כבר מספר ימים לפני ששמע את הדפיקה על הדלת, אבי הרוש ידע שהיא הולכת להגיע. "הייתי נוסע במכונית ומספיד אותו ואז הייתי כועס על עצמי ומפסיק", אומר הרוש בראיון טלפוני מביתו בתל אביב. "אני הייתי זה שפתחתי את הדלת ומייד לאחר ההבנה שריף נהרג, היתה עוד הבנה שאני צריך לבחור בצד של החיים ואני שמח שגם אחותו זואי ואמו סיגל החליטו לבחור בצד הזה. יחד עם הבחירה הזאת, מדובר במציאות לא ברורה. זה לחוות כאב יומיומי, שעה-שעה, אפילו דקה-דקה, אבל עדיין להחליט שאנו חיים. בהתחלה כעסתי מאוד על המדינה, על הצבא ואחר כך על ריף שרץ קדימה אל האש, אבל עם הזמן את מבינה שאף אחד לא הכריח את ריף להגיע ליחידה בה שירת. ריף פחד אבל החליט שלשם הוא הולך".
סמל ריף הרוש, 20 מקיבוץ רמת דוד, נפל בקרב בח'אן יונס באפריל. הוא היה לוחם בהכשרה בבית הספר לקומנדו, עוצבת הקומנדו. חודשיים לפני פרוץ המלחמה הוא התגייס ליחידת אגוז ובמרץ נהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה, ונפל לצידם של שלושה חיילים נוספים. התקרית התרחשה ליד הציר הלוגיסטי בשטח רצועת עזה, שדרכו מוכנסים לפעילות בדרום הרצועה כוחות אוגדה 98. מממצאי התחקיר הראשוני של האירוע עולה כי כוח חי"ר מבית הספר לקומנדו של זרוע היבשה, שמרחיב מעת לעת את מרחב האבטחה בציר, ערך פטרול בקרבת בתים הרוסים באזור. הכוח נתן מכת אש מקדימה לעבר המרחב, ואז התקדם. אך מחבלים שהגיחו מפיר של מנהרה ירו מקרוב על החיילים, שהשיבו אש. ידוע כי לפחות מחבל אחד נהרג בקרב.
אבי מספר שהיה לריף חשוב לשרת שירות משמעותי ולהגן על המדינה. בתמונות שלו, ריף נראה תמיד מחייך, מאושר, בחור יפה המקרין הרבה טוב לב.
"ריף אהב לחיות, עד כמה שזאת נשמעת קלישאה. הוא ממש אהב את החיים. הוא לא מצא עצמו יושב סתם בבית, אלא נסע להסתובב בישראל ובעולם. היו לו חברים וחברות, הוא קרא והקשיב הרבה מאוד למוזיקה. אהב לצחוק ולשמח. אני לא חושב שראיתי אותו עצוב אי פעם," מספר אביו. "חבר טוב שלו סיפר שהוא היה מצליח ב-24 שעות לדחוס 170 שעות. הוא באמת היה כל הזמן בתנועה, גם במכתבים שאנחנו מוצאים או במחברות שהוא כתב, בכל פסקה כמעט שהוא רשם היתה שורה של "אני חייב להספיק הכל בחיים. החיים קצרים".
כמו חיילים רבים הנכנסים לקרב, ריף הותיר אחריו מכתב בו מתגלה בחור עם ערכים: "למה אני מסכן את עצמי? עשו את זה לפני ויעשו את זה גם אחרי. אני מוכן להקריב את החיים בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה, ובשביל המשפחה שלי שתשב בשקט ובנחת וידעו שיש מאחוריהם צבא ענק שישמור עליהם, כל עוד אנחנו על הרגליים. ניסיתי את הכי טוב שלי וזה לאן שהגעתי, אמרתי שאם אני מתגייס כבר, אז למקום שיוציא ממני כמה שיותר וימקסם".
מתי נפגשת עם ריף בפעם האחרונה לפני שנהרג?
"שלושה וחצי שבועות והפעם האחרונה שדיברנו היתה שבועיים וחצי לפני שנהרג. זה היה לפני שנכנס לעזה".
זה היה זמן קצר לפני פסח, מה עשיתם בחג?
"לא חגגנו את פסח. נסענו למדבר שלושתנו, אני סיגל וזואי".
ועכשיו עוד מעט ראש השנה, עוד חג בלעדיו, מה תעשו?
"לא יודע עדיין מה נעשה בראש השנה, לפחות כרגע מהמקום בו אני נמצא, אני לא חושב שנחגוג. פשוט יהיה לי מאוד משונה לחגוג בלעדיו. ריף מאוד אהב חגים ומאוד אהב את המשפחתיות. הוא תמיד דחף אותנו לזה. יהיה לי מאוד בעייתי ברמה האישית לחגוג".
אני רואה הרבה פוסטים שאתה מעלה לרשתות החברתיות. מה עוזר לך הכי הרבה, לדבר עליו? לקבל חיבוק מאנשים ברחוב?
"האמת שהכל, אבל יותר מזה, זה כל הזמן לשאול את עצמי, מה ריף היה רוצה שאעשה? אני חושב שגם סיגל וזואי עושות את זה כי בסופו של דבר, אנחנו כאן וצריכים להתמודד עם ההמשך. אז בכל פעם שאני מגיע לאיזושהי צומת דרכים או משהו שאני לא יודע איך להתמודד אתו, אני באמת שואל את עצמי, מה ריף היה עושה?"
אתה נפגש עם הורים שכולים?
