הדר ואיתי ברדיצ'בסקי, בני זוג צעירים מקיבוץ כפר עזה, נרצחו בדירתם. התינוקות התאומים שלהם, בני 10 חודשים, נשארו בממ"ד וניצלו. אחיה של הדר, דביר רוזנפלד ואשתו מאיה התארחו בביתם של מיטל ואלי בכר בטרזנה וסיפרו לאורחים על שבת השחורה.
דביר בן 40 נולד בכפר עזה. יומיים לפני האסון הנורא, הוא שב עם מאיה והתינוק שלהם מחופשה באפריקה. "היה לי מזל לפגוש את חבר הילדות שלי ביום חמישי בערב וביום שישי בצהריים נפגשתי עם עוד חבר שנרצח. יום לפני כן גם חגגנו לאמא של יום הולדת. זאת היתה הפעם הראשונה מאז פסח שנפגשנו כל האחים והאחיינים ביחד. הלכנו לישון ומאיה העירה אותי בבוקר להיות עם זיו. קמתי, הוצאתי אותו מהמיטה, הלבשתי אותו והתכוונתי להוציא אותו לסיבוב בעגלה למסלול הקבוע של כל האבות שדוחפים את העגלות ונותנים לנשים שלהם עוד קצת לישון. היינו בדרך החוצה ומאיה מסתכלת עליה ושואלת: לאן אתה לוקח אותו? תחזיר אותו לישון. שמתי אותו בחזרה במיטה וזה היה הנס הראשון שלנו אותו היום. עשר דקות אחר כך התחיל קרב יריות. זה היה עוד לפני שהאזעקות החלו. התחלנו לעשות טלפונים לחברים בצפון לבדוק מי יכול לקבל אותנו".
מאיה: "אמרתי להם תתכוננו, יש כאן בלגן אבל נחכה שירגע קצת ונגיע אליכם".
דביר: "חשבנו, הסיפור יגמר, נסע לצפון, נחזור לקיבוץ וזהו. יצאתי החוצה להביא את הכלבים ומאיה נכנסה לממ"ד. יש לנו כלבה ענקית שהיתה קשורה, אבל הכלב הקטן השתחרר וברח. יצאתי לחפש אותו אבל הטילים לא הפסיקו ליפול, אולי 2,000 טילים. היינו רגילים ל-100-150 אבל לא כמות כזאת. מיהרתי להיכנס לבית והשארתי את הדלת פתוחה כשהטילים לא הפסיקו ליפול, כמו 2000 טילים, היינו רגילים ל-100-150, עם כל הכבוד לכלב, נכנסתי הביתה והשארתי את הדלת פתוחה. אחרי כשבועיים פגשנו בשפיים שכן שלנו שקפץ עלי בחיבוקים והיה נרגש לראות אותי בחיים. לא הבנתי מה קרה והוא סיפר לי שבאותו בוקר, הוא ראה אותי קורא לכלב בחוץ, אבל אז בת זוגו קראה לו להיכנס לממ"ד והוא נכנס. כשבא לסגור את החלון, הוא ראה במקום בו עמדתי, חמישה מחבלים. אנו רוצים להאמין שבגלל שהדלת של הבית נשארה פתוחה הם חשבו שהיו כבר אצלנו ודילגו על הבית והלכו לשכנים".
מאיה: "בינתיים לא הפסקתי לקבל הודעות בווטסאפ. בנות בקבוצה כתבו שהן שומעות ערבית בחוץ. אנו שמענו בחוץ יריות ללא הפסקה וכדורים קופצים על החלונות. זיו לפעמים קצת בכה אבל רוב הזמן היה שקט. הוא ישן הרבה. החשמל נפל והיה מאוד חשוך וחם בחדר. כשהוא בכה, שמתי לו את היד על הפה, כמו הסיפורים בשואה, כי ידעתי שהוא חייב להיות בשקט. לא חשבתי על שום דבר חוץ שהילד צריך לצאת משם חי. הייתי רגילה לסביבי הטילים האלו. זה הסיכון שלקחתי על עצמי כשעברתי לשם בעקבות דביר. הקיבוץ שלנו יחסית במקום טוב באמצע, אף אחד לא תיאר לעצמו שדבר כזה יכול לקרות. היינו מוכנים לכך בתמורה לגן עדן שלגור שם. מקום ירוק, פורח, מהמם עם מרחבים אין פשע. אמרנו לחברים: אין לנו תאונות דרכים, הילדים הולכים לבד, הבית פתוח, הכל סביב הילדים והמשפחה".
דביר: "רציתי לצאת לעזור לחבר ילדות, אבל מה עם אשתי והילד? החזקתי את דלת הממ"ד שלא הצליחה להיסגר ובינתיים התכתבנו בווטסאפ בקבוצה המשפחתית. בהתחלה כולם ענו אבל בשלב מסויים הדר ואיתי הפסיקו לענות. יש מגנון הכחשה, אולי הם ישנים או פצועים? שלחנו הודעות לחברים וקיבלנו מהאחראי על השכרת דירות הודעה מוזרה: חברה' אנו יודעים ששורפים בתים, עדיף להישאר בבתים מאשר לחטוף כדור. הרחנו שריפה. הבית מאחורינו נשרף והריח נכנס אלינו לבית. לא ידענו אם זה אצלנו או לא. אחר כך קיבלנו עוד הודעה: לא לצאת!
