נאוה ריץ בוגארד חוותה בחייה מספר דברים קשים, סרטן צוואר הרחם שבעקבותיו עברה הקרנות, טיפולי כימותרפיה וכריתת רחם שלאחריהם לא יכלה להרות. היא אימצה את שני ילדיה, אריאל, 33 וירדן, 31 עם בעלה לשעבר. שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר ב-2012 בעקבות התקף אפילפסיה התגלה גידול בראשה שהיה שפיר אבל הצריך ניתוח יקר להפליא ומסובך. חמש שנים לאחר מכן, במאי 2017 חלה בעלה (הרביעי במספר) אלברט בסרטן בראש. הרופאים נתנו לו בין חצי שנה לשנה וחצי לחיות, אבל אלברט החליט שהוא לא מתכוון להניח לסרטן לקבוע את התאריך וקבע אותו בעצמו: הראשון במאי 2018. את התאריך הוא קבע מספר ימים לפני כן, מצבו הבריאותי כבר התדרדר, הוא לא יכל לעלות במדרגות, התקשה לדבר. ביום מותו, הוא שכב על הספה בבית ולצידו נאוה, חברתה ואחיו. בחמש אחה"צ הגיע הרופא המרדים נתן את הזריקה וכעבור חמש דקות נוספות, עצם אלברט את עיניו לנצח.
"הוא היה אהבת חיי, היה לי קשה כשהוא מת, אבל חיינו חיים מפנקים ויפים, מלאי טיולים ופינוקים במסעדות ויינות בסטייל גבוה. כשהכרנו ילדי היו בשנות העשרה שלה והוא אימץ אותם באהבה. הם העריצו אותו ואהבו אותו, היינו משפחה מאוד מלוכדת עד הסוף".
אפשר לחשוב שעם סיפור חיים כזה – ועוד לא התחלנו עם סיפור ילדותה חסרת האהבה – נאוה היתה הופכת לאישה כאובה, שבורה ועצובה, אבל מה שאני מגלה בראיון הוא אישה מלאת שמחת חיים ועם זירו של רחמים עצמיים. "אני לא טובה בלשמוע נשים מתבכיינות שרוצות להישאר במקום הקורבני שלהן. יש לי חברה שהתאלמנה ואמרה לי: "איך יכולת להמשיך הלאה?" אבל אני ריאלית, ברור שאפשר. את אישה בת 43 ואין מצב שתמותי ללא גבר בחייך. ובאמת, אחרי חצי שנה היא המשיכה הלאה ומצאה אהבה חדשה. הבעל שלך מת, טוב, זה קורה, אל תדאגי, תמצאי בעל אחר".
נאוה מודעת לכך שדבריה יכולים להישמע מחוספסים וחסרי אמפתיה, אבל כאחת שהתנסתה במספר משברים, פרידות, מוות, מחלות ושאר מריעין בישין, היא יודעת שאין מה לבזבז זמן בלשבת בבית ולבכות על כך, אלא להמשיך הלאה. "את צריכה להחליט שאת הולכת נקסט. אני תמיד ממשיכה הלאה לדבר הבא".
הסיבה לראיון עם נאוה הוא הספר שפרסמה לפני שנה "הכל התחיל עם קרוליין" בו היא מספרת את סיפור חייה בהרבה הומור עצמי. עכשיו היא עובדת על ספר ההמשך שלה "הכל המשיך עם אלברט" ועל הדרך היא גם מתכוונת לעשות סדרת טלוויזיה שתהיה מבוססת על הספר. ואם כל זה נשמע אמביציוזי מדי וחלום מהסוג שאנשים חולמים עליו והוא נשאר בגדר חלום עד מותם, אז צריך להכיר את נאוה בשביל להבין שהיא לא מניחה לחלומות שלה בשקט עד שהם לא מתגשמים.
