אחד הטקסים הכי ישראליים הוא ליל הסדר בפסח. נכון, בכל משפחה יש לו אופי משלה, אבל לרוב כולם יושבים סביב שולחן חג, קוראים מההגדה, שואלים “מה נשתנה”, שרים – ואוכלים. ט"ו בשבט, לעומת זאת, אינו חג שכולם מציינים, ואלה שכן – עושים זאת לרוב בפרי סטייל. ובכל זאת, גם לט"ו בשבט יש סדר והגדה, רק שאין נוסח אחד מחייב אלא עשרות הגדות שונות, שכל אחת מציעה פרשנות אחרת.
סדר ט"ו בשבט: להתחבר לטבע
מקורו של סדר ט"ו בשבט בתיקון קבלי שערך האר"י הקדוש בצפת, והוא נפוץ בקהילות רבות. שלושה אלמנטים חוזרים כמעט בכל סדר: טקסטים, פירות ויין. עם זאת, יש מסורות שונות לגבי סדר אכילת הפירות, משמעות כוסות היין והטקסטים הנלווים.
מה שותים
כבר בתחילת הסדר מתעוררת מחלוקת: האם מתחילים ביין או בלחם? ההלכה נוטה להקדים את הלחם, אך בטקסים חגיגיים – כמו קידוש – היין מקבל עדיפות. לכן, בחלק מהמסורות סדר ט"ו בשבט נפתח ביין.
המשותף כמעט לכולם הוא שתיית ארבע כוסות יין, משילוב של יין לבן ואדום. יש הקושרים אותן לעונות השנה, ואחרים – לארבעה עולמות על פי הקבלה: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. ככל שמתקדמים, כך מתווסף יותר יין אדום על חשבון הלבן, כסמל לעלייה רוחנית.
מה אוכלים
ההלכה קובעת את הסדר הנכון לאכילת פירות. אנחנו מתחילים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים, ורק אחריהם אוכלים את יתר הפירות. גם בין שבעת המינים יש סדר פנימי – ככל ששם הפרי קרוב יותר למילה "ארץ" בפסוק המקראי, הוא נאכל קודם. המילה ארץ מוזכרת בפסוק פעמיים, בתחילתו, ובשנית לפני התמר.
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ
כלומר, מלבד החיטה והשעורה, שאינם פירות אלא דגנים, והגפן, שהיא היין המכובד שמקבל זכות ראשונים, את הפירות נאכל כך: הזיתים ראשונים, אחריהם התמרים, ואז התאנים והרימונים, ורק אז – תפוחים, תפוזים, וכל השאר.
וכאן, שוב נכנס לתמונה העניין הקבלי. לכל אחד מעולמות התיקון יש פירות שמסמלים אותו, והסדר של התיקון שונה מסדר אכילת הפירות.
זוכרים את עולם העשייה? את העולם הזה מייצגים הפירות שאנו לא אוכלים את קליפתם, כמו תפוז ורימון. בקבלה, הקליפה מסמלת את מה שמפריד אותנו מהמשמעות, וזריקת הקליפות היא המשימה של עולם העשייה.
עולם היצירה מזוהה עם פירות שלא אוכלים את גרעינם, כמו תפוח, זית ותמר. הגרעין, כמו הקליפה, הוא לא חלק מהטוב של הפרי. עם זאת, יש בו פוטנציאל לפרי חדש. בעולם היצירה, ננסה להפיק את הטוב מן הרע.
אחרי הכוס של עולם הבריאה נאכל פירות שנאכלים שלמים, בלי לקלף ובלי לזרוק את הגרעין, כמו תותים ותאנים. זו ההזדמנות לחשוב על הגרסה הטובה ביותר של עצמנו, ולנסות לממש אותה.
מה אומרים ושרים
רבות מההגדות שואבות השראה מהספר הקבלי “פרי עץ הדר”, שנכתב בצפת במאה ה-17, וממליץ להרבות בפירות ובדברי שבח לעצים. לצד טקסטים מסורתיים וקבליים, נהוג לשלב גם שירה עברית העוסקת בטבע: “שירת העשבים”, “פירות חמישה-עשר” של נעמי שמר, “ארץ אהבתי” של לאה גולדברג ו“עץ הרימון” של יעקב אורלנד.
מאחר שמדובר בתוספות מודרניות יחסית, אין סדר קבוע לשילובן, ואפשר לשיר מתי שמתאים – במיוחד כשצריך לרענן את האווירה או להחזיר את הקשב של הילדים.
כל אחד והסדר שלו
הגמישות הרבה – באוכל, ביין ובעיקר בטקסטים – הופכת את סדר ט"ו בשבט לחג שמתאים את עצמו לכל אחד. חובבי טבע יבחרו בשירה עברית, אנשי הלכה ילכו לפי סדר הברכות, והרוחניים יעמיקו בטקסטים הקבליים.
בסופו של דבר, כל מה שנשאר הוא לשבת יחד, לאכול פירות ועוגיות, לשתות יין ישראלי טוב, ולהתחבר לטבע ולמשפחה – כל אחד בדרכו.