קצת יותר מאוחר קיבלנו טלפון מחבר מהשב"כ שאמר אנו מנסים להגיע אליך אבל זה מאוד מורכב יש המון מחבלים בקיבוץ. ובינתיים אנו בממ"ד בלי אור, בלי מים, בלי אוכל, בלי אוויר".
שעות מספר לאחר תחילת הסיוט, נודע לדביר ומאיה כי מתוך 12 האנשים בכיתת הכוננות, שבעה נהרגו ושלושה נפצעו קשה. לאחד מהם שהיה פצוע, חטפו את האישה ושלושת הילדים. השכן של הדר ואיתי הודיע לו ששמע את התאומים רועי וגיא צורחים ובוכים. בדיעבד התברר שהיו בקיבוץ בין 350-400 מחבלים, 250 מהם נהרגו בהמשך. מחבלי החמאס השתמשו בבית משפחת ברדיצ'בסקי כתחנת מנוחה וארוחה בין רצח אחד לשני. כל אותו זמן, התאומים בכו במיטותיהם אך לא קיבלו מים או אוכל. המחבלים חיכו שם, והשאירו אותם בחיים כמלכודת לאלו שיבקשו להציל אותם, כך שיוכלו לחסלם. היו מספר ניסיונות חילוץ, שבעקבותם כוחות נפגעו.
דביר: "בסביבות 8-8:30 בערב קיבלנו טלפון מחבר מהשב"כ שאמר שהתאומים ניצלו והם בדרך לבית חולים. שאלנו מה עם הדר ואיתי ואמר הם לא ברשימת החטופים. אחרי חצי שעה אחי מתקשר מתל אביב ואמר שהם לא בחיים. התפרקנו לדקה-שתיים ואחר כך הבנו שבמקום תינוק אחד יש לנו עכשיו שלושה. אמרתי לו לא להגיד מילה להורים. כדי שלא התייאשו והתחלתי לעשות טלפונים לבתי חולים לבדוק איפה התאומים".
בתחילת הערב, אותו הנחה השדרן/כתב יגאל רביד, הוקרן וידיאו בו נראים הדר ואיתי, שניהם בני 30, יפים ומאושרים. מאיה מספרת שהיא והדר גידלו את התינוקות שלהן ביחד. רק חודש אחד הפריד ביניהם.
מאיה: "יש חלקים שקשה לי לראות. כל האירוע הזה של ה-7 באוקטובר היה דבר כל כך לא צפוי ויש כל כך הרבה רבדים של כאב שקשה להתחיל להבין ולעכל. זה חורבן הבית, אין מילים אחרות לתאר את זה. לקחו לך את ביתך. אתה לא יודע על מי להתאבל קודם כי כל כך הרבה אנשים שהכרת אינם עוד. בנוסף על הכל, אתה גם לא בבית ולא יכול לחזור הביתה. במקום שבעה, הלכנו ללוויות. היום אנחנו וההורים בתל אביב, האחיות של דביר עם התאומים בהרצליה וכולנו קרובים לשפיים (היכן שרבים מניצולי הקיבוץ מתגוררים –א.א). הנושא שאין בית הוא גדול, כי אין לך כלום. אפילו התחתונים שלבשתי, היו תרומה כי יצאנו מהבית בלי שום דבר. אתה מתאבל על העתיד ועל העבר על כל כך הרבה דברים. זה שבר גדול מדי".
מי שלבסוף הצליח לחלץ את התאומים היה כוח של גדוד 13 מחטיבת גולני. המ"פ עידו סיפר כי כשנכנסו לבית, מצאו את איתי והדר מתים ואת שני התינוקות ללא פגע. "הם שכבו בשקט והסתכלו עלינו. כולנו קצת נחנקנו, זלגו לי כמה דמעות" הוא נזכר. "הרגשתי שהזמן עוצר. התינוק מסתכל עליי – אני כולי מזיע ומלוכלך, והוא פשוט טהור".
הלוחמים לקחו חיתולים ובקבוק שתיה לתינוקות והוציאו את התאומים מהקיבוץ, שם מסרו אותם לפרמדיקים. משפחתה של הדר עברה לגור באותו הרחוב בו מתגוררת משפחתו של איתי והם מגדלים את התאומים ביחד. למרבה הצער, אחד מהחיילים שפיקד על כח חילוץ התינוקות, סא"ל תומר גרינברג, נהרג בהמשך בקרב בשג'עאיה.
את האירוע ערכה מפיקת האירועים אורלי טל בעקבות פנייתם של קרובי משפחתה של הדר, שרון וקארין וינגרטן. כל ההכנסות בסך 10 אלף דולר, יועברו למען התאומים שנותרו יתומים. כן הופיעו הזמרות הודיה בן והילה חזיזה.