אבל בואו נתחיל מההתחלה. נאוה נולדה עם שם המשפחה גווילי בקריה בשנת 1957. "אבא שלי היה בן של איש עשיר מטריפולי, הוא קנה להורים שלי דירת 140 מ"ר מרמת גן שזה היה לוקסוס לא נורמלי באותם הימים. אמא שלי מאוד רצתה ללדת אותי ב-23 בינואר בתאריך בו נולדה הנסיכה קרוליין ממונקו, אבל אני הרסתי לה את זה כי נולדתי 12 ימים אחרי, היה זה פספוס אדיר מבחינתה והיא לא נתנה לי לשכח את זה".
כך גם מתחיל ספר הביכורים של נאוה אותו כתבה לסירוגין במשך 12 שנים. "נולדתי במשקל 5 ק"ג ו-64 ס"מ בבית החולים הקריה בתל אביב אבא שלי היה בעל חנות ירקות ובגיל 14 עבדתי שם בחנות בימי שישי משעה 12 בצהריים כשסיימתי את הלימודים ועד הסגירה כך שההורים שלי לא יכנסו ללחץ עם כל ההכנות לקראת שבת. עברה שמועה שיש מישהי טראללאלה בחנות הירקות שמוכרת בחצי מחיר, אז היו מגיעים הרבה לקוחות לחנות והייתי מוכרת הרבה. לקחתי בחשבון שהירקות לא יהיו טריים עד יום ראשון כשנפתח מחדש ושכדאי למכור כמה שיותר. אחד הלקוחות שהגיע לחנות היה הסופר/משורר פנחס שדה. תמיד סיפרתי לכל הלקוחות שיום אחד אכתוב ספר ואגור באמריקה וכולם נענעו בראשם וחשבו שאני מפנטזת ורק הוא הקשיב לי ונתן לי להרגיש שאני אעשה את זה. הוא נתן לי את ספרו: החיים כמשל ונתן לי הקדשה אישית: "לנאוה, ילדה סקרנית".
נאוה מדברת בשטף, אפשר להבין שהיא סיפרה את סיפורה לא פעם בעבר בראיונות ובהרצאות שהיא מעבירה בחוגי בית ופורומים שונים. כשאני תוהה מדוע לקח לה כל כך הרבה זמן לשחרר את ספרה לאוויר העולם, היא מודה שחלק מהעניין קשור לכך שלא רצתה לפרסם את ספרה כשהוריה עדיין היו בחיים. וכשקוראים את ספרה, מבינים גם למה.
"פעם שאלתי את אמי האם אני מאומצת והיא ענתה לי: "נאוה, מכות כמוך לא מאמצים, מקבלים מאלוהים".
היא אף פעם לא שכחה ולא סלחה לאמה על אותה הפעם בה סבא שלה לקח את אמה לקרוז והיא לקחה את אחיה אך השאירה אותה בבית. "שאלתי אותה: מתי יגיע תורי לנסוע? והיא ענתה לי שבגיל 10, אבל גיל עשר בא והלך ואני לא נסעתי. אמרתי לה: כשאהיה גדולה ואגור באמריקה, אסע להרבה קרוזים ולא אקח אותך!"
בבגרותה, נאוה פיצתה את עצמה בגדול על עלבון ילדותה, צברה עד היום למעלה מ-800 ימי קרוזים והיא חברת כבוד במועדונים של מיליון מייל קלאב של דלתא ואמריקן איירליינס בזכות טיוליה הרבים ברחבי העולם.
"אני חושבת שלאמא שלי היה אלמנט של הערצה אלי אבל היא לא ביטאה זאת אף פעם. היא מעולם לא אמרה לי שהיא גאה בי. הרבה דברים שאני עשיתי היו דברים שהיא רצתה לעשות ולא הצליחה. אבא שלי, פחות עניין אותי, מאוד בזתי לו ולא קל להיות בת של מישהו שאת בזה לו".
