מאז שעברה ללוס אנג'לס לפני 16 שנה מישראל, לי ברודה הפכה למפיקת סרטים עסוקה מאוד. גם בתקופת הקורונה, מייד לאחר שאושר לסרטים להצטלם (תחת מגבלות קפדניות), היא היתה בין הראשונים להתייצב על הסט ולהתחיל לצלם. שנת 2023 רק התחילה והיא כבר מופיעה כמפיקה בפועל של 14 סרטים, חלקם שצולמו כבר, שמצטלמים עכשיו או שעומדים להצטלם. בתור מפיקה בפועל, ברודה אחראית בעיקר להבאת המימון לסרט ובתור מפיקה, היא מעורבת כמעט בכל האספקטים של הפקת הסרט מליהוק השחקנים, סגירת התקציב וביקור על הסט על מנת לוודא שהכל מתנהל כמו שצריך.
אחד הסרטים שאת הפקתם סיימה לאחרונה הוא Man in the Long Black Coat שעלילתו מתרחשת בעיירה מדברית שנפגעת מפשע שינאה. צעיר ניאו נאצי המואשם ברצח מזעזע. הרב צעיר של הקהלה מסכן הכל על מנת לחשוף את האמת שמסתתרת מאחורי הרצח והכל מסתבר, אינו כפי שהוא נראה בתחילה. הסרט בכיכובם של דרמוט מלרוני וניל מקדונו כולל גם קאסט יהודי וישראלי מאוד: אלונה טל (בדמות אשתו של הרב), מארק פורסטיין (הרב), בנותיהם: האחיות מילה וג'וג'ו ברנר (בנותיהן של שירלי ברנר ובעלה ברוס רובינשטיין) בימאי הסרט הוא סלבדור ליטבק שכתב את התסריט עם אשתו נינה דווידוביץ' (שניהם יהודים).
עשית בעבר סרטים עם גיבורים יהודים כמו לנסקי למשל, אבל אני לא חושבת שהיה לך סרט שגם הדמויות וגם השחקנים ברובם יהודים
"זהו סרט על משפחה יהודית של שישה ילדים ויש להם בית כנסת קטן במול והם צריכים להתמודד עם פשע שינאה. מעין ״ווסטרן קריים טרילר״.
זהו סרט מאוד יהודי, כמעט כל הצוות, כולל הבימאי, יהודים
"ממש. לא רק שזה סרט יהודי, יש בו הרבה מוטיבים אורתודכוסים הדמות הראשית ואשתו הם חבדניקים, האישה חובשת פיאה ויש להם משפחה גדולה בת שישה ילדים. את מקבלת הצצה לחיים האורתודוכסים. כשסלבדור ונינה התקשרו אלי, מייד אהבתי את הסיפור היהודי למרות שהסרט בסופו של דבר הוא יותר על שחיתות. הסרט גם מאוד רלוונטי במיוחד בימינו אלו כי כולנו שומעים כל יום על פשעי שינאה וזה מאוד מפחיד".
בסרט משחק גם כריסטופר לויד, 84, הפרופסור מ"בחזרה לעתיד" איך קיבלו אותו על הסט?
"כריסטופר לויד מגלם ניצול שואה ומספר על הניסיון שלו באושוויץ. הוא אגב לא יהודי אבל שיחק יהודי עם מבטא יידישאי נהדר. היה לו חשוב לעשות את התפקיד בצורה הכי מהימנה אז הוא לקח קואץ' שעזר לו עם המבטא. היה ממש משעשע לראות איך שחקנים ותיקים כמו דרמוט מלרוני וניל מקדונו היו "סטאר סטראק" כשראו אותו. כולם ניגשו להצטלם אתו".
ברודה עבדה עם רשימה ארוכה ומכובדת של שחקנים הוליוודים מהארווי קיטל (לנסקי), אוסקר אייזק (סופר הקלפים), ג'ון מלקוביץ' (The Survivalist), ברוס ווייס וצ'אד מייקל מורי (Survive the Game), מל גיבסון (פנמה ו- Force of Nature) ואנתוני הופקינס (הסשן האחרון של פרויד) וזו רשימה חלקית בהחלט.
כשרק עברה ללוס אנגל'ס היא בכלל חשבה להיות שחקנית, היא למדה במכינה של ניסן נתיב, למדה משחק בלוס אנג'לס ב-LACC וכדי להתפרנס, רקדה בלהקת ריקוד והופיעה בין השאר בדיסני הול ופורד תיאטר. לאט לאט היא הבינה כמה קשה להיות שחקן בהוליווד. חוץ מהעובדה שהעיר הזאת מלאה בשחקנים שמחכים שנים לפריצה שלהם, על מנת להתקבל לאיגוד השחקנים עליך להיות בעל תפקיד דיבור אחד בהפקה. אבל איך יהיה לך תפקיד אם אתה לא חבר בסאג? טריקי.
