בחודשים האחרונים, מאז ה-7 באוקטובר, התפרסמו שורה של כתבות על ישראל והמלחמה ב"לוס אנג'לס מגזין". ביניהן: ראיון עם הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס, ישראל בכר, סירוב איגוד התסריטאים WGA לגנות את חמאס, הקהילה הישראלית בעיר המתרימה כספים לארץ והקמפיין למען החטופים ועוד.
למה בדיוק המגזין הוותיק והנחשב של העיר מפרסם כתבות על ישראל? הסיבה נעוצה בעורכת הישראלית/אמריקאית החדשה של המגזין, שירלי הלפרין והעיתונאית ועורכת פסדינה מגזין מלינה סבאל.
הלפרין נולדה בישראל ועברה לארה"ב עם משפחתה כשהיתה בת שמונה. אמה היתה מורה לעברית ועבדה כפרופסור באוניברסיטת פרינסטון ואביה היה מנהל תשתיות מחשוב. כשהמשפחה עברה לניו ג'רזי, היא לא ידעה מילה באנגלית אבל עד מהרה למדה את השפה. "בבית דיברנו בעברית כי לאמי היה חשוב שנשמור על השפה" היא אומרת בעברית קולחת.
לפני כחצי שנה היא קיבלה לידיה את משרת עורכת לוס אנג'לס מגזין ומייד ערכה לו מתיחת פנים יפה שכללה ראיונות מרתקים, שערים מהממים וכאמור פרגון למדינה ממנה הגיעה. בחודש שעבר היא שמה את הזמרת בילי אייליש על השער והחודש היא הקדישה אותו לכריס קרדשיאן שנבחרה ע"י המגזין לאשת השנה.
"אני תמיד אומרת לצוות שלי, אנו חיים ומתים על הניוז-סטאנד" אומרת הלפרין "השער מאוד חשוב, הוא צריך לבלוט בין כל שאר המגזינים על הדוכן. אני עובדת כבר שנים בעיתונות ומבינה מה גורם לאנשים לקנות עיתון והרבה מזה תלוי במה יש בשער. באפריל סת' רוגן יופיע בשער, מאי יוקדש לטיולים ונעשה משהו עם מטוס פרטי ואולי גם נשים סלב. אני כבר עובדת על השערים של יוני, יולי אוגוסט…"
"חשבתי על כמה כסף ועבודה שכריס מביאה לאל איי" מסבירה הלפרין את בחירתה בג'נר לאשת השנה, "יש כל כך הרבה אנשים שעובדים מסביב לקרדישיאנס. הם מספקים הרבה עבודות. אמרתי לכריס: 'את כמו הפירסט ליידי של אל איי'". בנוסף לראיון שערכה הלפרין עם ג'נר למגזין, היא מתכוונת לערוך אתה ראיון נוסף ב-21 במרץ באירוע של L.A Woman Luncheon שהוא כבר "סולד אאוט" שבועות מראש.
חלק מהשינוי שהביאה הלפרין למגזין היה ראיונות עם סלבריטאים. מודעת לתחרות שיש למגזין מצד מגזינים אחרים, היא נחושה להחזיר את המגזין לימי הזוהר שלו, אז היה נחשב לאחד המגזינים המובילים. "כשעברתי ללוס אנג'לס לא הכרתי את השכונות בעיר, מסעדות, מקומות בילוי וכו' ולעיתון הזה תמיד היה שמור אצלי מקום בלב" היא אומרת.
הלפרין תמיד רצתה להיות עיתונאית, מאז היתה צעירה. באחת הנסיעות שלה לארץ במסגרת חילופי סטודנטים באוניברסיטת חיפה, היא הביאה אתה גיליון של המגזין High Times שקידם ליגליזציה של מריחואנה וקראה אותו בשקיקה, מתחילתו ועד סופו. כששבה לארה"ב הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות בחיים והחלה לכתוב לעיתון הסטודנטים. הסיקור הראשון היה הופעה של פול סיימון בסנטל פארק. אחר כך היא החליטה לפתוח מגזין משלה בתמיכתם המלאה של הוריה. במשך חמש שנים היא הוציאה את המגזין עד שיום אחד הלכה לראיין את להקת הרוק האמריקנית פיש. בחדר בו ישבו חברי הלהקה עם עוד מספר אנשים עמד ריח חזק של מריחואנה באוויר. חברי הלהקה ישבו שם עם ג'וינטים ביד מפריחים תמרות עשן ביחד עם צוות המגזין האהוב עליה, High Times. הלפרין לא חשבה פעמיים ופנתה לעורך המוזיקה בבקשה לעבוד כמתמחה. העורך אולי התרשם מעזות מצחה או שהיה באמת זקוק לעיתונאית חדשה, הסכים מייד. העבודה במגזין סיפקה לה הרבה סיפורים משעשעים כמו למשל יום הצילומים עם אוזי אוסבורן לשער. באותם זמנים, מריחואנה לא היתה חוקית בניו יורק, אבל המגזין היה שוכר כמויות נדיבות של "וויד" בשביל הצילומים וכן בשביל לפנק את הכוכבים שהצטלמו והתראיינו עבורו. ביום הצילומים עם סולן "בלאק סבאת" לא התבייש לתחוב מספר עשבים לכיסים שלו לשמור לאחר כך. המגזין נאלץ לשלם לספק מאוחר יותר סך של 800 דולר מחיר ה"וויד" שאוסבורן סחב. בפעם אחרת, היא הלכה לראיין את סנופ דוג בביתו. הראפר ידוע כאחד שאוהב להתמסטל. הלפרין, חובבת מריחואנה בעצמה, מודה שמאוד רצתה לעשן אתו אבל החומר שנתן לה היה כל כך חזק שהיא לחלוטין איבדה את חוט המחשבה ושכחה מה השאלה הבאה שהתכוונה לשאול אותו. מאז היא הקפידה לא לעשן לפני ראיונות ולהיות צלולת מחשבה. למרות הכל ואולי דווקא בגלל העישון, יצא לה אחלה ראיון.