נאוה היתה נשואה ארבע פעמים אבל את שתי הפעמים הראשונות היא לא מחשיבה. בפעם הראשונה היו אלו נישואי בוסר, הם התחתנו והתגרשו תוך שנה. הנישואים השניים היו למטרות גרין קארד. "רציתי להגיע לארה"ב אבל לא היה לי בית ואוטו אז לא קיבלתי ויזה. באותו הזמן עבדתי במלון דן בתל אביב, שם הכרתי אורח אמריקאי בשם ווין ריץ'. הוא ביקש שאקח אותו את חבר שלו לטיול בירושלים. הוא הזמין אותי לבקר בלוס אנג'לס והסכמתי. בינתיים גם הצלחתי לקבל ויזה וב-1982 הגעתי לארה"ב. התחנה הראשונה בדרך לאל איי היתה ניו יורק. התאהבתי בג'ון לונדון המנחה של 'גוד מורנינג אמריקה', צבעתי את השיער וקניתי ג'קטים בכל צבע כמו אלו שלבשה. החלטתי שאני הולכת להיות אורחת בתוכנית. משם טסתי ללוס אנג'לס ולדירה של ווין. בגלל שלא היה לי גרין קארד התחתנו, אבל רק על הנייר. בישלתי וסידרתי את הבית וזה היה סידור מעולה לשנינו".
נאוה גרה בהאנטינגטון ביץ' ולפרנסתה בישלה לשכנים בבניין והרוויחה 400 דולר לשבוע. "זה היה הון בשנות ה-80 המוקדמות ויכולתי לשקוט על שמרי, אבל שמלבשל לשכנים בחיים לא אגיע לגוד מורנינג אמריקה".
בינתיים ועד שתתפרסם ותגיע לטלוויזיה, קיבלה נאוה עבודה בבליני, חנות למצעי תינוקות בבוורלי הילס. יום אחד חברה שלה הציעה לה להתלוות אליה ליו.סי.אל.איי כי הלכה להירשם ללימודים. נאוה הסכימה ונכנסה אתה גם לאחת ההרצאות. העניין כל כך מצא חן בעיניה שלאחר מכן, עם תום כל יום עבודה על בוורלי דרייב, היא היתה עוצרת באוניברסיטה להרצאות ומבלה שם שעתיים לפני שהיתה ממשיכה הביתה לשרמן אוקס. באחת ההרצאות היא שמעה את הטיפ הבא ממרצה בכיתת "ביזניס אחד על אחד": "בידקו מה אנשים מחפשים וצריכים ותהיו בטוחים שהם מוכנים לשלם עבור זה".
נאוה הקשיבה, הפנימה והחליטה ליישם. בערך באותה תקופה נכנסה לקוחה לחנות בה עבדה וביקשה מצעים שיתאימו לספה בחדר התינוקות ונאוה מיהרה להרים את הכפפה. "מצאתי בד ותופרת ועיצבתי את הסט הראשון שלי. מאחר ונותר לי בד עיצבתי סט נוסף ושמתי בחלון הראוה. למחרת מלאני גריפית' ואמה, טיפי הדרן נכנסו לחנות וקנו את הסט. בדיעבד הבנתי שהתופרת ובעל החנות עשו כסף אבל אני לא מרוויחה מכל העניין. בסך הכל עשיתי בונוס של חמישה דולרים. ניסיתי לשכנע את בעל החנות לשתף אתי פעולה ולפתוח ליין של מצעים לתינוקות אבל הוא סירב, אז פניתי לתופרת וגם היא לא רצתה, אז החלטתי לעשות את זה בעצמי".
נאוה שכבר היתה בעלת בית בשרמן אוקס אותו קנתה בפולקלוז'ר ב-117,000 דולר, הוציאה מהבית הלוואה על סך 20 אלף דולר ויצאה לדרכה. יתכן שהיה לה מזל של מתחילים ויתכן שאמהות טריות ועשירות רק חיכו למצעים היוקרתיים שלה. "בדרך כלל ההצלחה מגיעה מאוחר יותר, אחרי שאת כבר נמצאת מספר שנים בעסק, אבל אצלי זה היה מיידי ורק אחר כך הגיעה הירידה עם הנפילה הכלכלית בארה"ב ב-2008".
