אני זוכרת כשהייתי נערה צעירה, כשחזרתי מבית הספר ו"ביליתי" בביתי עד שהורי חזרו הביתה כדי שנוכל לשבת לארוחת ערב. רוב הזמן אחרי הלימודים הייתי מבלה עם חברים, הייתי בטלפון או צופה בטלוויזיה במקום להכין שיעורי בית. יום אחד, אחרי הצהריים, נקטעה תוכנית הטלוויזיה שלי על ידי מהדורת חדשות מיוחדת שבישרה: "מלחמה פרצה במזרח התיכון". אני זוכרת שהרגשתי מבוהלת ומבולבלת כשצפיתי בצילומי חדשות לא מצונזרים של שיגור טילים, וחששתי שמולדתי תופצץ ותותקף. אני זוכרת שדאגתי ופחדתי, ביודעי שהייתה לי משפחה בחיפה, בתל אביב ובמקומות אחרים בארץ. התקשרתי להורי, למקום העבודה שלהם. קטעתי את עיסוקם כשהם מנסים להתארגן ולסיים את עבודתם ולחזור הביתה. לא היה להם מושג על מה אני מדברת. אז, לא היו בכלל טלפונים סלולריים או אינטרנט. לא היתה לנו מדיה חברתית. אני זוכרת את התגובות שלהם בטלפון, ומוכי תדהמה, דאגה ופחד הם אמרו: "אנחנו שוב במלחמה". הורי שירתו בצבא ההגנה לישראל, ובין היתר, חוו גם את מלחמת ששת הימים. אלה היו חוויות ששמעתי עליהן אבל מעולם לא חוויתי בעצמי. אני זוכרת כילדה צעירה, כשחייתי בישראל, שמעתי את הצפירות וביליתי שעות בחדרים מוגנים. היום, כשאני צופה בחדשות או אפילו מסתכלת בטלפון שלי, הזיכרונות האלה צצים מחדש כתגובות לטראומה: שמיעת הסירנות, צפיה בשיגור טילים ועדויות של ניצולים ומשפחות לאלה שאבודים, כבני ערובה או נרצחים. היום, זה הרבה יותר גרוע מאי פעם בעבר. למה שהם מתכוונים כשאומרים: "לא עוד" – זה בדיוק מה שמתקיים, לצערנו, עכשיו.
היום, כמבוגרת, הצלילים והמקומות עדיין רודפים אותי, והמציאות, מזעזעת וגרועה הרבה יותר ממה שאפילו הורי עברו בחייהם. היום יש לי בת שהיא עדת ראיה, יותר ממה שאני ראיתי אי פעם. גם היא מזועזעת, עם דמעות, ומתעמקת במחשבות מסיחות דעת של: "האם המולדת שלנו תהיה בסדר?" ו"מה עם החברים והמשפחה שלנו?" מה המצב של החברה של הבת שלי שזה עתה הפכה לחיילת בחזית בעזה?
הרגשות שאנו חשים הם אמיתיים: החרדה, נדודי השינה, דאגות ותגובות הבהלה, מתחדשות היום יותר מתמיד. החדשות והמדיה החברתית והגישה למידע, לא פוסקים במכשירי התקשורת הרבים שיש לנו.
כאמא, אני שואלת את עצמי "איך אני מנחמת את עצמי ואיך אני עוזרת לבת שלי להתמודד ולעבד את מה שהיא חווה כעדת ראיה?" כיצד אנו מתמודדים עם אירועים טראומטיים ועם הטראומה, שאמנם ארעה במקום אחר, אך אנחנו מרגישים וחווים אותה כאן ועכשיו.
בו בזמן שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה בעולם, יש לנו שליטה על עצמנו ועל אופן הפעולה שאנחנו יכולים לעזור בבתים שלנו.
כקלינאית, העובדת בתכנית לבריאות הנפש לבני נוער ומבוגרים, להלן השיעורים שאני מביאה היום הביתה, לגבי התמודדות:
- שוחחו על החדשות בצורה מותאמת לגיל.
- היו כנים והימנעו מפרטים גרפיים.
- עודדו שאלות והרגיעו אותם לגבי בטיחותם.
- הדגישו מאמצים של אנשים וארגונים ליצור עולם שלו ושקט.
- קבלו יעוץ מאיש מקצוע.
- כבו את מכשירי המדיה החברתית.
- הגבילו את המדיה החברתית והפחיתו את החשיפה לחדשות שליליות ולעימותים מקוונים: זה יוצר סביבה יותר בריאה ומאפשר לתוצאות פרודוקטיביות לשימושים בזמן אחר.
- דרגו תחושת שליטה ואיזון בחייכם: החשיפה המתמדת לתוכן, להשוואות ולהתראות עשויה לתרום להגברת הלחץ והחרדה. דופמין, נוירוטרנסמיטר, המעביר בין עצבי, הקשור לתגמול, משתחרר במהלך אינטראקציות, (יחסי גומלין )במדיה החברתית, מה שעלול ליצור מעגל של חיפוש אימות. שימוש מופרז עלול גם להוביל לאתגרי קשב וריכוז.
- הגבילו חדשות: זה מפחית את כמות האירועים המטרידים והמצערים ומקדם מצב נפשי בריא יותר.
- תרגלו טיפול עצמי שאתם נהנים ממנו: טיפול עצמי מקדם בריאות רגשית ופיזית, מקל על מתח או הורמונים מלחיצים כמו אדרנלין וקורטיזול, ומשפר את החוסן הנפשי.
- דברו עם חברים ובני משפחה, טפחו תחושת שייכות, קהילה וביטחון: קשר אנושי מסייע בשחרור כימיקלים במוח הנקראים אוקסיטוצין, הורמון שיכול להפחית מתח. שיחה עם אחרים יכולה גם כן להביא נחמה.
- חפשו תמיכה בשיחה עם איש מקצוע: שיחה עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולה להפחית תחושות מוגברות של חרדה, מצב רוח ירוד, טראומה ורגשות מפריעים אחרים, שכן, זהו מרחב בטוח שבו מישהו יכול ללמוד אסטרטגיות התמודדות; אפשר לקבל תובנה כיצד להתמודד עם אתגרים ולפתח דרכים בריאות להסתדר בזמנים מלחיצים.
- צאו החוצה והיו בטבע: להיות בחוץ יכול להפחית מתח. חשיפה לאור טבעי ולאוויר צח יכולה להרגיע ולשחרר אנדורפינים המעודדים מצב רוח חיובי.
למידע נוסף על התמודדות עם אירועים/משברים טראגיים או טראומטיים, פנו לאיש מקצועי בתחום בריאות הנפש.
שרון וולנר היא פסיכולוגית, מנהלת בכירה ואחראית על תוכניות טיפולים ב"לה וונטנה".