מ"היי טיימס" הלפרין המשיכה למגזינים מאוד נחשבים כ"אינטרטיימנט וויקלי", "אל איי טיימס", הוליווד ריפורטר, בילבורד ווארייטי. איכשהו יצא שבכל מגזין אליו הגיעה, היא עשתה איתחול של מדורים שלא היו קיימים שם קודם לכן. על הדרך בה קיבלה את העבודה בהוליווד ריפורטר היא מספרת: "כשהגעתי לאל איי ההוליווד ריפורטר היה אז עיתון יומי בלי תמונות ושום דבר. ב-2010 היה לי סקופ גדול, ידעתי שג'ניפר לופז מתכוונת להצטרף כשופטת לפאנל השופטים של אמריקן איידון. פניתי לעורכת המגזין ואמרתי לה: יש לי סקופ גדול בשבילך, אבל בתמורה תצטרכי לתת לי עבודה". והיא קיבלה אותה כמובן והשיקה את מדור המוזיקה של העיתון.
הלפרין נשארה במגזין במשך שבע שנים עד 2017. "ואז העורכת הידועה של ההוליווד ריפורטר, ג'ניס מין, קיבלה גם לערוך את בילבורד. כל חיי רציתי לעבוד בבילבורד, כי זה העיתון של התעשיה. זו היתה הזדמנות לעשות רילאונץ', משהו שאני עושה כל החיים שלי בכל עיתון אליו אני מגיעה. טסתי עם ג'ניס לניו יורק, היינו שם שבועיים ועשינו את העיתון מחדש. היה מאוד מרגש, אבל בגלל שהמשרד היה בניו יורק ולא רציתי לשוב לגור שם, זה לא הסתדר וחזרתי לאל איי. ב- 2016 קיבלתי הצעה ללכת לעבוד בוארייטי, לא היה להם מדור מוזיקה ואני ראיתי בכך הזדמנות לעשות לאונץ' למדור. הבאתי צוות ומהר מאוד הפכנו תחרות לבילבורד".
ללוס אנג'לס היא עברה מניו יורק ב-2005. "אחרי 9/11 היה קשה להמשיך לחיות בניו יורק" היא מודה "זה היה מדכא וטראומטי והרגיש לא בטוח. אבא שלי עבד בדאון טאון בגולדמן סקס וחזר מהאירוע הביתה מלא באבק. לפני עשר שנים. לפני עשר שנים אבא שלי נפטר, נראה לי שהוא חלה בסרטן כתוצאה מכך".
"רציתי לעזוב את ניו יורק בעקבות המתקפה, כל האירוע הזה היה טראומטי מבחינתי. החבר שלי אז טום מונהן, מפיק מוזיקה התחיל לקבל הרבה עבודות בתחום המוזיקה בלוס אנג'לס. התחתנו ב-2004 ואחרי כמה חודשים, עברנו ללוס אנג'לס". את טום היא הכירה לאחר שנכחה בהופעה של הלהקה אתה ניגן Pernice Brothers. "זו להקה מבוסטון שמאוד אהבתי והוא הבסיס שלה".
לפני כחצי שנה כאמור, הגיעה ההצעה לערוך את הלוס אנג'לס מגזין. הלפרין שמאוד נהנת להתחיל דברים חדשים ולעשות מתיחות פנים לעיתונים, קפה על ההזדמנות בשמחה. הנה, שוב הזדמנות להתחיל משהו חדש ולתת לו את מגע הקסם שלה.