בשיא הצלחתה היא פגשה את בעל מספר שלוש ("השניים הראשונים לא נחשבים") בביקור מולדת בישראל. בשלב ההוא היא כבר רצתה לעצב מצעים לחדר תינוקות משלה וחיפשה את האיש שיהיה אב לילדיה. בספר הבחור אותו היא מכנה: גדי, היה גבר נאה ומשכיל ואב לילדים ממערכת יחסים ראשונה. הוא דווקא שמח לעזוב את הארץ ולהתלוות לנאוה לארה"ב. בעברה של נאוה נרשמה הסרת חצוצה והריון מחוץ לרחם, אבל היא קיוותה שבהפריה חוץ גופית, היא תצליח להרות, אך ממש לפני החתונה, התגלה שהיא חולה בסרטן בצוואר הרחם, דרגה 3.
הרופאים השאירה שחלה אחת בגופה כדי שלא תעבור מייד את גיל המעבר. לאחר מכן, התחיל סדרת הקרנות ולהקלתה הודיע לה הרופא בסיומה כי היא נקיה מסרטן. יחד עם זאת, היא לא יכלה להרות עוד.
"אז החלטתי לאמץ והיה לי ברור שאני הולכת על אימוץ פתוח. בשנת 1989 הנושא הזה היה עדיין בחיתוליו ומבחינה זאת נחשבתי לפורצת דרך. כשפגשתי את שרי מסן דייגו, היא היתה רווקה ואם לשני ילדים. היא היתה בחודש השישי להריונה והיא אמרה לי שסופסוף פגשה אישה שהיא יכולה לראות כאם לילדה. אריאל נולד ב-1990 והועבר אלי מייד. כעבור שנה וחצי רציתי תינוקת, אחות לאריאל, הכרתי את דבי, אם חד הורית מקנטאקי, הכנתי לתינוקת לה כבר קראתי ירדן, חדר ורוד ואחרי שבוע היא ילדה, אבל בן. לא היה לי איכפת שחיכיתי לבת, הרגשתי שזה התינוק שלי".
אימוץ הילדים היה חלק ומוצלח, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד והתפרקו בסוף שנות ה-90. נאוה עם זאת לא אחת שמוותרת על אהבה והיא מצאה אותה בדמותו של אלברט בוגארט, איש עסקים הולנדי, גרוש ללא ילדים אותו הכירה במסגרת העבודה. הוא היה ראש היחידה למנהל עסקים של אוניברסיטה בקליפורניה שעשו לימודי שטח והגיעו לעסק שלה. השניים התחילו לדבר בטלפון בשנת 2000 והיא דמיינה אותו כאיש מבוגר ולא כפוטנציאל רומנטי. "בהתחלה חשבתי שהוא פוץ הולנדי בן 70, כשפגשתי אותו ביום האוהבים, הבני שהוא כבר ידע מי אני וכיוון לקראת יחסים".
היא ובוגארט קנו דירה משותפת בניו יורק ובמשך השנים הבאות הם נדדו בין הבתים השונים שלהם ברחבי העולם: לוס אנג'לס, תל אביב, ניו יורק, הולנד. "בנקודת זמן מסויימת, היו לנו חמישה בתים בהם היינו שוהים" היא מספרת. אלא דווקא אז כשנראה שהיא הגיעה למנוחה והנחלה, קרו מספר דברים שהביאו אותה להכרה שהגיע הזמן לסגור את העסק. ב-2008 התחילה ההתדרדרות הכלכלית בארה"ב, מה שהאיט את המכירות. ואז ב-2010, יצאה אזהרה כי מגיני הראש במיטות התינוק, מסוכנות ויכולות לגרום למוות בעריסה. "באופן דרמטי, זה חיסל 33% מההכנסות שלי. להיכנס לחדר תינוקות מפומפן, כבר לא היה אותו הדבר".