"אני בקשר עם הורים שכולים כי מגיעים אלי המונים, דרך פייסבוק ובגלל שאני כותב, אז המון כותבים לי חזרה. הספקתי לדבר עם לא מעט הורים שכולים ומשפחות שכולות. אנחנו לא הולכים למפגשים עדיין של המשפחות, אבל אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אולי אנחנו קצת מנסים להתרחק מזה, מהמסגרת הזאת של השכול".
חזרת לעבוד?
"לא. אחת ההחלטות שקיבלתי אחרי שריף נהרג זה לא לחזור לעשות את מה שעשיתי לפני כן, אלא להתחיל לעשות דברים שהם הרבה יותר בעלי משמעות וברי השפעה וכאלו שיעזרו לאחרים זה משהו שנבנה עכשיו".
ואשתך?
"סיגל מורה ועכשיו נמצאת בחופשת הקיץ אבל בספטמבר תחזור לעבוד".
מה עשית לפני כן?
"עסקתי בשיווק".
היית אומר שזה גרם לכם לראות עד כמה החיים פגיעים ושינה את תפיסת עולמכם?
"זה משהו שאולי התחדד אחרי שהוא נהרג. אני חושב שהרבה הורים שכולים נמצאים בסיטואציה הזאת. אחרי שריף נהרג, אמרתי לסיגל וזואי שאני לא רואה שום דרך שהדברים יהיו אותו דבר כמו לפני כן, לא רואה איך אפשר לחיות אותו דבר. לי זה לא עובד. כן, זה שינה הרבה מאוד דברים, גם בראיה, בעצם בעיקר בראיה".
איך מתמודדים עם דבר כזה?
"זאת מלחמה יומיומית. החיים ממשיכים, אין דרך אחרת. בקרוב ימלאו לי 55, אני לא רוצה לקבור את עצמי וגם ריף לא היה רוצה את זה. אני אומר כזה דבר, למזל יש שני צדדים, פעם אנו פוגשים את הצד הטוב שלו ופעם את הצד הרע שלו וריף פגש את הצד הרע. לפחות במחשבה שלי, כנראה שריף היה צריך לההרג ואם זה לא היה שם, זה היה במקום אחר, ככה אני מאמין. ואם כבר לההרג, אני יודע שריף היה רוצה לההרג בצורה הזאת. אין לי את מי להאשים וגם אם כן, מה זה יעזור לי?"
מה היית רוצה שיקרה עכשיו? איך ישראל צריכה להתמודד עם מה שקרה?
"זאת קצת בעיה עבורי להיכנס לסיטואציה הזאת כי ריף נהרג, אז זה ישמע לא טוב אם אגיד שצריך להמשיך להלחם ואני מניח שאם נמשיך להלחם אז עוד חיילים יהרגו, אבל מצד שני לא לעשות כלום עכשיו, אז נמצא את עצמנו בעוד 10 שנים באותה סיטואציה. אבל לא יודע איך הייתי עונה אם ריף היה עדיין חי ונמצא בעזה. זאת שאלה בעייתית".
בעקבות הטרגדיה הקשה, עזבה המשפחה את האיזור בו ריף נולד וגדל. "רצינו לעשות דברים קצת אחרת אז עברנו מהצפון לתל אביב. החברים מלווים כל הזמן, גם חברי הילדות, גם מהצבא וכמובן המשפחה".
אבי העניק הרבה ראיונות לתקשורת לאחר שבנו נפל, הוא גם מעלה פוסטים רבים לפייסבוק ובגלל זה, לא אחת אנשים מזהים אותו ברחוב או במסעדה. מבחוץ, הוא אומר, נראה כאילו שהכל בסדר שהמשפחה מתפקדת, חזקה, חזרה לשיגרה, אבל הוא מחדד שזה יותר למראית עין. הכאב על האובדן מלווה אותם ללא הפסקה. "אני חושב שאנחנו ההורים השכולים, שחקנים מאוד טובים. אולי כלפי חוץ הכל נראה בסדר, הנה עברו מספר חודשים, אני יושב בבתי קפה, נפגש עם אנשים, אבל זה רק כלפי חוץ."
אחד הדברים שאם אפשר לומר, מעודדים אותו ונותנים לו כח להמשיך היא האמונה השלמה שלריף יהיו ילדים. "למזלנו ריף היה מבין החברים היחידים שנהרגו אתו שהצליחו לשאוב ממנו זרע, אז עכשיו אנחנו בהתמודדות מול המדינה שתאפשר לנו להביא נכד מריף. אני חושב שצריכה להיות חוקה על הדבר הזה. בסופו של דבר לריף היו ילדים אם הוא היה חי".
הורים שכולים אחרים לפניו ביקשו לשאוב זרע ולהביא נכד בעזרת פונדקאית מבנם שנהרג, מעטים מאוד הצליחו לעשות זאת. "יש משפחות שדיברתי אתן שנאבקות עם המדינה כבר יותר מ-12 שנה, שזה לא נתפס" אומר אבי. "הן מוציאות מאות אלפי שקלים על ייצוג משפטי, זה לא צריך להיות ככה. יש המון אנשים שעוזרים לי מאחורי הקלעים על מנת להזיז דברים ולחוקק את החוק. אנחנו יודעים שריף רצה ילדים, הוא ידע אפילו איך הוא רוצה לקרוא להם. אין פה שאלה בכלל. לריף יהיו ילדים ולא בעוד עשרות שנים. יש עתיד ויש גם את זואי וגם היא תתחתן ותביא ילדים, אז יש נקודות אור".