ברודה אז החליטה להפיק ביחד עם חברה שלה סרט קצר בן חמש דקות בו כיכבה והשקיעה בו אלף דולר וכך קיבלה חברות באיגוד. היא הצליחה להשיג סוכן במסעדה בה מילצרה והתחילה ללכת לאודישנים. הבעיה היתה שהתפקידים שקיבלה היו בעיקר קטנים, של ערביות או כאלו שלא שילמו לה מאום ואז היא הבינה שזה לא עסק ושהסיכויים שלה להצליח בגדול הם קטנים מבחינה סטטיסטית. היא התחילה לעבוד כמלהקת סרטים קצרים בחינם אבל עבור קרדיט ואחר כך דרך בעל חברת ההפקות אצלו עבדה, ג'ף רייס, התחילה להפיק סרטים. "רייס שלח אותי לגייס שני מיליון דולר לכסף. כולם מסביבי היו שחקנים תפרנים, לא ידעתי מאיפה אגייס כסף? התחלתי ללכת לאירועים ופסטיבלים לפגוש אנשים, עשיתי הרבה עבודת רגליים וגייסתי את הכסף".
המשקיעים הראשונים שלה היו מבריטניה ואמריקה הלטינית שהשקיעו בסרט בכיכובה של שרליז ת'רון כי ביקשו להיכנס לתעשיית הסרטים בהוליווד וגם שמחו להיפגש עם השחקנית היפיפיה. דברים התחילו להתגלגל וברודה הצליחה למצוא משקיעים אמידים נוספים שביקשו להשקיע בסרטים. וכך, במקום להיות שחקנית רעבה לתפקידים, היא הפכה למפיקה המספקת תפקידים לאותם שחקנים רעבים.
"למדתי הרבה מהפעם הראשונה בה הפקתי סרט, לא קיבלתי עליו קרדיט וגם לא כסף ראוי, אבל גם מזה לומדים. זאת היתה הפעם הראשונה בה הפקתי סרט וזה נתן לי "ולידשן" שאני יכולה עשות את זה. אני חושבת שהמקצוע הזה מלא בהמון אנשים אמביציונים אבל זה כל כך קשה, אנשים לפעמים עושים דילים וביזניס לא תמיד בדרך הישרה ואת צריכה להיות נאמנה לדרך שלך".
הפקת עשרות סרטים עד היום, חלקם עם תקציב גדול, חלקם קטן, עם שחקנים מוכרים יותר ומוכרים פחות, מה היית אומרת הערובה להצלחת הסרט?
"השאלה היא מה זאת הצלחה. יש הבדל בין ביקורות טובות והצלחה מבחינת קופות וכסף. הסרטים שאני הכי גאה בהם והם הכי איכותיים לא בהכרח עשו טוב בקופות ויש לי כאלו שהיה לנו תקציב מאוד מצומצם עבורם והיינו צריכים להתפשר, לצמצם בהוצאות ולא לשכור את האמנים הכי טובים והסרט עשה כסף. גם בתור מפיקה וכבן אדם נורא קשה להחליט במה נמדדת ההצלחה. האם ההצלחה שלי בתור מפיקה היא שהמשקיעים שלי מקבלים את הכסף שלהם בחזרה או שהסרט מועמד לפרסים ונכנס לפסטיבלים ומקבלים ביקורות טובות ב-Rotten tomatoes. ולפעמים זה סותר את עצמו ושם את המפיק במקום בעייתי. מעטים הפעמים שאת גם עושה סרט שהמבקרים אוהבים שהוא איכותי ומועמד לפרסים והמשחק, התסריט והמוסיקה מעולה ושגם הסרט עשה הרבה כסף, זה בעייתי".
מה הסיבה שהמשקיעים שלך שאינם מתעשיית הסרטים, מוכנים להשקיע כסף בסרט?
"הרבה פעמים יש משקיעים אמידים שלא מהתעשייה ועושים את זה כי הם רוצים לפגוש כוכב מסויים, או ללכת לאוסקר או לצעוד על השטיח האדום. ויש כאלו שעושים את זה בשביל הביזניס".
כמפיקה, את יכולה לקחת תפקידים בסרטים שאת מפיקה?