ואז, קרה החמור מכל. באוגוסט 2012, היא הרגישה לא טוב בסוף יום עבודה במפעל, נפלה ואיבדה את ההכרה. בבית החולים התגלה במוחה גידול שפיר. נאוה עברה ניתוח בסידרס סיני וקיבלה את המח שלה בחזרה. "זה עלה לי חצי מיליון דולר, אבל היה שווה את זה. ההחלמה היתה נפלאה ומהירה. לא יכולתי לנהוג חצי שנה אבל אחרי עשרה ימים כבר טסתי לניו יורק".
אחרי 31 שנה בארה"ב, היא שבה לארץ. היא ובוגארט רכשו דירה במרביאה, ספרד, שם בילו את חופשותיהם והתחילו לחרוש את העולם, הכל בלוקסוס כמובן, מחלקות עסקים, מלונות חמישה כוכבים. נאוה מעידה שביקרה בכל מדינה בעולם כמעט. מה שאולי עוד תרם למערכת היחסים בין השניים היא העובדה שהם שמרו על בתים נפרדים. היא גרה בעיקר בתל אביב והוא באמסטרדם.
אלא ששוב, כשחייה של נאוה לא יכלו להיראות יותר מושלמים, בוגארט אובחן חולה בסרטן בגזע המח ב-15 במאי 2017. "זה היה היום בו השמים נפלו על חייו ועל חיי כולנו". נאוה ליוותה אותו לאורך כל המחלה, מהניתוח בתל אביב ועד הטיפולים הכימותרפיים בהולנד. באותו הזמן, השניים עדיין לא היו נשואים ואלברט הרגיש שהגיע הזמן לשים טבעת על אצבעה. נאוה לבשה חליפה לבנה, הוא חליפה כחולה. לשניים היה ברור שאין לו עוד הרבה זמן לחיות. למעשה, הם ידעו את התאריך המדוייק כי אלברט ארגן לפני מותו את הכל- היום בו הרופא המרדים יגיע לביתו, סידורי הלוויה, בחירת הארון והכנסיה. היה זה ב-1 במאי 2018, כשנה לאחר שאובחן. הוא היה בן 60 במותו.
למרות הכאב הקשה על מותו של אהובה, נאוה לא אחת שתשאר הרבה זמן לבדה. אחרי שנה וחצי, היא פגשה את יעקב גורן, קיבוצניק לשעבר מעין חרוד. גם הוא כמוה היה אלמן. מאז השניים ביחד, נוסעים ומטיילים בעולם וממצים כל רגע בחיים. "יש לי חברות שלא מסוגלות להתגבר על מותו של הבעל ורוצות להיות קורבן. חברה אחת לא הפסיקה לבכות ולהגיד שבחיים היא לא תמצא אף אחד ותמיד תשאר לבד. אמרתי לה: אל תדאגי, עוד תמצאי מישהו ובאמת היא מצאה. אין לי סבלנות לאנשים שבוכים ומתבכיינים. אני בן אדם שמאמין ב"נקסט" זה מה שהכי חשוב, מה הדבר הבא, במקום לשבת במקום ולבכות על מר גורלך".
ומה עלה בגורל החלום להתארח בגוד מורנינג אמריקה? ובכן, מסתבר שהוא התגשם בשנת 2004. היה זה לאחר שנאוה פגשה את אלילת נעוריה, ג'ון לונדון בתערוכה בלאס וגאס שם הציגה את המצעים המפוארים שלה לחדרי תינוקות. "ביקשתי ממנה לעזור לי להגיע לתוכנית והיא אמרה: אם תעשי משהו בשבילהם, הם יזמינו אותך'. הצעתי את שירותי כמעצבת לתוכנית, הם העלו אז סגמנט של "אקסטרים מייק אובר" ובחרו בי לעצב חדר תינוקות למשפחה במישיגן לה נולדה שלישיה, שני בנים ובת. האמא כל כך התרגשה מהחדר שעיצבתי להם שהיא קראה לבתה על שמי, נאוה". ב-23 במאי האחרון, שבה נאוה לארה"ב לטקס סיום התיכון של השלישיה במישיגן. מצלמות הטלוויזיה היו שם כדי לתעד את כל המעמד.
חלומות על פי נאוה ריץ מתגשמים, צריך רק לעזור להם.
