קרב רודף קרב (One Battle After Another) – המבוסס על הרומן Vineland של תומאס פינצ’ון ובויים על ידי פול תומאס אנדרסון מתאר את מסעה של קבוצת מהפכנים בדיונית לאורך 16 שנים. בראשם עומדת פרפידיה בוורלי הילס (טייאנה טיילור), דמות סוערת וחסרת עכבות, ולצידה ליידי שמפיין (רג’ינה הול), מיי וסט (אלנה היים), ג’אנגלפוסי (שיינה מקהייל) וגטו פיט – בוב (ליאונרדו דיקפריו), אהובה של פרפידיה ואביה לעתיד של בתם ווילה, שמגולמת בגיל ההתבגרות בידי צ’ייס אינפיניטי הנהדרת. ובאמצע עומד גם שון פן קולונל סטיבן ג’יי. לוקג’ו (הדמות המרכזית שמתנגשת עם בוב פרגוסון) עם דמות קריקטוריסטית למדי.
תחת הנהגתה הטורפנית של פרפידיה, הקבוצה, "הצרפתית 75" עושה הכל, משחררת מהגרים ממרכזי כליאה, מפוצצת מטות בחירות של פוליטיקאים, ומשתקת את רשת החשמל. תאריכי תחילת הסיפור וסיומו נותרים מעורפלים בכוונה; הסרט נדמה כאילו צולם מחר.
עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים, המבקרים נראו מתחרים אחד בשני מי יהלל יותר את הסרט ויכריז על אוסקר בטוח לאנדרסון ודיקפריו. גם הקהל בהקרנה – לחברי גלובוס הזהב ואנשים מהתעשיה – בה נכחתי בהשתתפות כל הכוכבים והבמאי, יצא מגידרו מהתלהבות. הבמאי סטיבן ספילברג, סיפר שכבר ראה אותו שלוש פעמים. "סרט מטורף לגמרי, אלוהים," הוא אמר לאנדרסון. "יש יותר אקשן בשעה הראשונה שלו מאשר בכל שאר הסרטים שביימת יחד. הכול – זה פשוט מדהים."
ואכן, במשך 162 דקות הסרט הזה לא עוצר לרגע או כמו שאומרים בעברית: אין רגע דל. זה לא שהוא מושלם, יש בו הרבה חורים ודברים חסרי היגיון, אבל אם אתם מוכנים להתעלם מכל אלו, רוב הסיכויים שתהנו.
יש טיעון ממשי שאנדרסון הוא הבמאי האמריקאי הטוב ביותר כיום. הוא לא עשה סרט רע אחד, ואפשר לטעון ש-99% מהפילמוגרפיה שלו הן יצירות מופת של ממש. הפילמוגרפיה הזאת (There Will Be Blood, Magnolia, Punch-Drunk Love, The Master) היא התגלמות האמנות האקלקטית. כל סרט הוא יצירה בעיצוב סוריאליסטי מוקפד, שמתחברת יחד כדי לספר סיפור נוגע ללב. רוב סרטיו של אנדרסון בנויים מסצנות מרהיבות, ערוכות זו אחר זו, שנועדו לעורר תגובות מהקהל והוא מצליח להשאיר את כולם ערים.
בחירת המוזיקה בסרט אף היא משובחת. המערכה הראשונה מתנגנת בליווי צלילים אינטנסיביים, שמאותתים על טיפול קולנועי בסגנון דרמת מתח והמערכה האחרונה נושאת תחושה מזורזת יותר, עם גוון של מוזיקה עממית מקסיקנית, שמכינה את הקרקע לסיום דרמטי בסגנון מערבוני.
הסרט רלוונטי בצורה מפתיעה להרבה מהסוגיות הפוליטיות שמפלגות את המדינה. במקום להטיף, אנדרסון מנסה לספר את הסיפור בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אף שדי ברור באיזה צד הוא עומד.
הסרט מוגדר כ"סרט אקשן", אבל הוא הרבה יותר מורכב מזה. אין בו סצנת אקשן מרכזית אחת שתשתווה למה שרואים ב"מקס הזועם", אבל יש בו לא מעט רגעים מרגשים ובולטים במיוחד סצינת מרדף מכוניות מסעיר – אם כי לטעמי קצת ארוך מדי – שבו הדרך המפותלת והמתעקלת הופכת למטאפורה לאתגרים שבחיים. כדי לשרוד, צריך לעלות ולרדת עם התנועות, להחזיק מעמד עד שתגיע ההזדמנות הנכונה. כשהמכוניות מנווטות בין הפסגות והשקעים של הדרך הנחשית הזאת, שוב ושוב, הצופה נזכר כל הזמן מה מונח כאן על הכף. חייהם של ווילה ובוב בסכנה, והסיכוי לשרוד נראה קלוש. אך לשתי הדמויות המרכזיות אין ברירה אלא להיאחז, להמשיך הלאה.
שון פן ולאונרדו דיקפריו משחזרים את המתח הדינמי שראינו בין רוברט דה נירו לאל פצ’ינו ב-Heat של מייקל מאן. זה היה אינטנסיבי – כאן זה מצחיק, אם כי מלחיץ. פן מצליח להעניק משמעות לדמות שהיא שילוב של "ג’וני בראבו פוגש חייל מארינס", ודיקפריו מצליח לקחת דמות מסוממת ולהפוך אותה לזהב קומדי בזכות הומור פיזי ומיומנות דרמטית. דל טורו מצטרף עם הופעה של גאונות קומית מוחלטת. אלה בדיוק מסוג ההופעות שמסוגלות לכבוש את חברי חבר השופטים בתחרות על פסל הזהב.