"לפעמים, אם מציעים לי משהו וזה מתאים אז כן, כמו למשל עכשיו עשיתי סרט עם אקי אבני בשם: כולם מחכים לי, שהוא ביים וטסתי לארץ לצילומים שלו. אבל לרוב אני עסוקה מדי בהפקות".
התפקיד בסרט של אקי עורר בך געגועים למשחק?
"את יודעת למה אני הכי מתגעגעת? לבמה. אם יתנו לי לשחק במחזה, אשמח. הבימה שונה ממשחק מול המצלמה. אל איי היא פחות בקטע של תיאטרון. זה לא המקום לעשות בו תיאטרון איכותי".
כשברודה לא עובדת על הפקות סרטים, היא כותבת פואמות ואף הספיקה לפרסם ספר שירים בשם: Whispers from the moon. היא גם פרסמה שירים בשישה מגזינים והיום עובדת על ספר שירים בעברית. הפקות הסרטים עם זאת, דורשות את רוב זמנה. המקצוע אמנם נשמע מאוד זוהר, אבל העבודה, היא מודה קשה.
"היום למשל אנחנו עובדים לילה מ- 2 לפנות בוקר. יום צילומים רגיל יכול לארוך בין 14-15 שעוות. בשבוע שעבר עבדנו ב-4 אחר הצהריים ועד 5:30 לפנות בוקר ועל זה את צריכה להוסיף עוד שעת נסיעה הביתה בחזרה. כשאת מפיקה את לא יכולה לעשות שום דבר אחר. את ישנה, אוכלת ועובדת. זהו זה. זאת עבודה מאוד דורשנית".
לפני שנה וחצי היא נפרדה מארוסה, ישראלי איש נדל"ן שגר בדרום קרוליינה ועבורו גם עזבה את אל איי ועברה למרטל ביץ'. חודש לפני החתונה הם נפרדו מאחר והוא ביקש לשוב לארץ והיא ביקשה להישאר בארה"ב בגלל הקריירה. "אחרי שנפרדנו, נשארתי בארץ מספר חודשים כי צילמתי סרט ואז חזרתי ללוס אנג'לס, החלטתי שזה המקום שלי. זה היה קשה בהתחלה אבל דברים מסתדרים בסופו של דבר. לא הייתי צריכה לוותר על שום חלק בי".
את החבר הנוכחי שלה הכירה בבית של חברה מהתעשיה. "לפעמים קשה להבין למה דברים קורים אבל ממרחק הזמן את מבינה שהכל לטובה. לפעמים את חושבת שאת רוצה משהו אבל אז ממרחק הזמן את לומדת שזה לא מה שהיית צריכה. כל זוגיות ופרידה מלמדת אותי דברים".
החבר שלך גם בתעשיית הסרטים?
"לא, אני לא יוצאת עם אנשים בתעשיה. לא רוצה שתהיה איזו הרגשה של תחרותיות. למזלי הכרתי מישהו שיכול לעבוד על המחשב מכל מקום בעולם אז הוא טס אתי לכל סט. הוא היה אתי באירלנד, לונדון, ספרד ועוד. אם הייתי עם מישהו בתעשיה, זה היה יכול להיות מאתגר כי אם הייתי עובדת על סט במדינה אחת והוא היה במדינה אחרת, קשה לגרום כך ליחסים לעבוד".
את חושבת על ילדים?
"אני כבר בת 36 ובהחלט חושבת על ילדים ומשפחה, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא ואפילו הקפאתי ביציות. מהצד השני יש את החשש מה יהיה אם אפסיק להפיק בשביל להתמסר לכך, מה יהיה ואיך אחזור? התעשיה לא מזמינה ומחבקת נשים באותה דרך שהיא עושה עם גברים. יחד עם זאת, כמו החיים, הכל נזיל. גם לכוכבים הכי גדולים בתעשיה, לא מבטיחים שימשיכו לשחק ולקבל תפקידים. אף אחד לא יודע מה יהיה אתו בעתיד ומה יקרה עם התעשיה, היא משתנה כל הזמן".
בסך הכל הצלחת די מהר בתעשיה הזאת. יש כאן שחקנים ששנים מחכים שיגלו אותם וזה לא קורה
"זה נכון. תוך שש-שבע שנים מאז שהתחלתי לעבוד בתעשיה, כבר עבדתי על פרוייקטים גדולים. יש לי חברות שחקניות שכבר 15 שנים מחכות שיגלו אותן ורק עכשיו קיבלו את ה"ביג-ברייק" שלהן. אני לא יודעת אם אני הייתי שורדת 15 שנה".