כאחת שגדלה בארה"ב וגרה בחוף המזרחי והמערבי, היא אומרת שמעולם לא חשה אנטישמיות, אבל ה-7 באוקטובר גילה לה כמו לרבים אחרים עד כמה האנטישמיות קיימת ובועטת. ההתעלמות של רבים בתעשיית הבידור ממה שקרה בישראל וחוסר התמיכה, מעציב אותה. "ראיתי הרבה מערכות יחסים שנקטעו בגלל מה שקרה בישראל, במיוחד בעסקי המוזיקה. יש אנשים שלא עובדים יותר ביחד והפסיקו לעקוב אחד אחר השני במדיה החברתית. יחסים נקטעו. זה מאוד עצוב לי. אני רואה אנשים שעבדו ביחד והצטלמו ביחד וכל הזמן דיברו אחד עם השני ופשוט ניתקו את הקשרים האלו. יש הרבה אנשים כמו סקוטר בראון שאני מכירה טוב (מנהל ומפיק מוסיקלי שגילה את ג'סטין ביבר ועבד עם רבים בתעשיה – א.א.) שפונים לכוכבים גדולים, ביניהם גם יהודים ומבינים מה שקורה בישראל ואף אחד לא מוכן להגיד דבר אחד ולהביע תמיכה. זה ממש מדכא. סקוטר ואני דיברנו על זה המון. הצד שלנו מוכן לשבת ולדבר אבל אני פשוט לא רואה את זה מהצד השני. בשביל מישהי שגדלה עם אמא פרופסור ללימודי המזרח התיכון, זה ממש עצוב לי. הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיא לימדה, הוא מאוד שונה".
כחובבת מוסיקה מושבעת ופסטיבלי מוסיקה, הלפרין אומרת שהיא היתה בקלות יכולה להיות בפסטיבל המוסיקה בנובה. "אם הייתי צעירה וגרה בארץ, אין סיכוי שלא הייתי בפסטיבל הזה. חברי הילדות שלי היו די.ג'יי במסיבות האלו, הייתי בפסטיבלים כאלו וכשאני חושבת על זה, זה מרגיש כטרור אישי."
קשה למצוא עיתונים ומגזינים אמריקאים שיספרו את הסיפור הישראלי ויאירו עליו אור בהרחבה. יש תחושה שהמדיה כמו מתנערת מהאסון הקשה שנפל על תושבי ישראל ולכן הסיקור הנרחב שלוס אנג'לס מגזין מעניק למה שקרה לאחר ה-7 באוקטובר חשוב כל כך. "מייד לאחר מה שקרה, פנינו לקונסוליה הישראלית וביקשנו לדעת אם יש משפחות ישראליות של החטופים או הנפגעים שגרות כאן. הם מייד שלחו אלי ארבעה שמות של משפחות שגרות כאן וראיינו אותם למגזין. מאז פרסמנו המון על מה שקורה בישראל. אני שמה על הישראלים "ספוט לייט" בצורה פוזיטיבית," אומרת הלפרין. "בתור עורכת ישראלית, חשוב לי לתת לקהילה הישראלית קול. גרה כאן הקהילה הישראלית הכי גדולה מחוץ לישראל, 250 אלף ישראלים וחשוב לי לכתוב על נקודת המבט שלהם ולספר את הסיפורים השונים. כתבנו על החטופים, עשינו כתבות על החולצות שכתוב עליהן: Curb Your Antisemitism התלוונו לקונסול ישראל כשנפגש עם קארן באס וראיינו אותו. אני גם עובדת עם Creative Community for Peace, קבוצה מאוד חשובה שמעודדת בניית גשרים. כשעבדתי בהוליווד ריפוטר, לא הייתי כל כך ווקלית, הייתי קצת יותר צנועה ושקטה אבל משהו שהם אמרו לי, תפס ומאז אני עובדת אתם ומביאה להם אנשים שידברו בצורה פוזיטיבת על ישראל".
אמה של הלפרין שבה לגור בישראל מקץ שנים רבות בניו ג'רזי. "כשיצאה המשלחת עם דברה מסינג, מייקל רפופורט ועוד סלבס לארץ, הזמינו אותי לבוא אבל אמא שלי אמרה לי: אני מצטערת אבל אל תבואי, אני לא רוצה שתשבי במקלט. אז לא נסעתי וזה ממש אכל אותי שלא יכולתי להיות שם. הייתי בדיכאון מזה הרבה שבועות אבל אגיע לשם בזמן הקרוב. לפעמים אני מדברת עם אמא שלי ואומרת לה: כולם שונאים אותנו. עכשיו אני מבינה שאין להם לאן לברוח, רק לישראל. דיברתי עם הרבה מאוד יהודים ושאלתי אותם אם הם הרגישו את האנטישמיות לפני ה-7 באוקטובר וכולם אומרים לי: לא! אבל עכשיו שאני רואים את זה, כנראה שזה תמיד היה כאן." משפחתה של הלפרין עברה את השואה. הסבים שלה סיפרו על על מה שחוו לפני פרוץ המלחמה, עכשיו היא מבינה על מה דיברו. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. "עד ה-7 באוקטובר לא הרגשתי כל אנטישמיות. מאז פרוץ המלחמה שאלתי המון יהודים שגרים כאן אם הם הרגישו אותה והם אמרו לי גם שלא. אבל עכשיו שאנו רואים את זה, אנו מבינים שהיא תמיד היתה כאן".
