ברוכים הבאים לדרגונלנד, מוזיאון צבא היסטורי בקולורדו ספרינגס, קולורדו. כשאתם מגיעים, הקפידו שזה לא יהיה לפני 9:30 בבוקר או אחרי 5:30 אחר הצהריים, אחרת יש סיכוי שמשהו רע יקרה, זה לפחות מה שהשלטים בדרך העפר הארוכה המובילה למוזיאון מבטיחים.
הכינוי השני שלו, בו הוא מתגאה, הוא
"האיש החמוש ביותר באמריקה"
"האם יש חיים אחרי המוות, תסיגו גבול הלילה ותגלו" נכתב על שלט אחד, ובאחר: "לשודדים, ברוכים הבאים, אני זקוק למטרת אימון, בתודה, דרגון מן". על מנת להמחיש את הסכנה האורבת למסיגי גבול, יש גם תצוגת מכוניות מחוררות בכדורים עם שמשות מנופצות ובתוכן בובות שעווה מדממות.
המתחם בו שוכן המוזיאון משתרע על פני למעלה מאלף דונמים ובסמוך אליו חנות כלי נשק גדולה וכל אלו שייכים לבן אדם אחד, מל ברנשטיין, 75, או בכינויו 'דרגון מן' על שם האופנוע שבנה בעצמו, ומעוצב כדרקון מתיז אש. הכינוי השני שלו, בו הוא מתגאה, הוא "האיש החמוש ביותר באמריקה", וזאת הודות ללמעלה מ-4,000 כלי נשק שהוא מחזיק בחנות שלו. במהלך כל שעות ביקורי במתחם, נשמעו יריות מהמטווח הנמצא מתחת לכיפת השמים מאחורי החנות. בשביל ברנשטיין, זאת מוסיקה לאוזניים. כל כדור משמעותו עוד כסף שנכנס לקופה שלא מפסיקה לצלצל.
ארה"ב חלוקה לגבי נושאים רבים ונושא השליטה בנשק היא אחד הנושאים האלו. יש כאלו התומכים בזכות האזרחים להחזיק בכלי נשק ויש כאלו המתנגדים לכך בחריפות בגלל מקרים חוזרים ונשנים של ירי המוני בבתי ספר או באזרחים תמימים שיצאו לצפות בסרט בקולנוע. ב-2018 העניק ברנשטיין ראיון נרחב למגזין GQ בו נכתב בהרחבה על היחס שלו לכלי נשק והאנשים הרוכשים אותם. הטיעון של סוחר הנשק נשמע בערך כך: הוא לא שולט במה שאנשים עושים עם הנשק ברגע שהם עוזבים את דרגונלנד, לא יותר מאשר חברת הסודה שולטת בכמות הסודה שאתם שותים או שחברת הסיגריות שולטת בסיגריות שהצרכנים מעשנים. "ובכן, אם אתה חולה בסרטן, זו לא אשמתם" הוא אומר וחוקים הם חוקים, לא משנה כמה הם רופפים. "כל עוד אתה עובר את בדיקת הרקע ומשלם על האקדח ויוצא שני צעדים מהדלת הזאת, אני לא אחראי".
"יש לי יותר מ-1,400 בובות שעווה, 132 כלי רכב צבאיים,
5000 קסדות ויותר מ-2,000 כלי נשק…"
ברנשטיין, יהודי ניו יורקי, עבר לקולורדו לפני למעלה מ-40 שנים, רכש את האדמה והקים עליה את הממלכה הפרטית שלו. לפני 35 שנים הוא פתח את מוזיאון המלחמה שלו הכולל מזכרות מלחמה מזמן מלחמת האזרחים בארה"ב, שתי מלחמות עולם, מלחמת וייטנאם, אז גם שירת בצבא האמריקאי והפלישה לעירק ואפגניסטן.
ברנשטיין מספר שהשקיע שבעה מיליון דולר במוזיאון הפרטי שלו, והיום הוא מעריך שכבר הכפיל את ערכו. די נדיר לראות מוזיאונים פרטיים מהסוג הזה, שהבעלים גם מממן, גם מנהל וגם עורך סיורים שלוש פעמים בשבוע למבקרים. "זהו המוזיאון הכי טוב והכי מעניין בארה"ב" מכריז ברנשטיין "יש לי יותר מ-1,400 בובות שעווה, 132 כלי רכב צבאיים, 5000 קסדות ויותר מ-2,000 כלי נשק. מה שעושה את המוזיאון שלי כל כך מיוחד הוא ש-98% מכל מה שיש כאן פועל. כל כלי הנשק, כל הכדורים, הטנקים והג'יפים. הכל אותנטי, שום דבר מזוייף".
