע של חברות ההפקה וההפצה הישראליות, סוכני המכירות, בתי הקולנוע ושאר מוסדות הקולנוע מעולם לא הביעו תמיכה במלוא הזכויות של העם הפלסטיני." הדברים נכתבו למרות שהעולם כולו נחשף לעדויות ולתמונות מהרצח, מהאונס ומהחטיפות של תינוקות, קשישים, נשים וגברים חפים מפשע – ועדיין, שנתיים אחרי, אותם אנשי קולנוע בוחרים להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי ישראל, רק משום שהעזה להגן על עצמה.
מול מציאות כואבת זו, ישראלים רבים מסרבים להישבר. דווקא מתוך השבר, צומחים מעשים של ערבות הדדית, עזרה קהילתית, התנדבות ויוזמות שמחברות בין אנשים. המשפחות השכולות והפצועים מלמדים את כולנו שיעור על אומץ, כבוד והחזקת החיים גם מתוך הכאב העמוק ביותר.
שנתיים אחרי, ברור שה־7 באוקטובר שינה אותנו לעד. אך לצד הפחד והאובדן, ישראל מוכיחה פעם אחר פעם שהיא עם שורשי, המחזיק בחיים גם כשהם תלויים על בלימה. זוהי תמציתו של העם היהודי מאז ומעולם – לקום מחדש, לזכור ולא לשכוח, אך גם לבחור בחיים.
צילומים: אייל שמש ואילן יחימוביץ'