ברנשטיין הוא טיפוס מאוד צבעוני, תרתי-משמע. את גופו מעטרות 138 כתובות קעקע ויש לו סיפורים מרתקים על כל פריט ופריט במוזיאון הענק שלו. "זהו האלבום הפרטי של סאדאם חוסיין. הוא אסף כל פיסת עיתונות שנכתבה עליו" הוא מצביע על ספר ענק בחדר העירקי המלא מזכרות מהפלישה של הצבא האמריקאי לעירק. "חיילים הביאו לי הרבה פריטים מהארמון שלו. את רואה את הנרגילה הזאת? זה מהארמון. קיבלתי גם הרבה סכינים שהיו עליהם עדיין כתמי דם, ניסיתי להוריד אותם, אבל זה מאוד קשה".
ברנשטיין מדבר ללא הפסקה ולא מתעייף לרגע, ככה במשך כשעתיים וחצי כשהוא עובר מחדר לחדר במוזיאון. הוא זוכר כמה בדיוק שילם על כל מזכרת מלחמה, גם כאלו שרכש לפני מספר עשרות שנים. את רוב המזכרות הוא רכש, חלק קטן נתרם לו על ידי חיילים או בני משפחותיהם שהעניקו לו את מדי הצבא שלהם ושאר מזכרות מלחמה מתוך ידיעה שימצאו להם בית טוב במוזיאון.
אנחנו מגיעים לחדר הנאצים. על פי ברנשטיין זה החדר הפופולארי ביותר במוזיאון. אנו מוצאים עצמנו בחדר ענק, מוקפים בדגלי צלב קרס אדומים, בובות שעווה לבושות בפיג'מות פסים של כל מחנות ההשמדה: אושוויץ, דכאו, טרבלינקה. בובות אחרות לבושות במדים נאצים, כובעים ומגפי חורף ששוקלים שלושה קילו כל אחד, ומדי טקס כמו שהיטלר לבש פעם. לצד אלה טלאי מגן דוד של כל מחנה ריכוז, קפסולות של ציאניד ופחיות של ציקלון בי. ברנשטיין מרים פחית אחת כזאת, מנענע אותה ומכריז שאם הוא יפתח אותה, כולנו נמות תוך שלוש דקות. "יש לי שני תריסרים של פחיות כאלו".
בין עשרות הפריטים על המדפים תמצאו גם כאלו מחרידים למדי שלא תמצאו באף מוזיאון אחר בעולם מבטיח דרגון מן והוא כנראה צודק. "עם הסבונים האלו הגרמנים הורו ליהודים לסבן את עצמם. הנאצים השתמשו במים חמים מאוד, רותחים כמעט, כך שהנקבוביות בעור יפתחו וכך הרעל יוכל לחדור פנימה בקלות. "ועם הכלי הזה האסירים היהודים היו צריכים לגרור את הגופות החוצה מתאי הגזים" הוא מרים כלי דמוי אזיקים ומדגים כיצד הוא נפתח ונסגר. "רוצה לשמוע סיפור?" הוא פונה אלי "יום אחד הגיע לאחד הסיורים כאן רב והוא ביקש ממני לתת לו את הסבונים כך שיוכל לקבור אותם, אבל סירבתי. חשוב שאנשים ידעו מה שהנאצים עשו וכל אחד מהפריטים האלו מספר את הסיפור הזה".
אפרופו הסבונים, אפשר להירגע, רוב הסיכויים שאלו לא כללו שומן קורבנות יהודים או רקמות שומן של בני אדם בכלל. היסטריונים מתייחסים לשמועה שנפוצה במהלך מלחמת העולם השניה בנוגע לסבונים כמיתוס ומסכימים שלא היה כל שימוש בקורבנות יהודים או שאינם יהודים לייצור סבון.
פעם הגיעו למוזיאון שתי ניצולות שואה. הן הספיקו להיות בחדר הנאצים מספר רגעים לפני שהתעלפו. "הן איבדו את כל משפחתן בשואה. לא היתה להן בעיה עם התצוגה אבל זה החזיר אותן לימים ההם ולתופת שעברו".
"רציתי להיות מפורסם וזה עלה לי בחיי אשתי"
ברנשטיין היה נשוי שלוש פעמים, גרוש פעמיים ואלמן פעם אחת. יש לו שבעה ילדים אבל רק אחת מהן, מליסה, עוזרת לו לנהל את חנות הנשק והמוזיאון. יום אחד, הוא אומר, כל זה יהיה שלה.
ב-2012, אשתו האהובה של ברנשטיין ואמה של מליסה, טרי פלאנל, נהרגה בתאונה מחרידה בזמן צילומי סדרה חדשה של ערוץ דיסקברי על ברנשטיין וממלכת הנשק שלו. שתי פצצות עשן שטסו במהירות של 250 קמ"ש פגעו בפלאנל במהלך סצנת העשן של האפקטים המיוחדים שהיתה אמורה לפתוח את הפרק. ברנשטיין הגיש תביעה נגד ערוץ דיסקברי בבית המשפט הפדרלי על הריגה ברשלנות, אך התיק נסגר מאוחר יותר.
ברנשטיין מקדיש לאשתו המנוחה תצוגה במוזיאון. פלאנל היתה לא רק אשתו אלא גם מנהלת העסקים שלו שניהלה את הספרים ודאגה לקבל את כל ההיתרים הדרושים למוזיאון. "היא עזרה לי מאוד. במשך שנתיים לא יכולתי לדבר על זה וכמעט איבדתי את העסק" הוא מודה. מה שעזר לו להתמודד עם האובדן היו עבודתו וחוש ההומור שלו. "הנה, זה אני במהלך השירות הצבאי שלי" הוא מרים תמונה שלו במדים מזמן שירותו בוייטנאם "אז נשים רצו אותי בגלל המראה שלי, היום הן רוצות אותי בשביל הכסף שלי".
יותר מאוחר לאחר שכל המבקרים עזבו, הוא אומר לי "רציתי להיות מפורסם וזה עלה לי בחיי אשתי".
מאז, הוא וויתר לחלוטין על החלום להפוך לכוכב טלוויזיה ומסתפק בערוץ היוטיוב אותו פתח לפני שנים מספר, הוא מעלה סרטונים שהביאו לו קהל מעריצים חדש שמונה בינתיים 175 אלף עוקבים. הוא מציג שם חדרים במוזיאון שלו, את אוסף המכוניות שכולל גם מספר טנקים וג'יפים ממלחמת העולם הראשונה והשניה ומראה איך נראה יום בחייו כשהוא רוכב על אופנוע או טנק ויוצא לירות על מטרות במתחם שלו בלי שאף שכן יתלונן כי השכן הכי קרוב נמצא במרחק של מספר קילומטרים משם. בכלל, ברנשטיין נראה כמו אדם שחי בלונה פארק ענק שהוא בנה לעצמו.
בכל סיור במוזיאון הוא מקפיד לשאול אם יש ותיקי מלחמה בין האורחים ואז ממשיך ואומר להם: 'ברוכים הבאים הביתה', גם אם סיימו את שירותם הצבאי לפני 50 שנה. "כשחזרנו מוויטנאם, אף אחד לא קיבל אותנו בברכה, קראו לנו 'רוצחי ילדים'. כולם היו נגד מלחמת וייטנאם וחשוב לי להכיר בהם".
ברנשטיין מתגעגע לימים ההם.
הוא חי אותם בכל פעם שהוא נכנס לחדר הזה.
ברנשטיין הוא איש סנטימנטלי למרות המראה החיצוני המחוספס שלו. אחד החדרים האחרונים במוזיאון מוקדש להוריו המנוחים, אידית וקרמיט ברנשטיין שמתו שנה בלבד לאחר אשתו. בשנה שלאחר מותם, הוא גם איבד את בנו ג'ואי למחלת הסרטן. "הוא היה בן נהדר ועזר לי כל חייו. זה היה נורא לאבד אותו" הוא אומר.
כדי להקל על האווירה לאחר שעברנו שיעור היסטוריה על מלחמות עולם ושפיכות דמים, מוביל אותנו ברנשטיין לחדר שמחזיר אותנו בחזרה לשנות ה-50 כולו מלא אורות ניאון, בובות שעווה לבושות בחצאיות פודל, מכונות קוקה קולה, משאבות דלק וינטאג' ובובה בגודל טבעי של אלביס פרסלי. ברנשטיין מעיד על עצמו שהוא מעריץ גדול של מלך הרוק המנוח.
ברנשטיין מתגעגע לימים ההם. הוא חי אותם בכל פעם שהוא נכנס לחדר הזה. גם בבית שלו יש מספר בובות שעווה כאלו שלבושות כמו הבנות מהתיכון שלו והן מארחות לו חברה. "אני שייך לשנות ה-50, אלו היו הימים הטובים".
השלטים בכניסה למתחם של דרגונלנד אגב, לא הרתיעו ארבעה אנשים ב-2017 שפרצו לחנות כלי הנשק שלו וגנבו 84 רובים ואקדחים. המשטרה הצליחה ללכוד אותם תוך זמן קצר. שניים מהפורצים היו בתו החורגת ונכדו החורג. בתו החורגת שהיתה מכורה לסמים, עדיין מרצה עונש מאסר.
החשש מפריצות לעסק שלו ולמוזיאון מונע מברנשטיין לצאת לחופשה. "עד שהמשטרה תגיע לכאן, זה יהיה מאוחר מדי. אנחנו נמצאים באמצע שום מקום. הפעם האחרונה שיצאתי לחופשה היתה לפני 25 שנים. נסעתי לבקר בניו יורק והיא כל כך השתנתה שלא יכולתי לחכות לחזור כבר הביתה".
האם הוא לא חושב לצאת לפנסיה יום אחד? ברנשטיין מבטל מייד את המחשבה "ממש לא. אני ניו יורקי מלידה ורובנו אנשי עבודה. פעם עבדתי שבעה ימים בשבוע, עכשיו אני עובד רק שישה וחצי ימים בשבוע. אני מאושר להיות כאן. כל שנה מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, ותיקי מלחמה עורכים כאן פגישות מחזור. זה לא רק ביזניס או מוזיאון בשבילי, זה הבית שלי".
